אברבנאל

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא
שיעור מספר 23
אברבנאל
 
א. הקדמה
רבי יצחק אברבנאל (להלן רי"א) נולד בליסבון (פורטוגל) בשנת 1437 למשפחה מיוחסת מסיביליה, ונפטר בשנת 1508 בוינציא (נקבר בפדובה). במשפחת אברבנאל הייתה מסורת שהיא נצר למלכות דוד.[1] רי"א החל כבר בצעירותו לחבר את פירושו לתורה (פירוש לספר דברים), וחיבור פילוסופי ('עטרת זקנים'), אך פעילותו הרוחנית נקטעה עקב עסקים משפחתיים. משפחתו של רי"א הייתה בעלת השפעה רבה בארמון המלוכה: אביו של רי"א שימש כשר האוצר למלך פורטוגל (אלפונסו החמישי) ובגיל צעיר נאלץ רי"א להשהות את התפתחותו הרוחנית ולהצטרף לעסקי המסחר של אביו. לאחר מות אביו, שימש גם רי"א כממונה על אוצר הממלכה בחצרו של המלך. תקופה זו מתוארת על ידו כתקופה המאושרת בחייו, תקופה של תורה וגדולה במקום אחד.[2]
תקופה זו הסתיימה באופן מפתיע עם עליית בנו של אלפונסו החמישי, המלך יואן (1481-1495), לכס השלטון. המלך יואן חשש ממרד בקרב האצילים, ובשנת 1483 נידונו למוות כ-80 אצילים. רי"א הצליח להימלט לספרד הסמוכה, ונאלץ להשאיר בפורטוגל את כל נכסיו. אירוע זה מתואר על ידו כתקופה קשה ביותר[3] לא רק מבחינה כלכלית אלא מבחינה אמונית, אך אברבנאל מתגבר ומגיע למסקנה: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". הוא עורך חשבון נפש לעצמו, ומגיע למסקנה כי אובדן מעמדו ורכושו הם עונש על כך שהוא עסק יותר מידי בקניינים הגשמיים, ולא השקיע מספיק בקניינים הרוחניים.[4]
זמן קצר לאחר התיישבותו בספרד, בעודו עסוק בכתיבת הפירוש לספר מלכים[5] (מרץ 1484), נקרא רי"א לשרת בחצרם של המלכים הקתוליים, כממונה הראשי על אוצר ממלכות קסטיליה וארגוניה. לאחר תשע שנות שרות לפני המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, בשנת 1492, נגזרה על יהודי ספרד גירוש. רי"א עשה כל שביכולתו למנוע את הגירוש ואף הציע סכום עתק למלך ולמלכה כדי לחזור בהם מן הגזירה, אך ללא הועיל.[6]
את תלאות וסבל הגירוש תיאר רי"א בהקדמתו לפירושו להגדה של פסח, 'זבח פסח', שם הוא כתב את המשפט הדרמטי "ראיתי אלוקים פנים אל פנים נלחם בעמו חבל נחלתו".
רי"א יצא מאדמת ספרד יחד עם 300,000 יהודים, והגיע לנאפולי. בנאפולי הוא תפס את מקומו "הטבעי" כיועץ בחצרו של שליט הממלכה אלפונסו השני, שהחל למלוך בראשית שנת 1494. בראשית שנת 1495 אירעה הפלישה הצרפתית למלכות נאפולי בהנהגת המלך קארל השמיני. מאורע טראומטי זה פגע קשות ביהודי העיר נאפולי, ורי"א מתאר בקדרות את מה שהתרחש: רבים ירדו מנכסיהם ונהפכו לעניים מרודים שנלקחו בשבי, ובעקבות השבי רבים מהם נאנסו לשמד, ואחרים מצאו את מותם (עיינו בהקדמתו לספר דברים).
