אגדות תחילת בית שני. חלק ב

  • הרב יונתן פיינטוך

בשיעור הקודם התחלנו ללמוד את האגדה במסכת יומא[1] על השמדת יצר עבודה זרה. בסיום השיעור, עסקנו במשמעות תיאור יצר העבודה הזרה בדמות גור של אש היוצא מקודש הקודשים, עת שהוא נמסר בידי עם ישראל:

"נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. [יצא ובא כגור של אש מקודש הקדשים]"

 הצענו פירוש אחד, שנוגע ללהט הדתי. אותו להט עשוי להיות מנותב לעבודת ה', אך בפועל היה מנותב לעיתים קרובות לעבודה זרה.[2]

ליציאה מקודש הקודשים עשויה להיות משמעות נוספת, משום שהיא מזכירה דבר שהיה חסר בקודש הקודשים בימי בית שני – ארון הברית עם הכרובים. יציאה של 'גור', חיה כלשהיא, מקודש הקודשים, מסמלת אולי את היעדר הכרובים. למעשה, קודש הקודשים בבית שני עמד ריק, ורק אבן השתיה היתה בו:

"משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות."

(משנה יומא, ה ב)

אמנם, השכינה שרתה בקודש הקודשים של ימי בית שני, לפחות לפי חלק מהמקורות.[3] אם השכינה אכן שרתה בבית שני, מהי המשמעות של היעדר הארון והכרובים?

מבחינת עבודות המקדש, לא היתה לכך משמעות רבה. הכוהן הגדול עדיין היה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, היה מניח את מחתת הקטורת על אבן השתיה, והיה זורק את דמי החטאות, גם מבלי שיהיו שם ארון וכפורת.

יתכן שמשמעות מרכזית של היעדר הארון והכרובים היתה קשורה לאופן שבו נתפסו יחסי ישראל וה'. אם מתבוננים במקורות חז"ל אחרים המתייחסים לארון ולכרובים, נגלה שחלק ממשמעות היעדרם קשורה לאופי המפגש בין ישראל לשכינה, כדוגמת המפגש שהתקיים בשלושת הרגלים. במקום אחר במסכת יומא, ישנו דיון מפליא ומעורר מחשבה. ההקשר שבו מופיע הדיון הוא גניזת הארון בסוף בית ראשון:

"רב יהודה רמי: כתיב "ויראו ראשי הבדים" (מל"א ח ח), וכתיב "ולא יראו החוצה" (שם) - הא כיצד? - נראין ואין נראין.

תניא נמי הכי: ויראו ראשי הבדים יכול לא יהו זזין ממקומן - תלמוד לומר ויארכו הבדים. יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין - תלמוד לומר ולא יראו החוצה. הא כיצד - דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, שנאמר (שיר השירים א) צרור המר דודי לי בין שדי ילין.

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.

מתיב רב חסדא: (במדבר ד) ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם! –

אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה - צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה - אינה צנועה מבעלה.

מתיב רב חנא בר רב קטינא: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וכו'! - אמר ליה: נתגרשה קא אמרת, נתגרשה - חזרו לחיבתה הראשונה."

(יומא נד ע"א)

הקטע פותח בדיון על בדי הארון. רב יהודה קובע שהם 'נראין ואין נראין'. בברייתא מתקבל ההסבר לכך: בדי הארון יצרו בליטות בפרוכת שנראו, מבלי שהבדים עצמם יראו. הדימוי שמשמש כאן קושר את הבדים לתחום היחסים הזוגיים בין בני זוג. הקשר כזה קיים גם בדבריו של רב קטינא, שאומר שבזמן העליה לרגל היו גוללים את הפרוכת וחושפים בפני כל ישראל את הכרובים. פרט זה כשלעצמו מפתיע, והגמרא אכן תמהה עליו בהמשך.

מטרת החשיפה היתה להראות לעולי הרגל את המצב האינטימי שהכרובים מצויים בו זה עם זה – "שהיו מעורים זה בזה", כמייצג את מצבם האינטימי של ישראל עם ה' – "ראו חיבתכם לפני המקום". גם כאן אפוא, עולם הדימויים קשור לתחום של זוגיות, שיחסי ישראל וה' נתפסו כשייכים לו.

