אגדות סוגיית הפתיחה של מסכת חגיגה חלק ג

  • הרב יונתן פיינטוך

בשיעור זה נחתום את הדיון בשני הסיפורים שמופיעים בתחילת מסכת חגיגה בבבלי. נביא את הסיפורים בדילוגים קלים:

תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן... אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן...

ואף הוא פתח ודרש: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד"... בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין... שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין...

דתניא: מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד, אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמר ליה: נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי! פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקבל עיניו. בכה רבי אליעזר ואמר: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. אמר לו: לך אמור להם: אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית... תנא: לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן. וחזרו.

 

בשיעור הקודם הצבענו על שתי זיקות חשובות ומעניינות בין הדיונים ההלכתיים שבתחילת המסכת לשני הסיפורים הללו, שמופיעים בסוף הדיונים ההלכתיים הללו:

  1. המוטיבים של ראייה/עיניים ושל שמיעה, מרכזיים הן בדיונים ההלכתיים על מצוות הראייה, והן בסיפורים.
  2. הסיפורים פותחים בכך שהתלמידים באו להקביל את פניהם של רבותיהם. הקבלת הפנים הזו מזכירה מאד את המצווה ברגל – לראות/להיראות את פני ה'.

מה פשר הזיקות הללו? לעניות דעתי, הזיקות הללו מעידות על כך שהסיפורים אינם מופיעים בסוגיה זו באופן אסוציאטיבי בלבד.

הסוגיות עוסקות ודנות בהלכות שונות שנוגעות למצוות העלייה לרגל והמפגש עם ה' שמתרחש במעמד זה. ברם, בתקופת יצירת הסוגיות הללו בית המקדש כבר חרב, והמפגש המדובר הוא בבחינת 'הלכתא למשיחא'; אלא שחז"ל לאחר החורבן ניסו ליצור אלטרנטיבה שתמלא את החלל שהותיר חורבן המקדש, דרך אלטרנטיבית להתקרב לה' ואפילו להיפגש עמו באין אפשרות לעלות למקדש ולהביא קרבנות. האלטרנטיבה הזו היא התורה ולימודה מפי החכמים. כאשר אדם לומד את תורת ה' ומתעמק בה הוא מתקרב לה'. ממילא, ניתן לומר שהחכמים, שנושאים איתם את התורה ואחראים על למודה ומסירתה, מייצגים את דבר ה' בעולם ואולי אף את ה' עצמו, וניתן, אפוא, לומר שמפגש איתם דומה במידה מסוימת למפגש בזעיר אנפין עם השכינה.

רעיון זה מופיע במקומות שונים בדברי חז"ל, ולצורך ההמחשה נביא דוגמה אחת קטנה. הגמרא בסוף מסכת יומא עוסקת בהליכתו של הכהן הגדול לביתו בסיום המוצלח של עבודת היום:

אתי משלח (-בא המשלח את השעיר לעזאזל), מצאו בשוק לכהן גדול, אומר לו: אישי כהן גדול! עשינו שליחותך. מצאו בביתו, אומר לו: מחיה חיים, עשינו שליחותו.

אמר רבה: כי מיפטרי רבנן מהדדי בפומבדיתא אמרי הכי: מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים...

ואמר רבי ברכיה: הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין...       (יומא עא ע"א).

 

הסוגיה עוברת מפרדת המשלח את השעיר לעזאזל מהכוהן הגדול אל פרדת החכמים זה מזה, ואל דברי ר' ברכיה.  מעבר חד זה ממחיש היטב את הנקודה הזו. אכן, גם בהקשר של עליה לרגל מצינו דברים מפורשים: "...שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה..." (ירושלמי סנהדרין, פרק י"א ה"ד).