לאחר הפלישה הצרפתית נמלט המלך אלפונסו השני לסיציליה ורי"א הצטרף אליו כיועץ. כעבור שנה מת המלך, ורי"א עזב את סיציליה והתיישב לתקופה קצרה בקורפו, ולאחר מכן במונופולי. בשנות שהותו במונופולי רי"א חש כיצד כתוצאה מהגירוש גובר הייאוש מהגאולה בקרב עם ישראל, וראה כי רבים המירו את דתם. כתגובה לכך רי"א חיבר חיבורים העוסקים בגאולה: ביאור לספר דניאל ('מעייני הישועה'), ביאור לנבואות מסוימות מישעיהו ('משמיע ישועה'[7]) וביאור המדרשים בתלמוד העוסקים במשיח ובגאולה ('ישועות משיחו'). רי"א עצמו כותב את המניע לחיבור ספרים אלו:
דברתי אני אל לבי עת לעשות לה' לחזק ידים רפות וברכים כושלות לאמץ לשלם ניחומים לכושלי הגולה...
(הקדמה למעייני הישועה).
בשנת 1503 התיישב רי"א בוינציא, ושם נשאר עד יום מותו.
 
ב. הפירוש למקרא
מבנה הפירוש
רי"א חיבר פירוש לרוב ספרי התנ"ך. את פירושו לכל ספר רי"א פותח בדרך כלל בכתיבת מבוא כללי לספר, והמבואות עוסקים בשאלות מתחום 'מבוא למקרא'. כך, למשל, במבוא לספר ירמיהו עוסק רי"א בהרחבה בשאלה של היחס בין הקרי והכתיב; במבוא לספר שמואל - בזהות מחבר הספר; בהקדמה לספר יהושע - בשאלת סידורן של ספרי נביאים, ובמהות ההבדל בין תורה נביאים וכתובים; ובמבוא לספר מלכים הוא הגדיר את היחס בין ספר מלכים לבין ספר דברי הימים.
רי"א, בדומה לרלב"ג, ובעקבות פירוש 'בעל העקדה' של ר' יצחק עראמה[8] , אינו מבאר את הפסוקים באמצעות פירוש רציף לכל פסוק, אלא מחלק את הפרשה לנושאים, ומפרש את היחידה פירוש כוללני. לעיתים הוא מתייחס גם לפסוקים בודדים ולמילים קשות. 'טביעת האצבע' הידועה של רי"א היא הצגת השאלות על היחידה הנלמדת, הבאות בפתיחה לכל נושא (ואף כאן הוא הלך בעקבות ר' צחק עראמה, שהקדים לכל נושא "ספקות"). לעיתים יביא רי"א למעלה מ-40 שאלות לנושא מסויים.[9] בתחילת כל פרשה רי"א מציג את השאלות והקשיים המתעוררים בקריאתה, ולאחר מכן הוא מציג באריכות את פתרונן, וחותם בסוף כל תשובה "ובזה הותרה השאלה ...".
מאפייני הפירוש
סגנונו של רי"א בהיר וקולח. הוא ינקוט בדרך כלל בפירוש על דרך הפשט, אך לעיתים הוא יציין את הדרש. רי"א שואף להבין את הסיפור המקראי, מניעי הנפשות הפועלות ומבנה הפרשיות. למשל, רי"א מרחיב בשאלת סדרן של עשרת המכות ועשרת הדברות. כמו כן, הוא עוסק באופן נרחב ביותר בטעמי המצוות, ומדקדק במשמעות המצווה על כל פרטיה (דוגמא מאלפת לכך היא ביאורו לפרשיות המשכן). רי"א עוסק גם בענייני השקפה, והוא נמנע מלעסוק בשאלות דקדוק ולשון. לצורך הדגמה, נציג מספר שאלות של רי"א לפרשת קרח (במדבר ט"ז), שאלות מתחומים שונים:
השאלה הא' באמרו "ויקח קרח" ולא פירש הפסוק מה לקח. וחז"ל דרשו (סנהדרין קט:) "לקח מקח רע לעצמו". ובמדרש תנחומא (במדבר ט"ו): "לקח עצמו לצד אחד", כמו שמפרש רש"י. ואמנם הראב"ע פירש שלקח אנשי' עמו. סוף דבר שלכל המפרשי' הנה העיקר חסר מן הספר...
 זוהי שאלה בהבנת פשט הפסוק.
