אבל אם

לנשמת אמי מורתי

מרים בת ר' יהודה ליב הכהן ז"ל

נלב"ע בפורים דפרזים תשנ"ז

א

פסק הרמב"ם בריש פרק שני מהלכות אבל: "אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה: אמו ואביו, בנו ובתו, אחיו ואחותו מאביו. ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה".

מקור הדברים בברייתא במסכת מועד קטן: "תנו רבנן: כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן - אבל מתאבל עליהן, ואלו הן: אשתו, אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו... " (מועד קטן כ:).

וכבר תמה הכסף משנה מדוע כתב הרמב"ם שרק מדבריהם מתאבל האיש על אשתו, וראה שם תירוצו. ואילו הרדב"ז תמה: "ולא ידעתי למה הקדים רבינו אמו לאביו", והוא מיישב: "דנקט לישנא דקרא דפרשת כהנים שהקדים האם לאב. דמהתם ילפינן אבלות, כדאיתא: 'כל האמור בפרשת כהנים' וכו' ". הרמב"ם חוזר לסדר הכתוב, והכתוב בפרשת אמור אכן הקדים אם לאב1, כאמור:"לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחתו..." (ויקרא כ"א, א-ב) [ומעניין שהטור - ובעקבותיו השו"ע - חזר לסדר הברייתא במועד קטן, שזה לשונו: "כל הקרובים שהכהן מטמא להן שהם אביו ואמו..." (יו"ד סימן שעד2)].

ב

מעתה יש להבין מדוע הקדים הכתוב אם לאב3: הרי דרכו של מקרא להקדים זכרים לנקבות, כדרך שנהג בהמשך הכתוב לגבי בנו ובתו ואחיו ואחותו4.

ראב"ע מסביר: "וטעם להזכיר אמו קודם האב, כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב". כלומר: ההיטמאות לאם תקדם להיטמאות לאב. אולם הסטטיסטיקות של ימינו מצביעות על תמונה הפוכה, ולפיה תוחלת החיים של הנקבה ארוכה בכמה שנים מזו של הזכר.

את בעלי התוספות לא טרדה שאלת ההקדמה כמו שטרדה אותם אי-ההתאמה בין האמור בכוהן הדיוט לאמור להלן בכוהן גדול: "הקשה ר"י: למה הקדים בכהן הדיוט לאמו קודם ואחר כך לאביו, ובכהן גדול הקדים אביו מקודם ואחר כך אמו? ותירץ: לפי שבכהן הדיוט אמר שיטמא, הקדים אמו לאביו, לומר: לא מיבעיא אמו, שהיא ודאית,5 שמטמא, אלא אפילו לאביו, שהוא ספק, מטמא לו. ובכהן גדול, שמזהיר שלא לטמאות, מקדים אביו, לומר: לא מיבעיא אביו, שהוא ספק, אלא אפילו אמו, שהיא ודאית, לא יטמא לה"6. כלומר: הסדר הוא מן ההלכה היותר פשוטה להלכה היותר מחודשת.

ג

מעניינת הצעתו של רבנו בחיי: "ואפשר לומר כי מה שהקדים כאן אמו לאביו לפי שהזכיר 'שארו' והתיר להטמא, לכך הוצרך להקדים אמו, כדי לסמוך אמו לשארו ושיזכיר הנקבות בפני עצמן, שאם היה אומר 'כי אם לשארו לאביו ולאמו', יבוא הלשון בלתי-מסודר, להכניס הזכר בין הנקבות". הסבר זה מבוסס על דרשת חז"ל "שארו - זו אשתו" (תורת כוהנים; יבמות כב:):הכתוב פתח באשתו וממנה עבר להוריו7, על כן הקדים אמו לאביו, שכיוון שפתח בנקבה המשיך בנקבה.

אולם דא עקא: הרי בסופו של דבר אין הכתוב מזכיר נקבות בפני עצמן, שאם כן היה לו להזכיר אמו, בתו ואחותו ולאחר מכן לעבור לזכרים - ולא כך נהג!

נראה שכתוב נקט סדר של רובדי קורבה. ראשונה תימנה זו שעמה מצוי האדם באותו רובד ממש - אשתו. ממנה עובר הכתוב לרובד הקדום - רובד ההורים - וסמך נקבה לנקבה: שארו, אמו, אביו. מכאן עבר לרובד ההמשך, רובד הצאצאים, וכיוון שסיים בזכר מסמיך הוא זכר לזכר: אביו, בנו, בתו. ועתה הוא פונה לרובד האחווה. כאן ראוי היה לפתוח באחותו, כדי להסמיך נקבה (אחותו) לנקבה (בתו), אך מכיוון שלאחותו גדר מיוחד - שרק לאחותו שלא נישאה הוא מיטמא - נדחתה להיות אחרונה. אכן, אחותו גם נדחקה מפסוק הקרובים אל הפסוק הבא - "ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (כ"א, ג). וההיגיון שבהבחנה זו הוא שאחותו הנשואה, יש כבר מי שייטמא לה - הלוא הוא בעלה - ובזה כמו נסגר המעגל, שהרי פתח בהיטמאות הבעל (כי אם לשארו - זו אשתו) וסיים בה.

