אבשלום בירושלים

  • הרב אמנון בזק
פרק י"ד (2) / אבשלום בירושלים
 
א. יופיו של אבשלום
בשיעור הקודם ראינו כיצד שכנעו יואב והאישה התקועית את דוד, באמצעות משל שיפוטי, להשיב את אבשלום לירושלים מבלי להענישו על רצח אמנון, אף שלא הייתה לכך סיבה מוצדקת. ואולם, דומה שדוד עצמו לא חש בנוח עם הצדקה זו, ואף הוא עמד בסתר לבו על הפער שבין המשל לנמשל. משום כך נקט דוד בדרך בעייתית:
(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה:
בכך הפסיד דוד, במידה רבה, משני הצדדים. מצד אחד, הוא לא מצא מנוח לנפשו מגעגועיו לאבשלום, שהרי גם עתה לא ראה אותו. מצד שני, הוא גרם תסכול לאבשלום, כפי שנראה בהמשך.
ואולם, קודם לכן באה כאן תופעה ספרותית מפתיעה. להלן המקרא חוזר ומציין שדוד לא ראה את אבשלום:
 (כח) וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה:
והנה, בין שני הפסוקים החוזרים הללו יש פִּסקה עצמאית, הנראית כקוטעת לחלוטין את רצף האירועים:
(כה) וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם: (כו) וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים[1] בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ: (כז) וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים[2] וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר[3] הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה:
אין ספק שהנושא המרכזי בפִּסקה הוא יופיו הנדיר של אבשלום. אין עוד דמות בתנ"ך – לא איש ולא אישה –המתוארים תיאור כזה, וניתן לקבוע שאבשלום הוא האדם היפה ביותר במקרא.[4] ומתבקשת השאלה: מה ראה המקרא לקטוע את הסיפור כאן בתיאור יוצא הדופן הזה?
רד"ק כתב: "סמוך לסיפור המרד שמרד באביו ספר מה גרם לו זה, כי היה יפה ובכל ישראל לא היה כמוהו ונתגאה ביופיו ובשערו, וחשב כי אין ראוי למלוכה מבני דוד כמוהו ומרד". לדעתו, יופיו של אבשלום מסביר מדוע ראה עצמו ראוי למלכות ומָרד,[5] כלומר פִּסקה זו היא מצג לפרק הבא, העוסק במרד אבשלום. על זה הדרך ניתן לומר שהפִּסקה באה לבאר לא רק את מחשבתו של אבשלום, אלא גם את פשר הצלחתו הגדולה בגנבת לב העם ובהתחלת המרד, שכן ליופיו הייתה, בוודאי, השפעה לא-מבוטלת על העם.
אלא שהצעות אלו נתקלות בקושי ברור: אם באמת הפִּסקה קשורה למרד אבשלום – מדוע היא מופיעה כאן, באמצע סיפור הבאתו לירושלים, ולא במקומה הטבעי על פי הסבר זה, דהיינו בראשית פרק ט"ו, בתחילת סיפור המרד? מיקום הפִּסקה באמצע סיפורנו דווקא מרמז, על פי פשוטו, שהיא קשורה בדרך כלשהי גם לסיפור השבת אבשלום.
על כן נראה שלפִּסקה מטרה אחרת. בפרקנו מתחילה להתעורר שאלה, שתלך ותתחזק במרוצת פרקי אבשלום: מה פשר יחסו המיוחד של דוד לאבשלום? מדוע היו געגועיו של דוד לאבשלום, רוצחו של אמנון, עזים מרגשי האבל על מות אמנון? היאך לא הקהו את הרגשות האלה כל מעשיו החמורים של אבשלום במרד, וביניהם שכיבת פילגשי דוד לעיני כל ישראל? הכיצד לא חרד דוד לפני היציאה לקרב עם אבשלום לְדבר זולתי הוראתו לחוס על אבשלום, אף שכבר הכיר בעצמו כי לוּ נשאר עם אנשיו בירושלים, לא הייתה להם פלטה מפניו (ט"ו, יד)? מה פשר האבל הנורא שהתאבל דוד על בנו האכזר והרשע, אֵבל שאין לו אח ורע במקרא כולו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (י"ט, א)?
דומה, שעל שאלות אלו באה הפרשייה הקצרה שלפנינו לענות. יופיו הנדיר של אבשלום משך את תשומת לבו של דוד, שרגישותו ליופי הייתה השורש לכל פרשת בת שבע (עיין י"א, ב). יופי זה הוא ההסבר של המקרא ליחסו המיוחד של דוד לבן הזה והתשובה לכל השאלות ששאלנו. לימים יעניק דוד מאותו טעם יחס דומה לבן אחר שלו:
וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם  (מל"א א', ה–ו).