השאלה הו' איך הסכימו קרח ועדתו בנסיון הקטורת ולא זכרו הגדולות אשר ראו. הלא ידעו שנשרפו נדב ואביהו בהקריבם הקטורת, ואיך לא יראו לנפשם?...
זוהי שאלה בהבנת מניעי הנפשות הפועלות.
השאלה הט"ו במאמר "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה" (במדבר, ט"ז, ל), כי למה זה התפלל משה על פי הארץ שתפתח ותבלע אותם ולא התפלל על האש שתשרפם? ומה ראה לבקש פתיחת פי הארץ לבלעם, ומה היחס אשר לעונש הזה עם פשעם. כי השרפה היה עונש מתייחס לפי שנכנסו לעבוד עבודה להקטיר קטורת אשר לא כדת ואין הבליעה כן...
זוהי שאלה בנושא השקפה.
בפירוש רי"א בולטת שליטה מקיפה בפרשנות המקרא שקדמה לו, וכן ידיעות בפילוסופיה, היסטוריה וגיאוגרפיה. לעיתים רבות רי"א מתייחס לפירושי קודמיו, כאשר לפעמים הוא מקבל את דעתם ולפעמים הוא דוחה אותם בהוכחות ברורות. לעיתים רבות מביא רי"א מפירוש קודמיו מבלי ליידע את קוראיו כי הפירוש איננו שלו.[10]
שיבוצים
פירושו של רי"א מלא בשיבוצים[11] מקראיים ומדרשיים - כמעט ואין פסקה ללא שיבוץ כלשהו. למשל, בקטע הבא, מתוך הקדמתו לספר דברים, רי"א עוסק בשאלה האם ספר דברים נאמר מפי הגבורה או שמשה חיבר אותו; נשים לב למספר הרב של שיבוצים מקראיים המופיעים בקטע קצר זה:
שאלתי ובקשתי (שיבוץ מאסתר, ה' ,ז): אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (שיבוץ מדברים ד', מד), רצוני לומר ספר "אלה הדברים", היה מאת ה' מן השמים (שיבוץ מבראשית, י"ט, כד), והדברים אשר היו בו משה אמרם מפי הגבורה, כיתר דברי התורה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל". או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה, מעצמו חברו ואמרו, כמבאר מה שהבין...כדרך יודעי דעת ומביני מדע (דניאל א', ד), שחברו על כל ספר הדבר הקשה (שיבוץ משמות, י"ח, כו), דברים שכסה אותן עתיק יומין (שיבוץ על פי ישעיה, כ"ג, יח).
סמיכות פרשיות
רי"א מרבה לעסוק במשמעות סדרן של פרשיות ומצוות, וגם בהסתכלות רחבה יותר במבנה החומש השלם. למשל, רי"א מתייחס לסדר הפרשיות בפרשת ראה, פרקים י"ג - ט"ו: בחטיבה בראשונה מופיעים דיני איסורי ע"ז כגון מסית ועיר הנדחת (י"ג, ב - יט); בחטיבה השנייה (י"ד, ג - כא) - דיני מאכלות אסורות; ובחטיבה השלישית (י"ד, כב - ט"ו, כג) - דיני מעשרות, צדקה, הענקה ועוד[12]). לכאורה, אין כל קשר בין הפרשיות, ורי"א מתייחס לכך:
...בפרשיות הראשונות הזהיר משה רבינו לישראל, שיעבדו את ה' יתעלה באמונות והדברים הנפשיים, ואח"כ במאכלות ובדברים הגופיים. לקיים מה שנאמר "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים, ו', ה). ועתה בפרשה הזאת, בא ללמדם איך יעבדו אותו בממונם ותבואותיהם שנאמר: "ובכל מאדך" (שם).
כלומר, החטיבות הללו מקבילות לחלקי הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (פסוק שהופיע קודם לכן, בתחילת ספר דברים): "לבבך" מקביל למצוות האמוניות, דהיינו איסורי ע"ז, שהופיעו בחטיבה הראשונה; "נפשך" מקביל לאיסורי מאכלות אסורות, שהופיעו בחטיבה השנייה; ו"מאדך" (שהתפרש על פי חז"ל כ"ממונך"[13]) מקביל למצוות הנוגעות לממון, שהופיעו בחטיבה השלישית.