ניתן להסביר שהבאת הסיפורים על התלמידים שבאים להקביל את פני רבותיהם – ר' יהושע ור' אליעזר – מבצעת תהליך דומה לזה שבגמרא ביומא. דיון בהלכות של מצוות הראייה ברגל הוא חשוב, אף אם הדברים אינם אקטואליים בעת הדיון. ברם, להשלמת העניין מביאה הגמרא סיפורים שמציגים את האלטרנטיבה שקיימת בזמן הזה לאותה עלייה לרגל.

ההופעה של המוטיבים של ראייה ושמיעה בסיפורים אלה אינה מקרית. בדיוניה ההלכתיים דנה הגמרא בפטור של הסומא והחרש ממצוות הראייה. אלה שני חושים שקשורים למפגש עם ה'. הראייה קשורה לכל עלייה לרגל, ואילו חשיבות השמיעה נלמדת, כזכור, ממצוות הקהל. לימוד זה למעשה יכול להיתפס כחוליית ביניים בין המצב של מקדש למצב של חורבן. כבר בזמן המקדש נוסף תוכן נוסף למפגש עם ה' מלבד עצם המפגש, או 'ראיית הפנים', אמנם רק פעם בשבע שנים. באותו מפגש מיוחד במעמד הקהל התרחש דבר נוסף – שמיעת התורה, שמודגשת בפסוקים של פרשת הקהל:

...בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהיכֶם... וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהיכֶם...                  (דברים לא יא-יג).

לא במקרה מובאת דרשה של הפרשה הזו בסיפור הראשון, של ר' יהושע.

אמנם, שני הסיפורים מייצגים שתי עמדות שונות לגבי האלטרנטיבה הזו. ר' אליעזר בסיפור סבור שהדגש צריך להיות על העברת המסורת של התורה שבעל פה שעברה בכל הדורות, ופסיקת ההלכה צריכה להיות על פי המסורת הזו, ולא על פי דרישה של הלכות חדשות והכרעה בין דעות החכמים על פי רוב. לכן, כאשר ר' יוסי מספר לו את החידוש הזה שהתחדש בבית המדרש, ר' אליעזר כועס. פגיעתו בעיניים של ר' יוסי מייצגת, באופן סמלי, את התנגדותו לצורת לימוד התורה שר' יוסי הציג בפניו. לדעת ר' אליעזר, לימוד זה אינו הדרך הנכונה להיפגש עם דבר ה' ועם ה' עצמו, ולכן ר' יוסי מאבד את עיניו, שמסמלות, בדיון ההלכתי, את האיבר שבאמצעותו נפגשים עם ה' במקדש. הסומא פטור מהראייה, ולא בא להיפגש עם ה' ברגל, וזה המסר שניסה ר' אליעזר להעביר בנוגע לר' יוסי ולימוד התורה שהוא מייצג (אמנם הדברים אינם מכוונים אישית כלפי ר' יוסי עצמו, אלא כלפי השיטה שהוא הציג בפני ר' אליעזר, ולכן על פי התוספת בסוף הסיפור ר' אליעזר מחזיר לו את עיניו).

ברם, חכמים אחרים סברו אחרת, כפי שאנו רואים בסיפור הראשון. לדעת ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה, דרשת הפסוקים וחידוש הלכות בדרך זו הם בהחלט מפגש ראוי עם התורה – דבר ה'. העמדה הזו עולה היטב בדרשה על הפסוקים מקהלת על דברי חכמים. הם מוצגים כ'בעלי אסופות' – "תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין". העיסוק הזה בתורה מייצג את המחלוקות שנוצרות בין לומדי התורה. בשיטת המסירה המדויקת של ר' אליעזר אין מקום למחלוקות. מחלוקות כאלה נוצרות כשהתורה מתפתחת ומתחדשת. לפי הדרשה הזו, גם המחלוקות האלה מתחברות לתורה המקורית ומייצגות אותה נאמנה – "ניתנו מרועה אחד", ויתר על כן "אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר א-להים את כל הדברים האלה". ממילא, גם העיסוק בתורה הזו, בניגוד לדעת ר' אליעזר, יכול להיות סוג של מפגש עם ה'. הסיפור בבבלי מדגיש, אף יותר מהמקבילה בתוספתא שעסקנו בה בשיעור הראשון, את המקור הא-לוהי של הדברים, מפני שזהו התפקיד של הסיפורים הללו בבבלי – להציג את המפגש עם החכמים והתורה כתחליף מסוים למפגש עם ה' במקדש בזמן הבית.

