אגדת האבות בפתיחת הפרק השלישי

  • הרב יונתן פיינטוך
 


א.      פתיחה

בשיעור זה נעסוק בקטע אגדי קצר המובא בפתיחת הפרק. המשנה בראש הפרק השלישי דנה, כזכור מהשיעורים הקודמים, בהכרזה על תחילת היום אשר מאפשרת להתחיל את עבודות היום במקדש.

הגמרא (כח ע"ב), לאחר דיון קצר בהכרזת הרואה, מביאה קטע אגדי שעוסק באבות:

אמר רב ספרא: צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי. [תפילתו של אברהם כאשר משחירים הכתלים)

אמר רב יוסף: אנן מאברהם ניקום וניגמר?  [אנחנו מאברהם נלמד?]

אמר רבא: תנא גמר מאברהם, ואנן לא גמרינן מיניה?

דתניא: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג) - מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר ויחבש וגו' (בראשית כב, ג).

אלא אמר רבא: רב יוסף הא קא קשיא ליה; דתנן: חל ערבי פסחים להיות בערב שבת - נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה. ונשחטיה מכי משחרי כותלי! –

מאי קושיא? ודילמא כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא!

אי נמי: שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו,

אי נמי: משום דזקן ויושב בישיבה הוה.

דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם, שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל" (שמות ג, טז), היו במדבר - ישיבה עמהם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז). אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר:  "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א), יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק" (בראשית כז, א), יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזקן" (בראשית מח, י). אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו" (בראשית כד, ב),

אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו. "הוא דמשק אליעזר" (בראשית טו, ב) - אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו' " (בראשית כו, ה).

אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות! - הא איכא נמי מילה. –

ואימא שבע מצות ומילה! - אמר ליה: אם כן מצותי ותורתי למה לי?

אמר (רב) (מסורת הש"ס: [רבא]) ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: "תורתי" - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.

קטע מדרשי-אגדי זה נפתח במימרא של רב ספרא שתפילתו של אברהם היתה 'מכי משחרי כתלי'.

רש"י (ד"ה 'מכי משחרי כתלי') מסביר ביטוי זה :

חומות הפונות למזרח, שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן, ובתחילת שבע שעות, שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם - אינה עושה עמוד, אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו, ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת, מההיא שעתא נוטים צללי ערב, וקרוי ערב.

 

כלומר, לפי רש"י, השמש תטיל את אורה על ראש הכותל בדיוק באמצע היום, בסוף שש שעות, כשהשמש באמצע השמים, אלא שקרניה לא יוטלו על שני צדדיו, והצדדים יראו כהים ('משחרי').

רב יוסף מקשה על רב ספרא, ולאחר משא ומתן קצר רבא מסביר שקושייתו נוגעת לערב פסח שחל בשבת, תאריך בו קיימת עדיפות להקדים את שחיטת התמיד של בין הערביים ככל שניתן, על מנת להספיק לצלות את  קרבנות הפסח לפני כניסת השבת. השאלה, אם כך, היא כדלקמן:

את התמיד של בין הערביים ניתן לשחוט רק כשמתחילה הגדרת ערב, שהיא, על פי מה שרש"י הנ"ל פירש, כבר בתחילת השעה השביעית, וניתן לדעת זאת בדיוק כשרואים את הזמן שהחמה כבר לא נמצאת בדיוק מעל הכותל, אלא נוטה מעט למערב ומתחילה קצת להאיר את צידו המערבי. אם כן, מדוע מופיע במשנה ששוחטים אותו רק משש וחצי שעות, כלומר אמצע השעה השביעית, מדוע לא כבר בתחילת השעה השביעית?

על תמיהה זו עונה הגמרא שכתלי בית המקדש לא היו מכוונים – לא היו זקופים לגמרי, ועל כן לא היה ניתן לשער על פיהם בדיוק את הזמן שהחמה עוזבת את אמצע הרקיע ומתחילה לנטות מערבה.

תשובה אחרת המובאת בגמרא היא שלאברהם הייתה יכולת מיוחדת בכיוון השעות, 'איצגנינות גדולה היתה בליבו'.

אפשרות נוספת שמעלה הגמרא היא שיכולתו המיוחדת של אברהם קשורה בכך שהיה 'זקן ויושב בישיבה', ומכאן היא מתגלגלת לספר על יתר אבותינו ש'מימיהם לא פרשה ישיבה מהם'.