פירושים מקוריים
בפירוש רי"א ניתן למצוא אין ספור פירושים מקוריים. למשל, רי"א מוכיח במספר ראיות משכנעות שמכת צפרדעים הייתה מכה של תנינים, ולא של בעלי החיים שאנו מכנים היום צפרדעים[14]:
ויש לנו מהכתוב על זה ראיות מהם אמרו "הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" ולא יאמר לשון "נגיפה" אלא במכות שיש בהן מיתה ...וכל זה מוכיח שאין הצפרדעים האלה הדגים הקטנים הצועקים, אלא התנין הגדול הימיי הנקרא אל תמסאח, שהוא בתמונת תנין ומניע הלחי העליון, והוא אכלן גדול, יאכל עגלה אחת או נער אחד כולו...שמפני באשת היאור לא היו יכולים להתפרנס מהדגים המתים הנבאשים ויצאו ליבשה לאכול...ונשאר אם כן לחקור אם היו הצפרדעים המה קודם לכן בנילוס יאור מצרים, או אם באו שמה על דרך נס ממקום אחר...
(אברבנאל, שמות, פרק ז').
בפירושו זה (אשר רק חלק קטן ממנו הובא כאן) ניתן להתרשם לא רק מידיעותיו בתחומים הרבים, אלא גם משיטתו המקיפה - לאחר הטענה שמדובר בתנינים, רי"א עוסק בשאלה האם היו גם קודם לכן תנינים בנילוס, או שה' הביאם בדרך נס.
פירוש מקורי נוסף, המבוסס אף הוא על הפסוקים, הוא ביאורו לעונש החמור שנגזר על משה ואהרן בעקבות חטא מי מריבה (במדבר, כ', א - יג). רי"א מביא עשר דעות שונות בפירוש החטא ודוחה את כולן, ולאחר מכן הוא כותב את כי חטא משה ואהרן במי מריבה לא היה חטא חמור, וחומרת העונש נובעת מהענשה על חטאים אחרים: אהרון נענש על חטא העגל, ומשה נענש על חטא המרגלים. בשני חטאים אלו מעורבותם בחטא הייתה משמעותית, אך מפאת כבודם לא הוזכר עונשם בשעת הענישה הכללית. כאן, בחטא מי מריבה, מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו (עיינו בפירושו לבמדבר כ').
 
ג. הפירוש על רקע גירוש ספרד
לא ניתן לנתק בין פירוש רי"א לבין תקופתו. רי"א, כמנהיג רוחני ולאומי בתקופה של משבר, נעזר בכתובים על מנת לעודד את רוחם של בני דורו, הן של המגורשים והן של האנוסים. למשל את הפסוק בדברים ד', כח, "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן..", פירש רי"א, שחזה על בשרו את מוראות האינקוויזיציה, כך :
...שמפני הצרות העצומות יבאו רבים מהם לצאת מכלל הדת ולעבוד צורות ככבי השמים מעשה ידי אדם. לא להאמינם בהם, כי אם בידיעתם והכרתם שהם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, מפני שלא תהי' העבוד' ההיא כי אם להמלט מן המות....וישמרו תורת ה' בקרבם ואת אלהי העמים יעבדו מפני היראה.[15] ולא נזכר זה כאן בדרך חטא, כי אם בדרך עונש[16], שזה היה להם הגדול שברעות שבהכרתם והרגישם האמונה האלהית בלבם, יעבדו עכו"ם בפיהם ובלשונם יכזבו למו ויהיו נהרגים על זה. ועליו אמר כאן ועבדתם שם אלהים אחרים.[17]
רי"א מתייחס גם לשאלת מעמדם של אנוסי ספרד מבחינה דתית. היו שסברו שאין אפשרות לאנוסים לשוב בתשובה, ורי"א מביע את דעתו על כך בפירושו לדברים, ל', ב - ג (פרשיית התשובה בפרשת נצבים):
...ולפי שהאומה בתוך הגלות תחלק לשני חלקים: החלק הקטן מהם מחזיק הדת והולכי' בתורת ה', ובשם ישראל יכנו, והם הנשארים מעט מהרבה. והחלק האחר הוא רוב העם, אשר מתוך הצרות וכובד הגלות עברו על דת...לכן אמר כנגד שני חלקי העם "והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה, ושבת עד ה' אלוקיך..." (פסוקים א' - ב'). כי הנה המאמר הראשון נאמר על אותם האנוסים שיצאו מכלל הדת. ולכן אמרו באלו "והשבות אל לבבך", כי תהיה תשובתם בלב לא בפה, כי לא יוכלו לפרסם תשובתם ואמונתם. והוא אמרו "בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה", רצונו לומר שהם מעורבים בהם ונחשבים כמוהם, ובלבם ישיבו אל ה'...וכאשר ישובו אל ה' וילכו אחריו...כל אחד כפי מצבו ועניינו, הבטיח שהש"י יקרבם אליו...