הבעת היחסים בין ישראל לה' באמצעות הכרובים, מופיעה גם במדרש הידוע הבא:

"רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום."

(בבלי בבא בתרא, צט ע"א)

אכן, כשרב חסדא תמה על החשיפה של קודש הקודשים לעיני כל ישראל, לאור האיסור החמור מהתורה לכך שתוכנו של קודש הקודשים ייראה אפילו לעיני הלויים, רב נחמן שב ומשתמש בדימוי הזוגי: במדבר ישראל היו עם השכינה במצב שדומה לאירוסין, והשכינה המשולה לכלה היתה צנועה ומכוסה יותר, ואילו במקדש המציאות דומה לנישואין, שבהם אין מחסומים של צניעות בין בני הזוג.

אבל, משל זה מתאר רק את ימי בית ראשון, שם היו כרובים.[4] יתר על כן, כאשר רב נחמן נשאל על כהן בבית שני אשר במקרה נחשף למקום גניזת הארון ושילם על כך בחייו, בדומה לסיפורים בתנ"ך על התקופה שקדמה למקדש כדוגמת פרץ עוזא, עונה רב נחמן – אכן בית שני הוא שלב אחר בזוגיות. בבית שני המציאות היא של גירושין, ולכן הגבולות והמחיצות חוזרים למקומם.[5]

התיאור של יחסי ה' וישראל כיחסי זוגיות נמצא כידוע כבר בנביאים, שמתארים את חטא העבודה הזרה בבית ראשון כזנות וכפגיעה, ואף כבגידה, בברית הזוגית. לכן, טבעי שמשמעותה של הבגידה היא אובדן האינטימיות הזוגית הזו.

אמנם, היתה תופעה נוספת בבית המקדש שחז"ל השתמשו לגביה בלשון דומה לזו של חשיפת הכרובים בפני עולי הרגלים. תופעה זו קשורה ללחם הפנים, והיא התקיימה, ככל הנראה, גם בבית שני:

"אלא מלמד שמגביהין אותו, ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, סילוקו כסידורו. דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים - כסידורו כך סילוקו, שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו"

(בבלי חגיגה כו ע"ב, ומקבילות).

גם כאן, מציגים לעולי הרגלים פרט מסוים מתוך המקדש, וגם כאן המסקנה מהראייה היא: 'ראו חיבתכם לפני המקום'.

כאמור, תופעה זו יכלה להתקיים גם בבית שני. ברם, הפער בין ראיית לחם הפנים לראיית הכרובים המעורים זה בזה, ברור. הכרובים מסמלים במפורש את החיבור האינטימי בין ה' לישראל, ואילו המסר בראיית לחם הפנים סמוי ורמוז. עולי הרגלים ראו את הלחם עצמו, ואת חומו המתמשך בנס. הטריות המתמשכת עשויה לרמוז לקיום של מערכת יחסים 'חיה' עם ה'. אולם זהו סמל עמום יותר מזה של הכרובים.

 גם ראיית הלחם עצמו, מזכירה במקצת את ראיית הכרובים: לחם הפנים מכונה כך בגלל שיש בו אלמנט של פנים והוא מסמל אותם:

"בן זומא אומר: ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד (שמות כה) שיהא לו פנים"

(משנה מנחות פי"א מ"ד).

ראייתו דווקא ברגל, על ידי עולי הרגלים, מזכירה את הפסוק:

"שלוש פעמים בשנה יֵראה כל זכורך את פני האדון ה' א-להי ישראל"

(שמות לד כג).

זו כנראה היתה המטרה של הצגתו לעולי הרגלים, כפי שמופיע בגמרא בחגיגה. ועדיין, 'פנים' מחוסרות הבעה אלו של לחם הפנים, עמומות הרבה יותר מפני הכרובים. אלא, שזהו מה שנותר בימי בית שני.

מעניין בהקשר זה לראות מדרש נוסף שאולי מביע את אותו רעיון:

"רבנן פתרי קרא בעולי גולה: "אחות לנו קטנה" – אלו עולי גולה. "קטנה" – שהיו דלים באכלוסין. "ושדים אין לה" – אלו חמשה דברים שהיה בית אחרון חסר מן הראשון, ואלו הן, אש של מעלה, ושמן המשחה, ארון, רוח הקדש, ואורים ותומים"...