            קטע אגדי זה מעלה מספר תמיהות. ראשית, כבר הראשונים התקשו מדוע התפילה שמיוחסת כאן לאברהם קרובה יותר לתפילת הערב (מנחה) הרי בכל יתר מקורות חז"ל מיוחסת לו, כידוע, תפילת שחרית (ראו למשל מכילתא דר' ישמעאל בשלח פר' ה, בראשית רבה פרשה סח', וכן בירושלמי ובבלי ברכות פרק רביעי) ואילו תפילת מנחה מקושרת ליצחק. הראשונים הביאו תשובות שונות שלא ניכנס אליהן כעת.[1] ניתן לומר בפשטות שרב ספרא מביא מסורת אגדית החולקת על המקורות הנ"ל, ומספרת שאברהם התפלל בצהריים. ברם, גם אם נתרץ קושיה זו באופן כזה או אחר, הרי שבמסגרת הסוגיה כאן קשה להבין מדוע בכלל הובאה מימרא זו ק"ו שלא ברור קיים דיון עליה. אמנם דווקא הבאת המדרש על האבות מובנת, בגלל הזכרת חברון המשנה, כפי שכבר כותב הירושלמי על משנה זו: ' ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין? בא להזכיר זכות אבות'. ברם, אילו הובא מדרש על תפילת שחרית היה הדבר יותר מובן, שהרי המשנה עוסקת בתחילת הבוקר במקדש. ברם, מדרש זה שהובא על תפילת הצהריים/ערב – מה עניינו כאן?

יתכן שנסביר שהמשנה עסקה בזריחת השמש, והגמרא הביאה את המדרש על אברהם משום שבמקור אחר (בבלי בבא בתרא טז ע"ב) מופיע הקשר ההדוק בינו לבין השמש:

ר"א המודעי אומר: איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו; רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם - תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה.

הדימוי המופיע בסוגיה שלנו הוא של השמש החזקה והיציבה באמצע היום, ומבחינה מסוימת סמל זה נראה מתאים, על פי המקור במסכת בבא בתרא לאברהם, שה' נתן לו סגולה לרפא חולים, אותה ה' העביר אחרי מותו לשמש. אכן, אם נסתכל בהמשך הסוגיה האגדית, נראה שעולה בה, בהמשך לדימוי החזק הזה של אברהם, רעיון של יציבות סביב תפילה ותורה, כאשר יציבות זו מתחילה  בדמותו של אברהם. המימרות על כל האבות ועל ישראל בכלל, שתמיד ישיבה עמהם, מציגות את היציבות של נוכחות התורה בעם ישראל מאז ומתמיד. האגדה אף מוסיפה שהאבות קיימו גם את התורה שבעל פה, ואף מפליגה לדוגמה כעירוב תבשילין. נראה שהרעיון המרכזי של מבנה אגדתי זה הוא לבסס את יציבות התורה וקביעותה: התורה, גם התורה שבעל פה אשר נלמדת בזמן התנאים והאמוראים, היתה קיימת מאז ומעולם, מאז ימי אברהם, בעם ישראל ותמשיך להיות קיימת.

            החשיבות של רעיון כזה דווקא במסכת יומא, במיקום הזה, קשורה לעניין שהזכרנו בעבר. כאשר חז"ל למדו ולימדו את מסכת יומא הם עמדו בפני הפער הקשה בין התיאורים שובי הלב על עבודת יום הכיפורים, לבין המציאות הקיימת בזמנם. כדי לחזק את העם בהיעדר המקדש והקרבנות, היעדר שמדגיש את חוסר היציבות הרוחנית ביחסים עם ה', הם מציגים את מה שכן קיים בזמנם, התורה, ומדגישים את היציבות שלה – היא הייתה מאז ומתמיד ותהיה לעד. כך הם נותנים עוגן של יציבות רוחנית לעם שספג את המכה באבדן של המקדש והקרבנות ומרגיש בלתי יציב ביחסיו עם ה'.