כלומר, לדעת רי"א הפסוקים דברו בדיוק על מצב של אנוסים, שלא יכולים לעבוד את ה' בגלוי, אלא רק בלבבם; ואף על פי כן הם כלולים בפרשיית התשובה, ונחשבים כחוזרים בתשובה.
 
ד. יחס רי"א למלוכה
יחסו של רי"א למוסד המלוכה הושפע באופן ישיר מניסיון חייו אצל מלכים. את פרשת המלך (דברים, י"ז יד - כ), ממנה ניתן להבין שיש מצווה למנות מלך, רי"א מבאר בכך שאין מצווה למנות מלך, אלא שאם העם רוצה מלך, יש לכך מספר תנאים (המפורטים בפרשה שם). זאת בדומה לפרשת אשת יפת תואר (דברים, כ"א, י - יד) - אין מצווה לקחת לאישה שבויה, אלא שמי שרוצה לעשות כן - מוטלות עליו המגבלות הכתובות בפרשה שם. כמו כן, בביאורו לשמואל א', פרק ח', רי"א מסביר באריכות רבה את סבת התנגדות שמואל למלוכה. רי"א היה מודע היטב לסכנות הנשקפות למדינה כאשר השלטון מועבר בירושה מאב לבן, וכאשר ריכוז כל הסמכויות נמצאות בידי אדם אחד אשר אין למעלה ממנו: רודנות ושפיכות דמים. לדעת רי"א, המלך לעולם לא יסתפק בכוח ה'לגיטימי' שניתן לו מאת העם; הוא יחרוג עוד ועוד מן הנורמה המשפטית המקובלת, עד אשר יכונן משטר של עריצות טיראנית.[18] לאחר הגירוש מספרד התוודע רי"א אל הרפובליקות האריסטוקרטיות של איטליה. רי"א שיבח צורת משטר זו, והעדיפה על פני המלוכה (בהמשך פירושו שם): לדעתו, השלטון האידיאלי הוא משטר רפובליקה, בו בוחרים את המנהיגים לזמנים קצרים וקצובים מראש.
***
רי"א נפטר עני וגלמוד בשנת 1508 ונקבר בפדובה, אך ציון קבורתו אינו ידוע. בשנת 1893 העמידה הקהילה היהודית מצבה לזכרו בבית העלמין. על אחד מצידי המצבה חקוק באיטלקית:
פילוסוף וחוקר הלשונות, הואל באר ויסוכך באברתו על רוח היהדות, בדברי מוסר, בעניני החברה ובדברי האמונה, אשר בספרי הקודש. וישאיר ברכה לדורות הבאים בספריו המרובים, אוצר חכמה ואמונה...
ובצד השני חקוק:
בחצר המוות הזה ינוח בן הנצח דון יצחק אברבנאל...
 
 
 

[1]   כך, למשל, כותב אברבנאל בפתיחה לספר יהושע:
אני הגבר יצחק בן איש חי רב פעלים בישראל, גדול שמו אדון יהודה בן יוסף בן יהודה מבני אברבנאל, כלם אנשים ראשי בני ישראל ממשפחת בית דוד נגיד ומצוה לאומי זצ"ל.