(שיר השירים רבה פרשה ח).

מדרש זה דורש את ההעדר בבית שני על דברי הפסוק 'ושדים אין לה' – כך הדברים החסרים בבית שני קשורים להגדרת המצב של אחד מבני הזוג כמצב של חוסר בגרות גופנית, שאינו מאפשר זוגיות. כמו כן, לאור הברייתא מיומא שהובאה לעיל האומרת שבדי הארון יצרו בפרוכת מעין צורה של שדיים, מדרש זה, לפחות לגבי חסרונו של הארון בבית שני, ברור יותר.

האם אובדן האינטימיות הזוגית עם השכינה קשור בבגידת ישראל בבית ראשון, כפי שמוזכר רבות בדברי הנביאים? האם פגיעה זו פגעה בזוגיות באופן כזה שאין היא מצליחה להשתקם גם כאשר נבנה הבית השני? או שמא האובדן קשור בחוסר ההיענות של ישראל לעלות לארץ בימי שיבת ציון ולחדש את הקשר, כפי שעולה מהמדרש בשיר השירים רבה?

ושמא, זהו פשוט הצד השני של 'חיסול' יצר העבודה הזרה. כשאין יצר, אין גם תשוקה, והקשר הזוגי נפגע. יתכן שזוהי משמעות המדרש בבבלי ביומא, שכשנמסר יצר העבודה הזרה בידי ישראל לחסלו, הוא מתואר כיוצא דווקא מקודש הקודשים.

אפשר להתבונן על ההיעדר של הארון והכרובים מהבית השני באופנים שונים. מצד אחד, כפי שהסקנו ממקורות חז"ל שהבאנו לעיל, מציאות הארון והכרובים בקודש הקודשים סימלו קשר אינטימי וחי מאד עם השכינה. ברם, יש אולי שיראו בהיעדרם סוג של התקדמות רוחנית, שכן ללא הארון והכרובים השראת השכינה קיבלה ביטוי הרבה יותר מופשט מאשר בבית ראשון. אכן, גם קולות כאלה ניתן לשמוע במדרשי חז"ל. למשל, ביטוי חזק לעניין מצוי במדרש הבא מאיכה רבה:

"רבי יצחק פתח (ירמיה נ"א) "בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה", את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר: (איכה א) "ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך", נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים. נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה, והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים: לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודת כוכבים? ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים. הא כל אפיין שוין [כל הפנים שווים (כלומר – אין הבדל כביכול בין ישראל לאומות הפגניות)] הה"ד (יחזקאל כ"ה) יען אמור מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב') לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה..."

(איכה רבה, פתיחתא ט)

השאלה היא, כיצד יש לקרוא מדרש זה. אמנם, המדרש מייחס את הטענות על ה'פגאניות' כביכול שבעבודת המקדש לנכרים, ואף מבטיח שהם ייענשו על האופן שהם ביזו את הכרובים ואת עבודת ה'. ברם, מכיון שהמדרש, המתייחס לחורבן בית ראשון, נאמר אחרי חורבן בית שני, אולי רמוזה בו גם עמדת חכמים שראו גם צד חיובי בגניזת הארון והכרובים. ללא הכרובים, ייצוג השכינה בעולם הופך למופשט ולרוחני יותר, ולו בשל מראית העין, ואולי אף מסיבות מהותיות יותר.

אף בהמשך הסוגיה שצוטטה לעיל מיומא נד, מצוי מדרש דומה:

"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה."

מכל מקום, גם אם עמדה כזו קיימת, ישנם גם מקורות שמדברים על חזרת הארון בעתיד, כדוגמת המקור הבא:

"...וזה אחד מחמשה דברים שנגנז הארון והמנורה והאש ורוח הקדש והכרובים וכשישוב הקדוש ברוך הוא ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו הוא מחזירן למקומן לשמח את ירושלים שנא': יששום מדבר וציה ותגל ערבה... פרוח תפרח ותגל."