באמת פתח הכתוב בבעל וסיים בבעל, שהרי פסוק ד - "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" - משמיע ש"לא יטמא לאשתו פסולה" (רש"י): פתח באשתו וסיים באשתו, והסמיכות נבנית גם מתחילה וגם מבסוף. וכיוון שסיים באשתו - הסמיך לה אחותו, ששאלת ההיטמאות לה תלויה באם נשואה היא אם לאו. ודומות הן השתיים - האישה והאחות - גם בכך שאין נטמאים להן בכל מקרה, אלא ההלכה תלויה במעמדן האישי: לחמשת הקרובים מיטמא הקרוב תמיד, ואילו גבי אשה ואחות הכתוב מדגיש "לשארו הקרוב אליו"8 "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו".

ד

כל שהסברנו בסדר הכתוב קשור בדרשת 'שארו - זו אשתו'. שאלה היא אם גם הרמב"ם קיבל דרשה זאת. לכאורה לא כך משמע מדבריו בהלכות, שהרי הוא מבחין בין אבלות על ששת הקרובים לאבלות על אשתו: "אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה: אמו ואביו, בנו ובתו, אחיו ואחותו מאביו. ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכן האשה על בעלה". 'מדבריהם' משמע שאבלות על האשה אינה אמורה בכתוב והדרשה אינה אלה מדרבנן (רדב"ז). וכנראה הבין 'שארו' במשמע 'קרובו', כהבנת אונקלוס (ראה בכסף משנה), ולפי זה נקט הכתוב כלל - שארו - ואחריו באים הפרטים9.

נמצא לפי פירושו שאמו היא המנויה כראשונה בקרובים. ואולי הטעם לכך הוא שהאבל על הסתלקות האם הוא היותר כבד. תדע שכן הוא, שכאשר מבקש דוד לבטא את קדרותו ואת שחות נפשו הוא אומר: "כאבל אם קדר שחותי" (תהילים ל"ה, יד). והבהיר רד"ק: "ואמר 'אם' ולא 'אב', כי יותר כואב אדם על אמו, שנוצר ממנה בבטנה והניקתו וגדלתו וטפחתו עד שגדל. אף אחר שגדל, האם מצויה בבית ומכינה לבן צרכו במאכל ובמשתה".

זאת ועוד: טבעו של עולם שהאם היא המנחמת והמעודדת. ומי יעשה זאת כשהאם מסתלקת?  אכן, יש המציב עצמו במקומה של האם - כך מבטיח ה' בפי הנביא: "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו" (ישעיה ס"ו, יג).

 

הערות:

1 ולא רק בהקדמת אם נקט הרמב"ם סדר הכתוב אלא בכל רשימת הקרובים, שהרי הקדים בן ובת לאח ואחות, כפי שנקט הכתוב, ולא כסדר שסידרה הברייתא במועד קטן.

2 אולם רק לגבי אביו ואמו. לגבי האחים והצאצאים נקטו סדר הכתוב ולא סדר הברייתא והקדימו בנו ובתו לאחיו ואחותו. באמת בדקדוקי סופרים הביא נוסח כתב יד למועד קטן שם ולפיו בנו ובתו קודמים לאחיו ואחותו, וכן הנוסח ברי"ף וברא"ש ועוד. ושם בהערות ציין שבכתב יד אחר ליתא לאשתו כלל. וזה מחזק דעת הרמב"ם, שהבחין בין אשתו לשאר הקרובים.

3 מעניין שהשבעים בתרגומם שינו והקדימו אב לאם. וכזאת עשו גם לעיל בכתוב "איש אמו ואביו תיראו" (י"ט, ג).

4 החריג "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא י"ט, ג), שבו הקדים הכתוב מורא אם למורא אב, כבר הוסבר על ידי חז"ל ופרשנים על אתר (תורת כוהנים; קידושין ל: ורש"י על אתר; ראב"ע, רד"צ הופמן ועוד). דווקא על רקע העיסוק המרובה בהקדמת האם שם מתעוררת ביתר שאת שאלת הקדמת האם כאן. אבל כאן כמעט שאין התייחסות. אכן, השאלה שם היא גם בעקבות הניגוד בין האמור בפרשת קדושים לאמור בעשרת הדיברות "כבד את אביך ואת אמך".

5 שאין כל ספק שהיא אמו.

6 מושב זקנים על התורה - קובץ פירושי רבותינו בעלי התוספות, מהד' ששון (ירושלים תשמ"ב). כדברים הללו אמר גם הטור בפירושו 'הארוך', וקרוב לזה רבנו בחיי בהצעתו השנייה.

7 סדר כזה לכאורה אינו מתאים כל כך להנחת בעלי התוספות - שקודם מדברים על הדבר הפשוט - שכן הנחת אבלות על ההורים פשוטה יותר מזו שעל האישה. שהרי זו האחרונה תלויה בכך שאין הכוהן מתחלל בנישואיו, אבל כוהן שנשא אישה הפסולה לו - אינו נטמא לה, כפי שלמדים מהכתוב "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (כא, ראה תורת כוהנים ורש"י שם). אכן, מבחינת הקרבה למד רבי יוסף בכור שור בפירושו לכתוב, כי "אין קרבה גדולה מזו" של האישה, שכלפיה נאמר "והיו לבשר אחד".

8 לגבי אחותו הסייג 'הקרובה אליו' בא להוציא נשואה, שכבר היא קרובה יותר לבעלה. אבל מה מקום לסייג 'הקרוב אליו' בשארו זו אשתו? אולי לכך באה הדרשה בתורת כוהנים " 'הקרוב' - לא את הארוסה". שארוסה אף שהיא מקודשת לו הרי עדיין היא בבית אביה ואין היא קרובה אליו בייחוד.

9 כך אכן ביקש ראב"ע לפרש, אולם הוא ביטל פירושו מפני מסורת חז"ל.