הקובץ האגדי הארוך בסיום הסוגיה

מעניין לראות שהמגמה של הגמרא בהבאת הסיפורים האלה נמשכת גם בהמשך הסוגיה. לאחר הסיפורים הסוגיה ממשיכה לדון בפטורים השונים שבמשנה. לקראת סיום הדיון בהלכות שבמשנה זו, מובא קובץ אגדי ארוך מאד (ד ע"ב – ה ע"ב). בקטע זה דנו באריכות בסדרת השיעורים הקודמת,[1] ולכן לא נדון כעת בכולו. לצורך הדיון הנוכחי נביא חלקים קטנים, בעיקר מהפתיחה והסיום, ונראה כיצד גם אגדתא זו משתלבת במהלך שהצגנו.

גם האגדתא הזו מובאת לאחר עיסוק בפטור הסומא ממצוות הראיה:

תנו רבנן... רבי יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר יראה יראה – כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו – אף ליראות בשתי עיניו.        (ד ע"ב).

בעקבות הברייתא מובא תיאור קצר על רב הונא, שפותח את הקובץ האגדי:

רב הונא, כי מטי להאי קרא – יראה יראה – בכי, אמר: עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו? דכתיב 'כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי'.

רב הונא מגיב כאן כנראה ללימוד שראינו לעיל, הדורש את המילה 'יראה' ופוטר סומא מהראייה. בזמנו של רב הונא הבית כמובן חרב, ואין אפשרות לעלות, לראות את פני השכינה ולהיראות בפניה. רב הונא בוכה, מפני שדרשת הפסוק מדגישה את ציפייתו של הקב"ה לראות את האדם ברגל. תגובתו של רב הונא היא "עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו?" הוא מגבה את תגובתו בפסוק מישעיה פרק א', המתאר את הרחקתם של ישראל מאותה ראיה בעקבות התנהגותם: "כי תבואו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמס חצרי...".

הקובץ האגדי פותח בעימות חריף בין המצב בזמן החורבן, הגלות והריחוק מהשכינה, לבין המצב שהיה בזמן הבית, שבו אדם מישראל הגיע שלוש פעמים בשנה למפגש קרוב מאד והדדי כביכול עם השכינה - לראות ולהיראות.

התיאור הבא של רב הונא הוא ברוח דומה. הוא אמנם אינו קשור ישירות לדרשת הפסוק שבברייתא ולמצוות ראיהי, אך הוא פותח באופן זהה, וגם התוכן שמסביר את הבכי דומה:

רב הונא כי מטי להאי קרא בכי: 'וזבחת שלמים ואכלת שם', עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו? דכתיב 'למה לי רב זבחיכם יאמר ה''.

גם בקטע זה, תיאור המצב בחורבן, שעליו בוכה רב הונא, לקוח מאותו פרק בישעיה.

מכאן עוברת הגמרא לתיאורים שעוסקים בחכמים אחרים ובנושאים שונים, שהמשותף להם ולתיאורים על רב הונא הוא נוסחת הפתיחה המשותפת, 'ר' פלוני כי מטי להאי קרא בכי', הבאת פסוק, והסבר תוכן הבכי. כאשר מסתכלים במבט רחב על מבנה הקובץ האגדי, רואים שהוא בנוי משבעה חלקים כאלה. התוכן של חלקים אלה הוא בכיים של האמוראים, שחווים צדדים שונים של הגלות והסתר הפנים, ובוכים על קיומם של קשיים וצרות אלה בעולם, על מידת הדין, ועל הריחוק מהשכינה.

