אגדות החורבן | 1

אגדות הש"ס - שיעור מספר 33

 אגדות החורבן, חלק 1

א. הקדמה

בהתאמה לרוח ימי 'בין המצרים' שאנו מצויים בהם, נעסוק באגדה מ'אגדות החורבן'. קובץ 'אגדות החורבן' בתלמוד הבבלי מצוי במסכת גיטין, בפרק החמישי, דפים נ"ה ע"ב - נ"ח ע"א. חלקו הראשון של הקובץ פותח בסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא, וממשיך להתגלגל, דרך סיפורים אחרים, עד לחורבן הבית ועונשו של טיטוס לאחריו. לאחר מכן מסופרים הסיפורים על חורבנות נוספים (ביתר, טור מלכא ועוד). בחלקו האחרון עוסק הקובץ בעיקר בסיפורים טרגיים אישיים יותר של אנשים או משפחות שסבלו מאכזריות האויבים בעקבות החורבן (כגון הסיפור הידוע על מרים ושבעת בניה). בין סיפורים אלה מובא גם הסיפור על בנו ובתו של ר' ישמעאל כהן גדול, והטרגדיה שפקדה אותם לאחר החורבן.

ב.הסיפור בבבלי (גיטין נ"ח ע"א) ומשמעותו[1]

הסיפור

אמר רב יהודה אמר רב:

1 מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים.

2 לימים נזדווגו שניהם במקום אחד,

3 זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם,

4 וזה אומר: יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם,

5 אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות.

6 הכניסום לחדר,

7 זה ישב בקרן זוית וזו ישבה בקרן זוית,

8 זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה?

9 וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד?

10 ישבו ובכו כל הלילה.

11 כיון שעלה עמוד השחר,

12 הכירו זה את זה,

13 ונפלו זה על זה

14 וגעו בבכיה

15 עד שיצאה נשמתן.

16 ועליהן קונן ירמיה: (איכה א') על אלה אני בוכיה.

ניתוח הסיפור

הסיפור מתחלק באופן ברור לשלושה חלקים:

1-5: פתיחה ומזימת האדונים.

6-10: הלילה המשותף בחדר.

11-16: הזיהוי והסיום.

החלקים השונים בסיפור מתקשרים זה לזה באמצעות העיצוב הספרותי, כפי שכבר הראה פרופ' יונה פרנקל[2]: החלק הראשון, המספר על המזימה של האדונים מקביל, מילולית, לחלק השלישי, שלמעשה מפר את המזימה, כדלהלן:

(5) אמרו: בוא ונשיאם זה לזה

(12-13) הכירו זה את זה ונפלו זה על זה

קשר זה אינו מקרי, משום שבזכות ההכרה שלהם זה את זה כאח ואחות הם הצליחו להפר בסוף הסיפור את העצה להשיאם זה לזה. עוד מצביע פרנקל (שם) על הדינמיקה של כינויי הגיבורים, שמנחה את העלילה, ומפרידה בין החלקים השונים: בחלק הראשון הם הופכים מבנו ובתו של ר' ישמעאל (שורה 1) ל'עבד' ו'שפחה' בדברי האדונים (שורות 3-4). המעמד של עבד ושפחה כנתונים למרוּת האדונים ומחוייבים לעשות את רצונם הוא שאמור לאפשר את קיום המזימה; ואכן, זהו מעמדם כרגע בפועל. בחלק השני, בדברי הבן והבת, משתקף מצב ביניים: בדבריו של כל אחד מהם הדובר מכונה כהן/כהנת בן/בת כהנים, והשני, האחר, מכונה עבד/שפחה. כלומר, חצי מהאמת נחשפת. בחלק השלישי כבר אין כינויים, אך יש היכרות מלאה בלתי-אמצעית ביניהם. כל אחד גם מודע למעמדו של השני, וכאן נמנעת המזימה.

ברם, ישנן נקודות נוספות בעיצוב הסיפור שכדאי לעמוד עליהן, ולשם כך ננסה לקרוא אותו מחדש, בקריאה צמודה ורגישה.