יש לציין כי במחקר האקדמי עובדה זו מוטלת בספק; ראו על כך אפרים שמואלי, דון יצחק אברבנאל וגירוש ספרד, ירושלים תשכ"ג.
[2]   ואלו הם דבריו:
שלו הייתי בביתי בית והון נחלת אבות בית מלא ברכת ה' בלשבונה המהוללה עיר ואם במלכות פורטוגאל...בניתי לי בתים ועליות מרווחות ביתי בית ועד לחכמים...בביתי ובחומותי הון עתק וצדקה...תורה וגדולה...ורענן בהיכל המלך דון אלפונשו מלך גבור...ובחזקתו בעושרו פקד ה' את עמו לתת להם לחם. ריוח והצלה עמד ליהודים. בצלו חמדתי וישבתי והייתי קרוב אליו, והוא נשען על ידי.
(אברבנאל, הקדמה לספר יהושע).
[3]   לימים יתברר לאברבנאל כי תקופה זו מתגמדת ביחס למאורעות אחרים אותם הוא חווה בהמשך חייו.
[4]   וכך הוא כותב:
...לא דרשת מעל ספר ה' לשמוע בלימודים...ותשעה בדברי שקר עם מלכים ויועצי ארץ בעת פקודתם יאבדו...שמת זהב כסלך...ותלך אחרי ההבל הגדולה והגבורה והתפארת, ואם שכחת שם אלוקיך גם אלה תשכחנה.
(שם).
בסוף הדברים אברבנאל מנחם ומחזק את עצמו:
אם אתה תשחר אל אל ובתורתו תהגה יומם ולילה...ישוב ה' לשוש עליך לטוב...חצני נערתי ואקום ואעשה מלאכת המלך ה' צבאות שמו פירוש הספרים האלה...
(שם).
[5]   כך עולה מן המבוא של רי"א לספר מלכים.
[6]   בלשונו אל אברבנאל:
ובשנה התשיעית שנת מזר"ה ישראל לכד מלך ספרד כל מלכות גרנטה...ויאמר עשו בלבו במה אתרצה לאלקי המאזרני חיל למלחמה...אם לא בהכניס תחת כנפיו העם ההולכים בחשך שה פזורה ישראל ולהשיב לדתו ואמונתו הבת השובבה או להשליכם אל ארץ אחרת, מעל פני לא ישבו עוד בארצי...קומו צאו מתוך עמי מארצות ספרד ומסיציליא מיורקא וסרדינייא אשר תחת ממשלתי ובמשלש חדשים לא תשאר פרסה מכל אשר יקרא בשם יעקב ובשם ישראל יכונה בכל מדינות מלכותי...בעת היותי שם אני בחצר בית המלך יגעתי בקראי...אל המלך פעמים שלש...לאמר הושיעה המלך למה תעשה כה לעבדיך...וכמו פתן חרש יאטם אזנו לא ישיב מפני כל. והמלכה עומדת על ימינו לשטנו...ואני בתוך הגולה באתי עם כל בני ביתי הבנים בני והצאן צאני פה העירה נאפולי ההוללה אשר מלכיה מלכי חסד הם. השנה הזאת שנת גרי"ם הייתם ודברתי אל לבי אשר נדרתי אשלמה לפרש ספר מלכים אשר לא עשיתי עד כה.
(אברבנאל, הקדמה לספר מלכים).
[7]   בחיבור זה רי"א טוען שחלק מנבואות הגאולה והנחמה בישעיהו לא נאמרו על שיבת ציון בבית שני, אלא על זמן מאוחר לכך.
[8]   ר' יצחק עראמה (1420-1494) היה מחכמי ספרד בדור הגירוש, והתפרסם כגדול הדרשנים בימי הביניים. הוא שימש רב וראש ישיבה בסמורה אשר בצפון ספרד, ומשם הוזמן לרבנות בדרום קטלוניה. באותה תקופה הוכרחו יהודי ספרד לבקר בכנסיות ולהקשיב לדרשות התעמולה של הכמרים, אשר הרצו בסגנון פילוסופי מרשים. בעקבות זאת ראה רבי יצחק עראמה צורך לסדר ולהרצות את דרשותיו לפי הסגנון הפילוסופי. לאחר זמן קיבץ את הדרשות וערך את ספרו המפורסם 'עקידת יצחק', ומכאן התפרסם שמו כ'בעל העקידה'.