ברם, יש בקובץ גם חלק שמיני, שלא עוסק עוד בבכיו של האדם, אלא בבכיו של ה', והמבנה של 7 + 1 אינו נראה מקרי:

'ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה'. אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים.

ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו'! – לא קשיא: הא בבתי גואי, הא בבתי בראי. ובבתי בראי לא? והא כתיב 'ויקרא א-דני ה' צב-אות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק'! שאני חרבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר 'הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון'.

'ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה''. אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת - על מקדש ראשון, ואחת - על מקדש שני, ואחת - על ישראל שגלו ממקומן...

כאן הקב"ה מוצג כבוכה על חלק מאותם עניינים שעלו קודם בבכיים של האמוראים – על החורבנות, על גלותם של ישראל ועל הנתק שבינו לבינם. אחד הנושאים שעולה הוא 'גאוותן של ישראל שניתנה לנכרים' – אותו 'הסתר פנים' שמציב את הגויים בעמדת עליונות מעל ישראל. למעשה, מתוארות בקטע זה בגמרא שתי 'בכיות' של הקב"ה. האחת, בשעת החורבן עצמו, היא גלויה לכול. ברם, ברובו של הזמן, בשעת הגלות, הקב"ה בוכה במסתרים, באופן נסתר, על המרחק שבינו לבין עם ישראל ועל מצבם של בניו. זהו ככל הנראה מעין משחק מילים על 'הסתר הפנים' שהוזכר קודם לכן בקובץ: הקב"ה מסתיר, כביכול, את פניו, מכיון שהוא רוצה לבכות על בניו, והדבר קשור גם למצב שמכונה 'הסתר פנים', שבו עם ישראל אינו חש את השגחתו של ה'.

הבכי ההדדי מכוון לנחמה מסוימת, בכך שהוא משקף דווקא את העובדה שאין ניתוק מוחלט, אלא כל הזמן, גם כשאין הקשר הישיר שקיים בזמן הבית, עדיין קיימת תקשורת מסוימת, לפעמים בלתי ישירה, בין ה' לעמו.

לכאורה, היינו מצפים שהסוגיה תסתיים בנקודה זו, שמתארת את בכיו של הקב"ה, וסוגרת מעגל עם בכיים של האמוראים. ברם, קיימים שני קטעים נוספים בסוגיה, לפני סיומה. הראשון הוא סיפור על רבי ור' חייא:

רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, כי מטו לההוא מתא אמרי: איכא צורבא מרבנן הכא, נזיל וניקביל אפיה? אמרי: איכא צורבא מרבנן הכא, ומאור עינים הוא. אמר ליה רבי חייא לרבי: תיב את, לא תזלזל בנשיאותך, איזיל אנא ואקביל אפיה. תקפיה ואזל בהדיה. כי הוו מיפטרי מיניה. אמר להו: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין – תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין. אמר ליה: איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא. אמרו ליה: ממאן שמיעא לך? – מפרקיה דרבי יעקב שמיע לי. דרבי יעקב איש כפר חיטייא הוה מקביל אפיה דרביה כל יומא, כי קש אמר ליה: לא נצטער מר, דלא יכיל מר. אמר ליה: מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן 'ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו'. ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה, בחייהן – על אחת כמה וכמה!

[תרגום: רבי ורבי חייא היו משוחחים והולכים בדרך, כאשר הגיעו למקום מסויים אמרו: יש תלמיד חכם כאן, שנלך  ונקביל פניו? אמרו: יש תלמיד חכם כאן, ומאור עיניים (-סומא) הוא. אמר לו רבי חייא לרבי: שב אתה, לא תזלזל בנשיאותך, אלך אני ואקביל פניו. לחץ עליו רבי והלך אתו. כאשר היו נפרדים ממנו. אמר להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין – תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין. אמר לו (רבי לר' חייא): כמעט מנעת אותי מברכה זו. אמרו לו: ממי נשמעה לך? – מפרקו של רבי יעקב נשמעה לי. שרבי יעקב איש כפר חיטייא היה מקביל פניו של רבו כל יום, כאשר זקן ונחלש אמר לו: שלא יצטער אדוני, שלא יכול אדוני. אמר לו: האם קטן מה שכתוב בהם בחכמים 'ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו'. ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה, בחייהן - על אחת כמה וכמה...]

