אבות ותולדות | שבת ונזיקין

 

 

באופן קצת מפתיע, אנו מוצאים במסכת בבא קמא מספר נקודות השקה בין הלכות שבת להלכות נזיקין. בשיעורים הבאים נעיין בנקודות אלו, ונבחן את הדומה והשונה שבין שני תחומים אלו.

 

המשנה הפותחת את מסכת בבא קמא עוסקת במניין אבות הנזיקין:

"ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור, ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים, ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ" (פ"א, משנה א).

המשנה מונה ארבעה אבות נזיקין, ומיד לאחר מכן הגמרא מבארת מדוע יש צורך בכל אחד מהאבות. מדברי המשנה משמע שכל אחד מאבות הנזיקין מהווה אב טיפוס של היזק מסוג אחר.

הרמב"ם בתחילת פירושו על משנה זו מסביר שהמשנה אינה מפרטת את כל סוגי הנזיקין, והדיון במשנה הוא סביב נזקים מסוג מסויים- "אלו הארבעה אבות מן הנזקין הם נזקים הבאים על ידי ממון האדם". המשנה מונה נזיקין שנובעים מממון האדם, אך אין התייחסות לאדם המזיק וכן לסוגים נוספים של היזק[1]. לאור הסבר זה, הרמב"ם בהלכות מונה ומפרט את אבות הנזיקין בתוך הלכות נזקי ממון.

הגמרא דנה במשמעות העובדה שיש אבות נזיקין, ובהשלכה הישירה שישנם גם תולדות:

"מדקתני אבות - מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן? גבי שבת תנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת; אבות - מכלל דאיכא תולדות..."                        (ב.).

הגמרא משווה בין המושגים בהלכות נזיקין ובהלכות שבת בנוגע ליחס שבין אבות ותולדות. בדפים הבאים הגמרא נותנת לנו כעין הקדמה כללית למסכת ובה נמצא פירוט של הלכות ועקרונות שידונו בהם בהרחבה בפרקים הבאים. כמו כן הגמרא מביאה דוגמאות לתולדות שונות של כל אב מלאכה, והדברים מסוכמים בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה הראשונה וכן בהלכות נזקי ממון.

בשיעור השבוע נעיין במשמעות חלוקת ההלכה בתחומי נזיקין ושבת לאבות ותולדות, נעיין בסוגיות במסכת שבת ובהגדרות ההלכתיות של אבות ומלאכות ולאור כך נשווה את הדיון לאבות ותולדות בנזיקין.

היחס שבין אב ותולדה

מי האב ומי התולדה?

הגמרא, פותחת בדיון ביחס בין אב לתולדה^[2] ואומרת כך:

"גבי שבת תנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת; אבות - מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן, לא שנא אב - חטאת, ולא שנא תולדה - חטאת, לא שנא אב - סקילה, ולא שנא תולדה - סקילה. ומאי איכא בין אב לתולדה? נפקא מינה, דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי, אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי - מחייב אכל חדא וחדא, ואילו עביד אב ותולדה דידיה - לא מחייב אלא חדא. ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה? הך דהוה במשכן חשיבא - קרי ליה אב, הך דלא הוי במשכן חשיבא - קרי לה תולדה"                                                 (שם).

על פי השיטה הראשונה המופיעה בגמרא, משמעות הגדרת אב ותולדה היא לעניין העונש על העובר באב ובתולדתו. במידה ואדם עובר על אב ותולדתו יחד, הוא יתחייב פעם אחת בלבד. רבי אליעזר חולק וסובר שאב ותולדה עומדים בנפרד (מקור שיטת ר"א במשנה בכריתות פ"ג, משנה י). הגמרא מקשה עליו, א"כ מה המשמעות לכך שאנחנו מגדירים פעולה כתולדה של אב, הרי רמת כולם זהה. ואכן לפי דעת רבי אליעזר הבנה זו נשארת גם למסקנה- אין משמעות שונה לתולדה ואב, החילוק ביניהם נובע מחשיבות המלאכות שהיו במשכן, אך לא מעבר לכך.

בגמרא נוספת אנו מוצאים שיטה אחרת שמזכירה את דברי ר' אליעזר:

"רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא, בעו מיניה: חולב משום מאי מיחייב? אמר להו: משום חולב. מחבץ משום מאי מיחייב? אמר להו: משום מחבץ. מגבן משום מאי חייב? אמר להו: משום מגבן. - אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה. אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה"        (צה.).