חלק א - הפתיחה והמזימה

המצב שמתואר בחלק הראשון (לאחר האקספוזיציה בשורה 1, שמתארת את הרקע - בנו ובתו של ר' ישמעאל נשבו לשני אדונים) הוא ששני האדונים מספרים זה לזה על ה'שלל' שלהם והוגים את מזימתם. תחילה השבויים מתוארים כעבד ושפחה. זהו ללא ספק שפל גדול לילדים שגדלו במשפחה אצילה וקדושה של כהנים גדולים. ברם, האופן שבו האדונים מתנסחים: 'בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות' מביא את המצב לשפל גדול עוד יותר: התבטאות זו יוצרת אסוציאציה לעולם החי, עולם הבהמות שנמכרות בשוק, ומשמשות להרבעה. ההתייחסות לשבויים באופן זה כאל בהמות, שרואה ב'וולדות' חפץ בעל ערך ממוני בלבד, היא השפל הגדול ביותר. ברם, ניסוח זה לא מעיד רק על השפל של השבויים, אלא הגסות שבניסוח ובהתנהגות מעידה על השובים. היחס שלהם אל השבויים כבהמות, וההנחה שלהם שברגע שישימום בחדר אחד בלילה יתרחש זיווג, שמנקודת המבט שלהם הוא משמש כמו הרבעת בהמות, מעידים בראש ובראשונה על אופיים הבהמי של השובים. יש כאן אירוניה, בכך שהשובים תופסים את השבויים כבהמות, אך מי שמוצגים במלוא בהמיותם הם השובים. נראה שמלבד המטרה לתאר את הרקע ולהכניס אותנו, הקוראים, לעלילה, מטרת החלק הראשון היא להציג את השובים, כנציגים של המחריבים הרומאים כולם, כאנשים גסים ובהמיים.

חלק ב - הלילה

זהו החלק המרכזי בסיפור. אף שמבחינה דרמטית השיא הוא בסוף הסיפור, בחלק השלישי, נראה שהחלק הזה מכיל אמירה חשובה ביותר, אולי העיקרית בסיפור, על מצבם של היהודים בגלות, כפי שנראה.

חלק זה בסיפור מתמקד בשבויים בלבד, בני ר' ישמעאל. כבר במבט ראשון בולט שהעיצוב של השבויים שומר על סימטריה מדויקת:

זה ישב בקרן זוית

וזו ישבה בקרן זוית,

זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה?

וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד?

למעשה, העיצוב הסימטרי של תיאור השבויים מתחיל עוד בחלק הקודם של הסיפור, בדברי השובים, אף שהוא מתעצם מאד בחלק השני:

 זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם,

וזה אומר: יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם,

הסימטריה שבתיאור משקפת את העובדה שבין האחים יש הרמוניה מוחלטת, אף שהם לא מודעים לה במשך חלק גדול מהזמן (כל הלילה). בסופו של דבר ההרמוניה מובילה אותם לתמונה האחרונה, בה הם מתאחדים ונשמתם יוצאת יחד, באופן שמפר את מזימת השובים. בנוסף לכך, נראה שאחד התפקידים[3] של הסימטריה המוחלטת בתיאורים הוא שהיא דווקא מבליטה מאד, בחלק האמצעי של הסיפור, את הבדידות ששרוי בה כל אחד מהם. על כל אחד מהאחים עובר לילה נורא; כל אחד מהם אינו מודע לזהות של השני, ומהדברים שכל אחד אומר ברור שהוא חושב שהשני הוא אכן עבד/שפחה. נקודה זו יוצרת חרדה גדולה, בשני מובנים: במובן הפרקטי, כל אחד חושש שהשני הוא עבד, שכידוע היו ללא עכבות מוסריות[4], ושבשלב כלשהוא אכן השני ינסה לכפות עליו יחסים גופניים טמאים. מעבר לכך, במישור התודעתי, המחשבה של כל אחד מהם על השני כעבד מחדדת מאד את תחושת הנפילה החדה והעמוקה ממעמדם הקודם לשפל הכי גדול, נישואין לעבד/שפחה, שאסורים לישראלים וכל שכן לכהונה[5].

התחושה הקשה ביותר שנוצרת לקורא, היא תחושה של נפילה פתאומית וחדה מהמקום הגבוה ביותר, מקום של אצילות וכבוד רב, למקום הנמוך ביותר; התחושה היא תחושה של התערערות פתאומית של כל הסדרים המוכרים. יש סוג של בטחון שיש לכל אדם באותם סדרים רגילים ומוכרים, וכשהם מתערערים או נעלמים לחלוטין אזי לא רק שהאדם נמצא בצרה פיזית, אלא הדבר הקשה יותר הוא שכל זהותו ופנימיותו מתערערת. האדם מאבד לחלוטין כל עוגן שהיה לו בחייו הקודמים, והקושי הנפשי הזה קשה אף יותר מהשעבוד הפיזי.