בהמשך הסוגיה יציבות זו מובעת, בקטע אגדי קצר נוסף המובא בה, גם לגבי תחליף אחר של עבודת הקרבנות – התפילה. הגמרא מביאה מדרש על איילת השחר. מעניין מאד להשוות את הקטע האגדי הזה לסוגיה המקבילה בירושלמי. גם בה מובא מדרש על איילת השחר, אלא ששם מובא הסיפור הידוע על החכמים שמהלכים בבקעת ארבל, והרעיון שמובע שם הוא התהליך: ' כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר'. כך לגבי אסתר, שמשולה לאיילת השחר, שהגאולה בסיפור שלה הגיעה בתהליך איטי. לעותמ שני מקורות אלו, דווקא הבבלי לא מביא את הסיפור הזה, אלא מביא לגבי אסתר ואיילת השחר מדרש אחר:

אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי – דכתיב: "למנצח על אילת השחר" (תהלים כב, א), מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן - אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן. אמר רב זירא: למה נמשלה אסתר לאילה - לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה - אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה...  דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת - לומר לך: מה אילה זו, כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות, אף צדיקים - כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת.

כאן מובעת בדמותה של אסתר ואיילת השחר יציבות וסטטיות: 'חביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה'. זו אמירה חשובה שהשלכתה הרוחנית על עם ישראל חשובה בשעה שבה כאמור מרגישים, בגלל החורבן והגלות, את חוסר היציבות ביחסים של ישראל עם ה'. מדרש זה מביא מסר של יציבות, ואולי מכוון גם לרמוז ליציבות ביחסי ישראל וה' שנמשלו ליחסי זוגיות – 'חביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה'. אכן, דווקא המשך ההתפצלות של קרני האיילה ככל שהיא גדלה נלקחת על ידי המדרש כנמשלת ליציבות בנוגע לתפילה – תפילת צדיקים – 'כל זמן שמרבין בתפילה תפילתן נשמעת'.

מצינו, אפוא, שבראש הפרק שעוסק בתחילת העבודה עצמה במקדש ביום הכיפורים היה חשוב לגמרא, לאור הפער הצורם בין התיאורים לבין המציאות בגלות להעניק ללומדים עוגן יציב בתחליפי העבודה במקדש – התורה והתפילה.

            רעיון זה מובע לא רק בהבאת אגדה זו בתחילת הפרק, אלא בהבאת אגדה נוספת בסוף הפרק שיש בינה ובין האגדה בתחילת הפרק זיקות שונות, כך שנוצרת מסגרת נוספת לפרק, מלבד זו שהזכרנו בשיעור שעבר: בסופו של הפרק (לח ע"א), מופיעה אגדה, שמכילה אף היא שורת מימרות של ר' אלעזר ואמוראים אחרים, בנושא הצדיקים, תלמוד תורה, ואפילו אברהם מוזכר בה:

אמר רבי אלעזר: צדיק - מעצמו, ורשע מחבירו...

מנא הא מילתא דאמור רבנן זכר צדיק לברכה?...מדאורייתא מנא לן? - דכתיב "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה" (בראשית יח, יז)...

אמר רבי אלעזר: צדיק דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, רשע דר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם...

ואמר רבי אלעזר: מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים... דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו' (בראשית יח, יט) וכתיב בתריה: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה." (בראשית יח, כ).. "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו" (בראשית יג, יד).

ואמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא...

ואמר רבי אלעזר: כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו...

 

הרי שהפרק תחום גם במסגרת אגדית אשר משותפים לה הנושאים: אבות, צדיקים, תפילה ותלמוד תורה. הקשר בין החתימה לפתיחה נוצר גם על ידי שם החכם, ר' אלעזר, אשר מופיע מספר פעמים בכל חלק. מסגרת זו הינה ייחודית לבבלי, בניגוד לזו שהזכרנו בשיעור שעבר, שבמידה מצומצמת יותר יתכן שקיימת כבר בתוספתא ובירושלמי.

יתכן שגם יצירת מסגרת זו לפרק היא חלק מהתמודדותם של בעלי הגמרא עם המציאות שהזכרנו לעיל. המסר שנושאת המסגרת הוא אפוא שגם כעת, ללא המקדש, הכהן וכל עבודת היום, אין חלל ריק. את העולם הדתי ניתן למלא בלימוד ותפילה. את מקומה של עבודת המקדש תופסים, אפוא, לימוד התורה והתפילה, ואת מקומם של הכהנים, והכהן הגדול ביום הכיפורים בפרט,  תופסים החכמים והצדיקים. שילובם של האבות במסגרת, כדמויות שמתפללות ולומדות תורה, איננו מקרי. המסר העולה משילוב זה הוא שהעמדת התפילה ולימוד התורה במרכז הקיום הדתי אינה חידוש, אלא הוא ממשיך מסורת עתיקה, בעלת רצף מתחילתו של העם היהודי, מסורות אשר יסודותיה הונחו על ידי האבות. בתחילת הפרק מדובר באבות, ובסופו בצדיקים, והמסגרת יוצרת רצף ביניהם.