לכאורה תשובתו של רב נחמן אינה ברורה- מה הכוונה שחולב חייב משום חולב ומגבן משום מגבן? נראה שרב נחמן אינו מרגיש חובה להגדיר מאיזה אב מלאכה נובעת כל מלאכה. לדעתו, ישנן מלאכות שברור כי הן אסורות בשבת ואין צורך להגדיר אב מלאכה עבורם. להלכה שיטה זו אינה מקובלת ואנו יוצרים קשר בין מלאכות שונות שדומות אחת לשנייה ומגדירים אותם תחת אב מלאכה משותף.

הדמיון שבין האב והתולדה

כיצד קובעים לאיזה אב מלאכה שייכת התולדה? נראה כי ניתן ללמוד על כך מן הגמרא במועד קטן. הגמרא שם מביאה מחלוקת אמוראים האם השקיה היא תולדה של חרישה או זריעה, ותוס' שם מסבירים את יסוד המחלוקת באופן הבא:

"דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש. ורב יוסף אע"ג דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא. ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון"

                                                            (ד"ה קא מרפויי ארעא).

התוספות מביאים חקירה הנוגעת לשאלה כיצד קובעים את היחס שבין התולדה לאב- האם לפי המעשה הפיסי שמתבצע בפעולת האדם, או שמא לפי המחשבה של האדם ומטרתו בפעולה זו.

בעניין זה הרמב"ם פוסק כרב יוסף שהשקיה היא תולדת זורע, ואם הוא מבין כחקירת התוס', אזי נראה כי הוא פוסק כי התולדה נקבעת על פי מטרת המלאכה. ברם, מדבריו בהלכות שבת אנו רואים שיש לבחון הן את הדמיון מצד הפעולה, והן את הדמיון מבחינת מטרת האדם בביצוע המלאכה. הרמב"ם בהלכותיו מגדיר את היחס בין אב מלאכה ובין התולדה, ומציע מספר דוגמאות להבנת יחס זה. הדוגמה הראשונה שהרמב"ם מביא היא לגבי מלאכת טוחן:

"התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך  שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה"         (פ"ז,הלכה ה).

הרמב"ם מביא שתי דוגמאות שונות לתולדות מלאכת טוחן, וכל דוגמה יסודה בסוג שונה של תולדות. אב המלאכה מובא בפרק ח הלכה טו והוא שחיקת תבלין וסמנין במכתשת. התולדה הראשונה הינה חיתוך ירקות דק דק. כאן אין דמיון מצד מעשה המלאכה, אלא מבחינת תכליתה - מחלקים גוף אחד לגופים הרבה על מנת להכינו לשלב הבא של הבישול. התולדה השנייה שהרמב"ם מביא היא תולדה הנובעת מדמיון במעשה המלאכה. כאן מדובר על שחיקת מתכת, כאשר האדם שף אותה עד שידקדק מהן (ראה ח,טו).

דוגמה נוספת להבנה הכפולה ברמב"ם אנו יכולים לראות במלאכת בונה. משמעותה הפשוטה של המלאכה הינה בניית בית, ואנו מוצאים שני סוגי תולדות למלאכה זו: 1. דמיון במהות הבנין-  עשיית אהל. 2. דמיון במעשה המלאכה- קיבוץ חלק אל חלק, כגון גיבון גבינה. אדם אינו בונה גבינה, אולם הרמב"ם אומר כי 'הרי זה דומה לבנין' (פ"ז, הלכה ו)- הרמב"ם דייק בלשונו שהרי אין זה בונה, אלא דומה לבונה מצד דרך הפעולה של קיבוץ חלק אל חלק.

הגדרים ההלכתיים של האב והתולדה

כפי שראינו, קיים קשר בין האב והתולדה בדרך ביצוע המלאכה, או במשמעות ומטרת המלאכה. יש שהבינו כי בעקבות כך הגדרים ההלכתיים של האב והתולדה צריכים להיות זהים.

הרמב"ם בפרק ז בהלכות שבת מגדיר את היחסים על פי השקפתו, ומציג שיטה שונה- יתכן ודיני האב יהיו שונים מהתולדה, ולמרות זאת הפעולה תוגדר כתולדה. הרמב"ם בפרק ח הלכה ז כותב שאין דישה אלא בגידולי קרקע. אך כעבור חצי משפט הרמב"ם כותב שחולב חייב משום שהוא מפרק והיא תולדת דש.