מעבר למעבר החד 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא', המספר מעביר דרך סיפור זה לקורא את משמעות הגלות - לא במובן הרגיל והשכיח של מילה זו, דהיינו קהילה שחיה בחוץ לארץ - אלא במובן הראשוני, של אדם שחווה בעצמו מעבר כפוי מביתו אל מקום של גלות, של חוסר בית. אחת התחושות המרכזיות שמאפיינות גלות, כפי שחווים בני ר' ישמעאל, היא הבדידות והניכור; המעבר מהסביבה המוכרת לסביבה זרה, לחוסר בית, קשורה גם באבדן העוגנים החברתיים והמשפחתיים של הסביבה המוכרת, ויוצרת מצב קשה מאד של בדידות- כל אחד לגורלו. למעשה, הסיפור כאן אינו רק תיאור של קורותיהם של בני הכהן הגדול, אלא סיפור שמיועד להעביר לקוראים את תחושתו של אדם שיוצא לגלות.

הבדידות הגדולה היסודית שבני ר' ישמעאל מצויים בה מתבטאת בלילה שעובר עליהם. כל אחד נמצא בחדר עם אחיו/אחותו. הסימטריה המושלמת שהתיאורים עליהם מעוצבים בה אף מגבירה את תחושת הזיקה העמוקה ביניהם. מדובר באח ואחות שגדלו יחד כל חייהם, וכנראה היו קרובים זה לזה, אולי אפילו תאומים[6]. מדוע אין הם מזהים זה את זה? כמובן שהחדר חשוך, וגם יתכן שעברו כמה שנים מאז שראו זה את זו לאחרונה; עם זאת, כאשר שניהם לבד בחדר בוכים ניתן היה לצפות שיזהו זה את זו לאחר לילה שלם, ולו על פי הקול, או הריח, או סימנים אחרים שבעזרתם אחים קרובים מזהים זה את זה גם כשחשוך. ברם, הם אינן מזהים זה את זו בגלל המצב הנפשי שכל אחד מהם נמצא בו. הבדידות היא כל-כך עמוקה, שאף אחד מהם לא מעלה על דעתו שאולי השני נמצא באותו מצב. כל אחד מצטנף בפינתו ובוכה על מר גורלו, מבלי להקדיש רגע של מחשבה לתחושותיו של השני, שנותר בזרותו. אילו הם היו מתפנים לרגע קל מהמחשבות על עצמם הם היו שומעים את בכיו של השני, וגם אם לא היו מזהים את הקול, הרי שהדבר היה מקרב ביניהם, מביא לשיחה משותפת, ואולי מוביל אותם לתחושת אחדות ושותפות שעשויה להפר את מזימת האדונים. ברם, במשך לילה שלם זה לא קורה, מפני שהמצב של הגלות כופה עליהם בדידות כל-כך אימננטית, הפורמת את כל הקשרים והסדרים והאמון בבני אדם, עד שהם אינם מעלים זאת על דעתם. באופן הזה החלק האמצעי בסיפור מעביר אלינו את התחושות החזקות ביותר לגבי מהות הגלות, אף שהשיא הדרמטי נמצא, כאמור, בחלק הבא.

חלק ג' - האיחוד

כאשר מגיע הבוקר, ואור היום חודר לחדר, הם כבר אינם יכולים שלא לזהות זה את זו. כעת הם מתאחדים, ו'גועים בבכיה'. זוהי התגברות פתאומית וחדה של הבכי, אותו בכי שנמשך כל הלילה. ניתן לשער שהתגברות זו נובעת מצירוף של שמחת הפגישה וההתרגשות שמלווה אותה, יחד עם בכי הדדי על מר גורלם המשותף. הבכי הזה מזכיר את הבכי במפגש בין יוסף לבנימין (בראשית, פרק מ"ה, פסוק י"ד) או בין יוסף ליעקב (שם, פרק מ"ו, פסוק כ"ט) המכיל מצד אחד את השמחה על המפגש, אך לא פחות את הצער והכאב שהצטברו במשך כל השנים של הפרידה. כמו כן, נראה שבסיפור על בני ר' ישמעאל ההתגברות של הבכי מכילה גם את הזעזוע של המחשבה על גודל התקלה שהייתה עלולה להתרחש בעקבות מזימת השובים (אף שהשובים לא מודעים לה), ואשר נמנעה בלילה בזכות התעקשותו של כל אחד מהם לשמור על טהרתו - לא נישואי כהן לעבד, אלא גילוי עריות.

