מנחות דף סט – חיטים שזרען בקרקע

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא (סט ע"א) מסתפקת בהגדרת מעמדן של חיטים שנזרעו בקרקע לפני הבאת העומר, אך טרם השרישו:
"בעי רבא בר רב חנן: חטין שזרען בקרקע, עומר מתירן או אין עומר מתירן?
היכי דמי?... דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו, וקא מיבעיא ליה: מהו לנקוטי ומיכל מינייהו?
כמאן דשדייא בכדא דמיא ושרינהו עומר, או דלמא בטיל להו לגבי ארעא?
יש להן אונאה או אין להן אונאה?... יש להן אונאה, דכמאן דשדייא בכדא דמיא ויש להן אונאה, או דלמא בטיל להו לגבי ארעא?
נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן? כדשדייא בכדא דמיא וכמטלטלי דמו ונשבעין עליהן, או דלמא בטיל להו אגב ארעא וכמקרקעי דמו ואין נשבעין עליהן?
תיקו."
שלושת הספקות המובאים בגמרא (עומר, אונאה ושבועה) תלויים בנקודה עקרונית אחת: האם החיטים הללו נחשבות כחיטים תלושות הנתונות בכד או שמא הן בטלות לקרקע.
את האפשרות שלפיה החיטים בטלות לקרקע ניתן להבין בשתי דרכים. באופן פשוט – כוונת הגמרא היא שהחיטים כבר אינן נחשבות כחיטים תלושות אלא כחלק מגידולי הקרקע לכל דבר ועניין.
אמנם, התבוננות נוספת בדינים שבהם דנה הגמרא יכולה להעלות הבנה אחרת: בהמשך הדף דנה הגמרא בחיטים שהתעכלו במעי בהמה, ושם מבואר שהעיכול טיהר את החיטים מטומאת אוכלים. אך ביחס לחיטים שזרען בקרקע לא הוזכרה אפשרות כזו אלא רק דיני אונאה ושבועה. ייחודם של דינים אלו בכך שהם קשורים להתייחסות אל החיטים ולהקשר שבו רואים אותן, ולא להגדרת החפצא של החיטים. כך מפורש גם ברמב"ם (מכירה יג, טז) שכתב ביחס לאונאה בחיטים אלו:
"הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו מפני הקרקע".
כלומר, החפצא של החיטה מוגדר בוודאות כ'זרע', והשאלה היא רק האם ניתן להתייחס לזרע הזה כעומד בפני עצמו או שהוא בטל לקרקע. לאור דברי הרמב"ם צריך יהיה להבין שגם הספק ביחס להיתר העומר אינו נובע משינוי בחפצא של החיטים אלא בהקשר שלהם: העומר מתיר רק חיטים שמוגדרות כחלק מהתבואה ולא חיטים שנזרעו והפכו לחלק מהקרקע.
שתי האפשרויות הללו יכולת להסביר את מחלוקת הקהלת יעקב והקהילות יעקב ביחס לדין חמץ. בשו"ת הרשב"א (ע) כתב שאין לחשוש שחיטים המונחות בבורות יחמיצו על ידי לחות הקרקע. הקהלת יעקב כתב שיש ראיה לדברי הרשב"א מסוגייתנו, משום שהיא עוסקת באכילת חיטים מן הקרקע בימות הפסח (אחרי הקרבת העומר) ולמרות זאת לא מוזכר בה שיש בהן חשש חמץ. הקהילות יעקב דחה את ראייתו של הקהלת יעקב וכתב שיתכן שסוגייתנו לא חששה לכך משום שהזרעים בטלו אגב הקרקע.
נראה שמחלוקתם נובעת מתוך שתי ההבנות הנ"ל. לדעת הקהלת יעקב ניתן להשוות בין חיטים המונחות בבור ובין החיטים שנזרעו לעניין חמץ, משום שחמץ הוא דין בחפצא של החיטים שאינו בטל וכל הדיון בסוגיה הוא רק ביחס למעמדן של החיטים ביחס לקרקע. אמנם הקהילות יעקב סבור שגם החפצא של החיטים מוגדר כגידולי קרקע, וממילא לא שייך בהן דין חמץ.