ר' דניאל הבבלי הקשה על דברי הרמב"ם שהרי בהמה אינה גידולי קרקע, ועל כך ענה לו ר' אברהם בן הרמב"ם:

"אבל זה שהקשיתה בתחלתה מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב ומעינו ותולדתו להקשותה כלל. שהתולדה אע"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם. ושאמרת והמפרק  הוא הדש אינו כן, אלא מפרק תולדה דדש שאין לומר שהסחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה ולא עלה זה על דעת אדם אע"פ שחייב בהן משום מפרק והואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע הדישה שהוא האב מעין האב אינם אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע..."         (שו"ת ברכת אברהם סימן יח).      

ר' אברהם אומר שדבריו אינם חידוש אלא מבוססים על דברי הרמב"ם בפרק ז במשנה תורה ובפירוש המשנה. דמיון בין האב והתולדה יכול להיות באחת משני דרכים- דמיון במעשה המלאכה או דמיון בתכלית המלאכה. כאשר הדמיון נוגע לתכלית המלאכה אין צורך בכל הקריטריונים ההלכתיים של אב המלאכה ולכן חולב חייב גם כאשר מבצע את הפעולה בחפץ שאינו גידולי קרקע. משמעות הדברים שהדמיון בין התולדה לאב נוגעת למהות המעשה, כאשר האב מהווה אב טיפוס עבור מלאכות שאסורות בשבת.

תולדות בנזיקין

עקרונות דומים אנו מוצאים לגבי ענייני אבות ותולדות בנזיקין. הגמרא בדפים הראשונים במסכת מסבירה שישנם ארבע אבות נזיקין ובנוסף לכך ישנם תולדות שנובעות מהדמיון באופי ההיזק. סיכום המקרים שהובאו בגמרא מופיע בפירושו של הרמב"ם למשנה הראשונה:

"ואמרו השור, ענינו רגל השור, כלומר הנזק הבא מדריסתה ושבירתה וקלקולה בשעת הלוכה ברגלה. והמבעה, ענינו השן, והוא הנזק הבא מאכילתה מה שדרכה לאכלו. ונקרא השן בשם זה מעין פעולתו לפי שהוא מחטט ומחפש מה לאכל מן איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו. ואמרו לא הרי השור כהרי המבעה, כאלו יאמר שמה שהוצרך הכתוב לכתוב באלו ארבעת הנזקים בכל אחת ואחת לפי שלא היה אפשר ללמדם זה מזה בקל וחומר, לפי שיש בכל אחת מהן מה שאין בשניה על דרך זו... ויש לאבות אלו תולדות, תולדה דרגל אם הזיקה בגופה או בשערה דרך הלוכה, תולדה דשן נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות. תולדה דהבער אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו. תולדה דבור רוקו ונועו וכיוצא בהם. ולקמן יתבארו דיני כל האבות הללו ותולדותיהן".

באופן עקרוני אין הבדל מהותי בין האבות והתולדות, אלא הגדרה לקבוצות שונות לפי סוג ההיזק. לכל קבוצה של אב מלאכה יש הלכות שונות שנובעות מהאופי המיוחד של ההיזק.

בהלכות שבת הגמרא למדה מפסוק כי התולדות זהות לאבות מבחינת העונש וחומרת העבירה. לעומת זאת בענייני נזיקין לא מצאנו שהגמרא דורשת פסוק לעניין זה, ונראה שדבר זה פשוט לגמרא מסברא. בשיטה מקובצת קושיה זו מובאת בשם מהר"י כץ:

"עוד שם תימה לר' מאי שנא דתולדה דשבת ילפינן לה מקראי בפרק הבונה... ותולדות דנזיקין לא ילפינן מקראי אלא מסברא לקמן בשמעתין?"                                                 (ב.).

על שאלה זו ניתן להציע מספר תירוצים בכיוונים שונים: ניתן לומר שיש הבדל מהותי בין תולדות בנזיקין ובין תולדות בהלכות שבת, ולכן חומרתם שונה. אפשרות אחרת היא להציע כי אופיים של התולדות זהה, אך בהלכות שבת מדובר על תוספת של חומרא ברמת החיוב, או שלא היה ניתן ללמוד בסברא. המהר"י כץ עונה בדרך שלישית:

"ונראה למהר"י כץ אי לאו קרא הוה ממעטינן תולדות מדנסכמה פרשת שבת למלאכת המשכן כי היכי דממעטינן שאר מלאכות דלא חשיבי".