[9]   שאלותיו המאתגרות של רי"א חשובות לא פחות, אם לא יותר, מתשובותיו. למשל, נחמה ליבוביץ נהגה בעשרות מקומות בגיליונותיה להציג שאלה של אברבנאל, ומיד לאחר מכן ביקשה: "ענה לשאלתו!".
[10] קשה לומר להגנתו כי לא הוא לא היה מודע לכך שהדברים נאמרו על ידי אחרים, כיוון שמדובר לעיתים בציטוטים מלאים של פירושים ארוכים. ר' מאיר עראמה, בנו של רבי יצחק עראמה, מתאר במכתב כעוס את היחסים בין אביו לבין אברבנאל: ר' יצחק עראמה ואברבנאל היו ידידים, ואברבנאל אף נהג לבקר את ר' יצחק עראמה וללמוד איתו; אך לאחר מכן אברבנאל ניצל לימוד זה, ופרסמו בספרו מבלי לצטט כלל את אביו. ואלו הם דבריו:
מקרה קרה כי נחנו אלקים בית איש בעל שררה ותורה ממרבי המשרה, נתגדל על ההרים הגבוהים כהררי אל. עם מלכים ויועצי ארץ...שמו דון יצחק אברבנאל...ויהי בימים הרבים ההם גבה ליבו בדרכי אדוני...עשה ספרים וחיבר חיבורים להשמיע בחוץ, ברחובות ובשווקים...קראם חדשים מתוקים עמוקים - והדברים עתיקים. (כלומר אין בהם חידושים, אלא הם נאמרו כבר על ידי אחרים[א.ר]).
יאיר האס, במאמרו "לבעיית הימצאות דברי רבי יצחק עראמה בכתבי רבי יצחק אברבנאל" ,סיני קל"ד, תשס"ז עמודים קנד-קנט, טוען ומשתדל להוכיח שאברבנאל לא ניסה "לגנוב" את רעיונותיו של ר' יצחק עראמה, אלא שסגנונו של אברבנאל הוא לשבץ דברי פרשנים לתוך פירושיו (וראו להלן בגוף המאמר), למען יופי המליצה, ואולי גם למתן משנה תוקף לדבריו.
[11]            שיבוץ הוא שימוש או שימוש חלקי בציטוט, ללא אזכור מפורש שמדובר בציטוט וללא ציון מקור הציטוט.
[12] אברבנאל אף מסביר את סדרן של ההלכות בתוך החטיבה עצמה, וטוען שדינים אלו עוסקים ב'נדיבות' שהאדם נדרש לתת מממונו:
והתחיל ביותר קל, והלך ליותר חמור. וכל המאוחר בפרשיות הוא יותר קשה בענין הנדיבות מן הקודם אליו.
[13]            ראו רש"י במקום.
[14]            רבינו חננאל כבר העלה אפשרות זו, אלא שאברבנאל הוכיחה.
[15]            נראה שיש כאן רמיזה צינית ל'גרי אריות' (עיינו מלכים ב', י"ז כד - מא): 'גרי אריות' עבדו את ה' מפחד האריות, אך המשיכו לעבוד את אלוהיהם; ואילו בני ישראל בגלות יעבדו ע"ז (לפחות למראית עין) מפחד הגויים, אך ימשיכו לעבוד את ה'.
[16]            פרשנים רבים התקשו בביאור הפסוק, כיוון שתוכן הפסוק נראה כתיאור חטא של ע"ז, אך הקשר הפסוק הוא תיאור העונש של בני ישראל. על פי רי"א אין קושי: הפסוק באמת מדבר על ע"ז, אך הוא חלק מן העונש של העם.
[17]            עיינו גם בפירושו לדברים כ"ח, סד.
[18] כפי שאכן ארע למלך פרדיננד, שכח השלטון העביר אותו על דעתו עד לכדי גירוש כל היהודים מספרד.