(במדבר רבה בהעלותך פרשה טו)

 

החלק השני של הסיפור מתאר שהיהודים רצו לנצל את ההזדמנות ולהשמיד גם את יצר העריות:

"אמרי: הואיל ועת רצון היא, ניבעי רחמי איצרא דעבירה. אימסר בידיהו. הרזקוה תלתה יומי, איבעאי ביעתא לחולה ולא אישתכח. [אמרו: הואיל ועת רצון היא, נבקש רחמים על יצר העריות. נמסר היצר בידיהם. כלאוהו שלושה ימים, התבקשה ביצה לחולה ולא נמצאה.]

אמרי: ניתבוה ניהלן לפלגא? לפלגא מרקיעא לא יהבי! [אמרו: נשיב אותו אלינו למחצה? למחצה משמים לא נותנים.]

כחלונהי לעיניה, אהני דלא מיגרי בקריבתיה. [עיוורו את עיניו, זה הועיל שלא יתגרו מקרובותיהם (=שלא יהיה יצר של גילוי עריות בתוך המשפחה.)]"

לאור המקורות שהבאנו לעיל, הדבר כלל אינו מפתיע. אין זאת רק מפני שגם גילוי עריות היה אחד החטאים אשר בגינם חרב בית ראשון, אלא גם כי זה היה מרכיב אינטגרלי בעבודה הזרה הכנענית ששטפה את הארץ בתקופת בית ראשון. להבדיל, במקורות לעיל ראינו שהקשר הדתי עם השכינה מצויר גם במונחים של קשר זוגי. לכן, במידה מסויימת ניתן לראות קשר בין שני ה"יצרים".

ברם, כפי שמסופר באגדה, היהודים מבינים במהרה שהשמדת היצר של עריות תביא עמה כליה על העולם, מפני שהפריה והרבייה, שהתזונה וההמשכיות בעולם תלויים בהן, תלויות בקיומו של יצר העריות. על כן, הם מותירים את היצור שמייצג את יצר העריות בחיים.

היהודים 'כוחלים את עיניו', דהיינו מעוורים אותן, והאפקט הנוצר הוא שיצר גילוי עריות בין אדם לקרובותיו נעלם. קשה להבין באופן מלא מדוע דווקא זוהי ההשלכה של העיוורון. אמנם הקשר בין יצר העריות לבין חוש הראייה ברור, ומכאן שהחלשתו של 'היצר' באופן הזה הגיונית, ברם, קשה לומר בעניין זה משהו יותר ספציפי.

בשיעור הבא, נעסוק אי"ה באגדה קצרה נוספת שמובאת בהמשך הסוגיה ביומא, מיד אחרי האגדה שעסקנו בה לעיל, וננסה לראות את תרומתו של ההקשר המשותף לשתי האגדות האלה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

[1] יומא סט ע"ב.

[2]  ראה פירוט על כך בשיעור הקודם.

[3]  העמדה שבבית שני לא שרתה שכינה נחשבת בטעות כעמדה הרשמית של חז"ל. ברם, למעשה עמדה זו מוצגת בעקביות רק בבבלי, ואילו לפי מקורות ארצישראליים, שרתה שכינה בבית שני. ראו פירוט ודוגמאות לטענה זו אצל: ג' ששון, 'נוכחות השכינה במקדש שני – בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל', מדעי היהדות 48 (תשע"ב), עמ' 49­-71.

[4] אמנם בהמשך הסוגיה מוצע על ידי רב אחא בר יעקב שהכוונה לבית שני, ברם, נראה בפשטות שלא לכך התכוון רב נחמן, וראו בהמשך ובהערה הבאה.

[5] ניסוחו של רב נחמן מעניין במיוחד– 'חזרה לחיבתה הראשונה'. אין זה התיאור שאנו מצפים לו במצב של גירושין, שבדרך כלל אינם מצטיינים בחיבה יתירה, אלא במציאות זו ישנה התרחקות סופית של בני הזוג זה מזו. ככל הנראה יש להבין מכך שרב נחמן רואה את התקופה של בית שני אמנם כגירושין, אך כמצב זמני העתיד לחלוף, לטובת החזרה לנישואין. במובן הזה, בית שני דומה דווקא לתקופת המשכן המקביל לתקופת האירוסין- מצב שמוביל לנישואין, שבו כאמור, ישנם גבולות של בושה וצניעות.