אכן, זהו יחס חריג, סבוך וטרגי, ובעטיו ניחתו על דוד צרות רבות. וסביר להניח שהמקרא לא יחסוך מאתנו את פשרו.
ב. הטעות
הושבת אבשלום בירושלים בלא לראות את פני דוד לא הייתה צפויה להסתיים בשלום. ואכן, עם הזמן סבלנותו של אבשלום פוקעת:
(כח) וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים[6] וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה: (כט) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא: (ל) וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי[7] וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ: (לא) וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ: (לב) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי:
מעשה שרפת חלקתו של יואב מזכיר מעשה שעשה אדם אחר בהקשר שונה לחלוטין: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ. וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת" (שופטים ט"ו, ד–ה). ועוד דבר דומה אחר יש לשני האנשים האלה: שערם הארוך והמיוחד. מסתבר שהמקרא מבקש להדגיש דווקא את הניגוד שבין השניים: שמשון השתמש בכוחותיו המיוחדים לפגוע באויבי ישראל, ואילו אבשלום השתמש בכוחותיו לפגוע בשר צבא ישראל על מנת לקדם את ענייניו האישיים.[8]
על כל פנים, דומה שאבשלום טועה כאן טעות קשה. עד עתה נראה שיואב בן צרויה עומד לצדו של אבשלום, שהרי הוא היה הגורם המרכזי בהשבתו לירושלים.[9] כעת אבשלום פוגע בכבודו של יואב, ולא איש כיואב יבליג על פגיעה זו. במעשהו הפך אבשלום את יואב להיות אויבו, שבסופו של דבר גם יביא עליו את מותו. אבשלום אכן היה אדם חזק, אך הוא לא הכיר כי יואב חזק ממנו. תאוות הכבוד של אבשלום העבירה אותו על דעתו, והביאתו להוציא עצמו, בסופו של דבר, מן העולם (עיין משנה אבות פ"ד מכ"א). על תופעה זו נעמוד בע"ה גם בהמשך.
ג. הנשיקה
בסופו של דבר יואב נכנע לאבשלום ומביא אותו אל דוד:
(לג) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם:
שוב נכנע דוד ללחץ. כשם שנכנע להפצרותיו של אבשלום לשלוח אליו את אמנון; כשם שנכנע לתחנוניה של האישה התקועית לחון את 'בנה'; כשם שנכנע לעמדתו של יואב כי יש להשיב את אבשלום – כך נכנע כעת דוד גם ללחץ של אבשלום, והמפגש והנשיקה מהווים למעשה חנינה רשמית.
חוזרת כאן תופעה שכבר עמדנו עליה בפרק הקודם (ראה שיעור 30): חלק מן הטרגדיה של דוד – שהוא מביא על עצמו את צרותיו. גם כאן, כמו בפרק הקודם, חוזר שוב ושוב השורש של"ח (בפס' כט–לג הוא מופיע שש פעמים!), שהוא שורש חטאו של דוד, כפי שהארכנו בעבר (ראה שיעורים 22 ו-30).
אף המפגש עצמו, אין בו חמימות יתרה. דוד אמנם נושק לאבשלום, אך התיאור רחוק מאוד מתיאור מפגש אחר בין אב לבן כעבור שנים רבות, הלוא הוא תיאור המפגש בין יעקב ויוסף: "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (בראשית מ"ו, כט). בסיפורנו אין בכי ולא נפילה על הצוואר, כי אם נשיקה קרה בלבד.
דומה שנשיקה קרה זו היא 'הקש האחרון' ששבר את אבשלום. אבשלום הבין שדוד איננו רואה בו את המועמד למלוך אחריו,[10] ומעתה לא נותרה לו לאבשלום אלא דרך אחת למלכות: מרד.
במרד עצמו נעסוק בהרחבה בפרק הבא. אך כעת עלינו לציין דבר נוסף שאמור להשפיע על החלטתו של אבשלום למרוד. סביר להניח שמצבו הקשה של דוד לא נעלם מעיני העם. פרשת בת שבע (שכפי שראינו בעבר, נודעה, במידה מסוימת, לפחות למקצת המקורבים לדוד) והתנהלותו של דוד מאז אותה פרשה, ובייחוד השתיקה על מעשיו של אמנון והחנינה לאבשלום – כל אלה בוודאי לא הוסיפו לפופולריות של דוד. יתר על כן, מן המעט שהמקרא מספר על התנהלותו של דוד אנחנו רשאים אולי להסיק גם על מה שלא סופר לנו, רצוני לומר: שהכבדות שאִפיינה את מהלכיו של דוד בתוך משפחתו, אִפיינה גם את דרכו בניהול הממלכה; וגם דבר זה לא נעלם מעיני העם. בסופו של דבר, העם היה בשל למנהיג חדש, כריזמטי ויפה תואר מאוד. על רקע זה הצליח אבשלום להרחיב את בסיס הנאמנות של העם כלפיו, כפי שנראה בפרק הבא.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   משקל זה מוערך כשניים-שלושה ק"ג.