המהר"י כץ עונה שיחס התולדות לאבות בשבת ונזיקין הינו אכן שווה, ועקרונית את שניהם היינו יכולים ללמוד מסברא. אולם, מכיוון שבשבת אנו לומדים את זהות אבות המלאכה מהעבודות שנעשו במשכן, היינו יכולים לחשוב כי חיוב המלאכות בשבת תלוי רק בביצועם במשכן. לצורך כך נוסף לימוד מפסוק שאומר שאנו לומדים את התולדות מסברה לאור הדמיון במהות המלאכה בין התולדה ובין האב.

מדברי מהר"י כץ אנו לומדים כי באופן עקרוני, היחס בין האבות והתולדות בשבת ונזיקין הינו זהה. כפי שבשבת היחס בין התולדות והאבות נובע מסברה ישרה לאור דרך ביצוע המלאכה וכן לאור מטרתה וייעודה, כך גם בהלכות נזיקין- הדברים שנאסרו ונקבעו לגביהם עונשים ידועים בתורה אינם שייכים רק בשור ובור. מדובר על עקרונות שהתורה מלמדת אותנו שגם אם האדם עצמו לא מזיק אלא רכושו או דבר שהוא בנה ויצר והזיק עדיין מוטלת עליו אחריות. לאור כך ניתן להרחיב את עקרונות דיני נזיקין גם בימינו למקרים שוודאי לא הוזכרו במשנה אך ניתן ללמוד לגביהם מהי דעת התורה.

אם אנו מקבלים את הדמיון בין שבת ונזיקין בצורה מלאה ניתן לחדש, כי יש לדמות גם את דברי ר' אברהם בן הרמב"ם בתשובתו לר' דניאל הבבלי. בתשובה זו ראינו כי התולדות אינן צריכות להיות זהות מבחינת כל הגדרים ההלכתיים לאבות המלאכה. בעקבות כך ניתן להציע שהוא הדין לגבי הלכות נזיקין- מקרים שדומים לאב המלאכה מבחינת מטרתם ניתן לחייב למרות שלא מתקיימים כל הגדרים ההלכתיים שנכונים כלפי האב.

למסקנה זאת ישנם השלכות רחבות, הואיל ובהלכות נזיקין הרבה פעמים לא ניתן לחייב על פי ההלכה היות ויש צורך לענות על גדרים הלכתיים רבים. לעיתים רבות היסוד של המוציא מחבירו עליו הראיה מונע תשלום מיידי של ההיזק, אולם כפי שנראה, הפוסקים לא נטו לדרך זו. יתכן וסמך להבנה זו ניתן למצוא בדברי הרי"ף בתחילת המסכת. הגמרא בדף ב,א עומדת על היחס שבין אבות ותולדות ושואלת האם התולדות כיוצא בהן או לאו. הרי"ף מסביר את כוונת הגמרא:

"פירוש: כיון דקיי"ל דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא הוא, ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם משלם חצי נזק מגופו, בעינן למידע הני תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דיליה כוותיה ומשלם נ"ש מן העלייה ותם תולדה דיליה כוותיה ומשלם חצי נזק מגופו או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן"    (א.).

הרי"ף מסביר ששאלת הגמרא היא האם דיני תולדות זהים לדיני האבות בצורה מלאה. מסקנת הגמרא שהתולדות שוות לאבות לכל הדינים (תם, מועד, לשלם מן המיטב וכו') וממילא משמע שמסקנת הגמרא סותרת את הדמיון שיצרנו בין הלכות שבת והלכות נזיקין. יתכן ובעניין זה אין דמיון בין הלכות שבת ונזיקין ולא ניתן ליצור הגדרה זהה לאבות ותולדות שבתחומים שונים^[3].

מיהם אבות הנזיקין

כפי שציינו בשיעור הקודם, המשנה אמנם מונה ארבעה אבות נזיקין, אך הגמרא בהמשך מביאה שיטות נוספות במניין זה:

"תני רב אושעיא, שלשה עשר אבות נזיקין: שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר, נזק, צער, וריפוי, שבת, ובושת, וארבעה דמתני' הא תליסר... תני ר' חייא, עשרים וארבעה אבות נזיקין: תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, וגנב, וגזלן, ועדים זוממין, והאונס, והמפתה, ומוציא שם רע, והמטמא, והמדמע, והמנסך, והני תליסר הא עשרים וארבעה"   (ד:).