הביטוי 'געו בבכיה' מזכיר גם, שוב, משהו מעולם החי, בדומה ליחסם של השובים שראינו בחלק הראשון. אלא שכאן נראה שכנגד הדימוי בחלק הראשון, שמיועד לגרום לתחושת דחייה כלפי השובים, כאן הסיפור לוקח את הדימוי הבהמי למקום אחר. האסוציאציה לבהמה שֶגועה מזכירה משהו תמים, או ראשוני; הוא מזכיר את חוסר האונים של בהמה כלואה, שאין לה מוצא.

לבסוף, יוצאת נשמתם כאחד. סיום זה הוא טרגי, אך יש בו גם מידה רבה של חסד. במקרה שלהם, המוות הוא האלטרנטיבה היחידה למזימת השובים, שעל משמעותה עמדנו לעיל. במצב שנוצר, מוות מאוחד זה הוא החסד הגדול ביותר שיכול היה הקב"ה להעניק להם. במותם הם למעשה משיגים מעין ניצחון קטן על השובים; זהו הניצחון הגדול ביותר האפשרי בגלות.

ג. מוטיב הנפילה החדה בסיפורי החורבן בגיטין

התחושה של מעבר חד ממצב של סדר טוב ובטוח לאבדן, אינה מתייחסת רק לסיפורם הפרטי של בני הכהן, אלא היא תחושה שמשקפת אצל הקורא את החורבן באופן כללי, כפי שהסוגיה בגיטין רצתה לעצבו. הדבר מתבטא בכך שגם סיפורים אחרים בסוגיה זו מבטאים נפילה כזו. למשל, הסיפור הפותח, על קמצא ובר קמצא, מספר על סעודה מפוארת שעורך אחד מעשירי בירושלים. הקורא יודע שחורבן המקדש וירושלים עומדים בפתח, אך עשירי ירושלים חיים במעין 'בועה'. הן המזמין והן המוזמנים יושבים בסעודה טובה כתמול שלשום, ועסוקים בשאלה מי הוזמן ומי לא. סעודה, ובמיוחד סעודה חגיגית ומפוארת, היא סמל לנורמליות, לזרימה רגילה של החיים, אפילו החיים הטובים. אך מכאן ההידרדרות לחורבן טוטאלי היא מהירה כל-כך (לפחות בסיפר, שבו זה עניין של כמה שורות בלבד), שגם כאן נוצרת תחושה של הפער העמוק והנפילה החדה בין המצב בתחילת הסיפור למצב בסופו.

המוטיב של האוכל משמש גם בסיפור נוסף בסוגיה כדי להביע את המעבר הזה (נ"ו ע"א):

מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא, שדרתה לשלוחה ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא. אדאזל איזדבן, אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא, אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן, אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא, א"ל: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן, אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא, אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן, הוה שליפא מסאנא, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל, איתיב לה פרתא בכרעא ומתה. קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: (דברים כ"ח) הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה[7].

אותה מרתא בת ביתוס, שהייתה עשירה מאד ורגילה לאכול רק מאכלים מעודנים ומשובחים, שולחת את המשרת שלה לקנות את הקמח המשובח ביותר. ברם, בכל פעם שהולך השליח אוזל אותו קמח שהוא נשלח להביא ונשאר רק קמח נחות יותר, שהוא אינו מעיז מיוזמתו להביא, משום שהוא מכיר את הרגליה של גבירתו, ואינו חושב שקמח זה ראוי לה. בסופו של דבר לא נותר כלום, והיא יוצאת לחפש בעצמה שאריות אוכל ברחוב. ברחוב היא דורכת על גלל של בהמה, ובשל עידונה הרב הדבר גורם למותה. גם כאן, אפוא, מודגש המוטיב של המעבר החד 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'.

הגמרא בחרה, אפוא, לספר לנו את סיפור החורבן דווקא דרך העיניים של אותם עשירים מהמעמד הגבוה, שעברו בבת אחת, כביכול, מאותו מעמד גבוה, מעודן ומפונק, לשפל המדרגה. נראה שבמגמה זו משתלב, בין השאר, הסיפור על בן ובת ר' ישמעאל. סיפורים אלה בסוגיה במסכת גיטין הם למעשה סמל למעבר החד שעובר עם ישראל עם חורבן המקדש.

על מגמה נוספת של הסיפורים בסוגיית הבבלי נעמוד, אי"ה, בשיעור הבא, כאשר נשווה את הסיפור שלמדנו לסיפור מקביל במדרש איכה רבה.