במבט ראשון הסיפור נראה תלוש מהנושאים שעלו לפניו בקובץ האגדי. ברם, במבט יסודי יותר נראה כי הסיפור על ר' ור' חייא סוגר את המעגל חזרה לתחילת הקובץ, שעוסק בנושא העיקרי של הסוגיה – מצוות הראיה. שני החכמים, שהקפידו להקביל את פניו של החכם העיוור (אף שהוא אינו רואה אותם) זוכים לברכה החשובה: 'אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין – תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין' – כלומר, הם מתברכים שיזכו למצות הראייה שעוסקת בה הסוגיה, 'ראיית' פני השכינה, בבית המקדש.

יש לשים לב לכך שבסיפור זה מובא אותו הלשון שפתח את שני הסיפורים הקודמים שדנו בהם לעיל – 'הקבלת פנים' – ודברי החכם הסומא כאן מתייחסים במפורש לקשר בין הקבלת פני חכם להקבלת פני השכינה ברגל! הדברים מכוונים לכך שבתקופת הגלות, בהעדר קבלת פני שכינה, יש מעין תחליף בהקבלת פני רב, כמו שראינו לעיל. המפגש עם השכינה בגלות מתקיים דרך המפגש עם התורה, במקום המפגש הישיר בבית המקדש. לכן הקשר בין הקבלת פני החכם העיוור לבין הברכה, שיזכו להקביל פני שכינה, ברור.[2]

סיכום

בסוגיה הראשונה במסכת חגיגה ישנו חיבור מעניין וחשוב בין הלכה לאגדה. הדיון ההלכתי עוסק בהלכות העלייה לרגל, שבימי הגמרא כבר הפכו לדיון תיאורטי בלבד בגלל חסרון המקדש. בהוספת החלקים האגדיים בסוגיה משתקפת, ככל הנראה, כוונה של הגמרא להוסיף על הדיון ההלכתי תוכן נוסף, שהוא קיומי ובעל עוצמה רבה לחיים באותם ימים של גלות, כשאין את האפשרות ה'פיזית' למפגש עם השכינה במצוות ראייה בבית המקדש: לימוד התורה והמפגש עם החכמים עשוי להיות סוג של מפגש עם השכינה, שיכול להחליף, בזמן הגלות, את המפגש בבית המקדש. כמובן, ככל שהלימוד חי, מעמיק ופנימי יותר כך המפגש שהוא יוצר עם השכינה הוא מן הסתם משמעותי יותר. החלקים האגדיים בסוגיה ממלאים, אפוא, בתוכן חי וקיומי את החלל שנפער בחייו של כל מי שחי חיים דתיים בגלות, חלל שצף ועולה באופן חריף כשלומדים את המשניות והדיונים שעוסקים במצוות הראיה.

 

[1]   ראו:

http://www.etzion.org.il/he/אגדות-מצות-הראיה-חגיגה-ד-עב-ה-עב-חלק-א

http://www.etzion.org.il/he/אגדות-מצות-הראיה-חגיגה-ד-עב-ה-עב-חלק-ב

 

[2]   בהמשך הסוגיה מופיע סיפור נוסף, על רב אידי, שגם בו ניתן לראות קשר בין עלייה רגל למפגש עם רב ולימוד תורה, ולא נאריך בכך כאן. ראו עליו בשיעורים מהסדרה הקודמת שקישורים אליהם הופיעו לעיל.