כפי שהגמרא מסבירה, רב אושעיא מוסיף לרשימת הנזיקין גם את נזקי האדם. כפי שהדגשנו המשנה עוסקת בנזקים שנגרמים בגין ממונו של האדם ולא מדובר על אדם המזיק. רב אושעיא מוסיף גם את האדם המזיק לתוך אבות הנזיקין. ר' חייא מרחיב ומכניס למסגרת זו גם את הנזיקין שמצריכים תשלומי קנס.

מכיוון שאין מחלוקת בין התנאים בנוגע להלכות אלא רק בנוגע לדרך מניית אבות הנזיקין, יש לבחון מה עומד מאחורי המחלוקת על דרכי המנייה השונות. ראשית, יש לשים לב לסדר הפרשיות בפרשת משפטים. סדר הפרשיות שם הוא כדלהלן: ראשית נמצאת פרשת ארבעת אבות הנזיקין שמוזכרים במשנה (כ"א, כב- כ"ב, ה), לאחר מכן התורה מזכירה את דיני שומרים (כ"ב,יד) ורק לאחר מכן אנו מוצאים את דיני קנס של מפתה. רבי אושעיא מצרף גם את דיני אדם המזיק לתוך אבות המזיקין כפי שהתורה סומכת בין הפרשיות. ר' חייא מרחיב זאת לתחום נוסף של דיני קנסות בהם מטרת התשלום אינה לכפר על הנזק שנוצר הואיל ואין בתשלום הקנס כדי להשיב את המצב כפי שהיה.

ניתן להציע שהמחלוקת קשורה לשאלה העקרונית שהעלנו בשיעור זה בנוגע לקשר שבין אבות ותולדות. בדיני קנסות לא ניתן לחדש קנסות על סמך דמיון לקנס שהוא אב. גם בדיני אדם המזיק מדובר על עקרון של רשלנות ופשיעה אך קשה להגדיר אבות ותולדות. רק בנזקי ממון אנו מוצאים את העקרון שצריך ללמוד ממספר אבות למקרים חדשים (תולדות) והתנאים נחלקו מה נגדיר כאבות ומה כמקרים של מזיק שחייב לשלם בלי הגדרת אבות ותולדות.

לסיום נציין כי בתוספתא אין אנו מוצאים כלל את עניין אבות הנזיקין:

"כל שחבתי בשמירתו חבתי בנזקו זה השור והבור. הכשרתי במקצת נזקו בהכשר כל נזקו זה הבור. חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה נכסים שאין בהן מעילה פרט לשור של ישראל שנגח לשור של הקדש ושור של הקדש שנגח לשור של ישראל נכסים שהן של בני ברית פרט לשור של ישראל שנגח לשור של גוי נכסים המיוחדין פרט לנכסי הפקר חוץ מרשות המיוחדת למזיק פרט לשהזיק שור ברשותו ורשות הניזק והמזיק וכשהזיק חב המזיק כיצד חצר השותפין והבקעה נכסין המיוחדין שהן חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק והשומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהזיק שור ברשותו מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק אחד נזקי אדם ואחד נזקי בהמה שמין להם מן העידית שנ' מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"     (א,א).

התוספתא מזכירה רק את אבות המלאכה שור ובור (מבעה והבער מובאים בפרקים בהמשך), ומתוך שתי אבות אלו אנו לומדים את העקרונות הכלליים מתי חייבים על נזקי ממונו. יתכן וכמו בהלכות שבת שם מצאנו את שיטת רבי אליעזר שלא שייך כל פעולה לאב מלאכה, כך בנזיקין יש שיטות בתנאים שאינם מונות ארבע אבות נזיקין אלא עקרונות של נזק שעליהם חייבים.

כפי שהזכרנו, הרמב"ם מונה את ארבעת אבות נזיקין בספר נזיקין בהלכות נזקי ממון. מעניין שהרמב"ם מכניס לספר נזיקין את כל סוגי הנזיקין (גם אדם המזיק) אך את ההגדרה של אבות הנזיקין הוא מציין רק בהלכות נזקי ממון בלבד. נראה שבנזיקין המשמעות של אבות ותולדות מצומצמת יחסית להלכות שבת ואינה מגדירה את כל סוגי ההיזק כפי שהאבות בהלכות שבת מגדירים את כל סוגי המלאכות (למעט מלאכת מחמר...).

 

 

 

 

 

.