[2]   פסוק זה קשה, שהרי הוא סותר לכאורה את האמור להלן י"ח, יח: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ". המפרשים שם העלו שני כיוונים בהבנת העניין. רש"י כתב, בעקבות חז"ל (סוטה יא ע"א), שהיה לו בן, אלא שלא היה הגון למלכות; אך על דרך הפשט פירושו קשה, שהרי מן הנימוק "בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי" משמע שלא היה לו בן כלל (עיין למשל בפרשת הייבום, שמטרתו "וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" [דברים כ"ה, ו]). רד"ק, לעומת זאת, פירש שהיו לו בנים, אך הם מתו. על פי דבריו ניתן לומר, שכשם שנענש דוד על פרשת בת שבע במותם של שלושה בנים (הבן הראשון מבת שבע, אמנון ואבשלום), כך נענש גם אבשלום – שעבר עברות דומות, אך חמורות הרבה יותר, הן בגילוי עריות (כששכב עם פילגשי אביו, כפי שנראה בפרק הבא) הן בשפיכות דמים – במות שלושה בנים.
[3]   קריאת שם בתו של אבשלום בשמה של אחותו נוגעת ללב. אבשלום פרס את חסותו על תמר אחותו, ככתוב: "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ" (י"ג, כ); וכאמור, מסתבר שלאחר שאמנון דחה בגסות את בקשתה שיישא אותה לאישה לאחר שאנס אותה, נותרה תמר בבדידותה עד סוף ימיה (ראה שיעור 30). נראה שאבשלום, שדאג להנצחת שמו שלו מאחר שלא נותרו לו בנים (עיין בהערה הקודמת), דאג להנציח גם את שמה של תמר, אחותו האומללה, וקרא לבתו בשמה.
[4]   גם בני משפחתו ניחנו ביופי מיוחד: כך מספר הכתוב הן על תמר בתו (פס' כז) הן על תמר אחותו (י"ג, א).
[5]   והוסיף כי אבשלום לא המתין עד שימות דוד כי "אולי שמע כי בלב המלך להמליך שלמה אחריו".
[6]   סמלי הדבר שאבשלום ממתין כאן שנתיים, כפי שהמתין עד רצח אמנון (עיין י"ג, כג). נראה שיש לאבשלום סבלנות, אך היא פוקעת כתום שנתיים.
[7]   "אל ידי" במשמע 'על ידי'.
[8]   א. עוד על ההקבלה הניגודית בין שמשון לאבשלום עיין להלן פרק י"ח.
ב. אירוע אחר במקרא הקשור בחלקת שעורים קרה לאחד מגיבורי דוד, אלעזר בן דודו, ואף הוא קשור במלחמה עם פלשתים: "וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹדוֹ הָאֲחוֹחִי הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים. הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים. וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ וַיַּכּוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיּוֹשַׁע ה’ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה" (דה"א י"א, יב–יד). פעולתו של אלעזר בחלקת השעורים כנגד האויב הפלשתי, אף היא ניגוד להתנהגותו של אבשלום. אמנם בשמ"ב כ"ג, יא–יב מסופר אותו סיפור על חלקת עדשים דווקא; על כן מסתבר שבמקרה זה לא נתכוון המקרא להקבלה ניגודית, שהרי חלקת השעורים נזכרת דווקא בספר דברי הימים, ספר שמתעלם לחלוטין מפרשת אבשלום (ראה שיעור 27).
[9]   על העניין המיוחד של יואב בשיבתו של אבשלום אנו למדים מדברי התודה הנמלצים שלו לאחר שהרשהו דוד לעשות כן: "וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו עַבְדֶּךָ" (פס' כב). ייתכן שיואב ציפה כי אם יהיה קרוב לאבשלום, ואם אבשלום יהיה יורש העצר, יובטח לו מעמדו כשר צבא גם לאחר מות דוד (עם שלמה היה מצבו של יואב מסובך הרבה יותר, עיין מל"א ב'). מכל מקום, במעשהו זה סתם אבשלום את הגולל על יחסיו עם יואב.
[10]  קשה לדעת אם ידע אבשלום על שבועת דוד לבת שבע כי שלמה בנה ימלוך אחריו. שבועה זו נזכרת רק במל"א א', ואין ברור מתי בדיוק נאמרה. משום כך סביר להניח שאבשלום – שלאחר מותו של אמנון היה הבא בתור למלוכה (על העדרו של כלאב, הבן השני, ממאבק הירושה, ראה שיעור 5) – ראה עצמו מועמד ראוי למלכות. אך שתי שנות ישיבתו בירושלים לימדו אותו כי דוד איננו ממהר לראות בו את יורש העצר שלו.