ברם, אם נחזור לתחילת המדרש שבראש הפרק, על תפילתו של אברהם, נראה שניתן להסביר את ההקשר של המדרש בפרק באופן אחר על פי דברי ר' חננאל, אשר  גורס אחרת בסוגיה:

ויש מי שאומר תחלת שעה שביעית משחרי כתלי כלומר כיון שינטו צללי ערב והוא משעה שביעית משיכנס השמש במערב ולמעלן מתחילין הכתלים להשחיר מפני שהלך השמש מן המזרח ובא הצל והיא תפלת הצהרים כדכתיב "ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו'" (תהלים נה, יח) וזו השיחה היא תפלה כדכתיב באבות: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג). וזו השיחה היא תפלת הצהרים כדת המסורה לו מאביו. ואמר לפנות ערב משעה שיכנס השמש במערב. ובאותה העת מתחילין הכתלים שבמזרח להשחיר... ואקשינן אי הכי כי תפלת המנחה והיא תפלת הצהרים מכי משחרי כותלי הא קיימא לן כי התפלות נתקנו כנגד התמידין... ולמה היה תמיד של בין הערבים נשחט בזמן שחל ערב פסח להיות בערב שבת בשש שעות ומחצה לא ישחטיה אלא בתר שעה שביעית מכי משחרי כותלי? ופרכינן אלמא כותלי ביהמ"ק בשש ומחצה הוה משחרי משום דהוו מכווני טובא כדגרסינן בתלמוד דארץ ישראל בעירובין פרק כיצד מערבין: א"ר יוסי מי שאינו יודע לכוון הרוחות יראה ממקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז. עד מקום שהיא זורחת באחד בתקופת טבת אלו פני מזרח, עד כמה יגעו הנביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו בתקופת טבת ובתקופת תמוז. ד' שמות נקראו לו... שער חרסית שהוא מכוון כנגד זריחת השמש כדכתיב: "האומר לחרס ולא יזרח" (איוב ט, ז).

ר"ח גורס (וכך גרס גם הערוך) שכתלי בית המקדש דווקא היו מכוונים יפה. הר"ח מביא מקור מהירושלמי אשר אומר שפני המזרח הוא הטווח או הספקטרום של הנקודות שבהן זורחת השמש מתקופת תמוז עד תקופת טבת. השער המזרחי של המקדש היה מכוון כך שהשמש תיכנס בו גם בשתי התקופות שהיא זורחת בקצה הספקטרום – תמוז וטבת. בגלל האופן שבנו וכיוונו זאת כנראה שהשחרת הכתלים התחילה שם בשש שעות ומחצה, ואז שחטו את התמיד בערב פסח שחל בשבת.

            פירוש ר"ח מעניק לנו הבנה חדשה מדוע הובא כל הקטע האגדי הזה בפתיחת הפרק. המשנה הראשונה בפרק עוסקת, הרי, ב'האיר פני המזרח', והעניין הזה, הטווח שמכונה פני המזרח, קשור למבנהו של בית המקדש, דרך המקור בירושלמי. הסוגיה מזכירה כאן את מבנהו המכוון של בית המקדש, אשר היה בנוי באופן מכוון כדי שהשמש תזרח בו בזוית מסויימת, ובכך מתקשרת לדין 'האיר פני המזרח'

            על פי הפירוש של ר"ח מתקבלת אולי גם פרשנות אחרת להבאת תפילתו של אברהם מזו שהבאנו לעיל. לדברי ר"ח, בניגוד לרש"י, זמן תפילתו של אברהם – 'מכי משחרי כותלי' לא היה כאשר השמש בשיא השמים, אלא כאשר כבר התחילה לנטות כלפי מערב, בדרכה לשקוע. לפי אפיון זה יתכן שהרעיון המובע באגדה אינו לאפיין את אברהם המתפלל בשחר, בזמן תחילת האור והאופטימיות, ואף לא בשיא עוצמת השמש, אלא דווקא את אברהם המתפלל כשמתחיל תהליך ההחשכה, ובאוויר ישנה תחושה פסימית יותר. יתכן שתפילתו של אברהם המוזכרת כאן היא אולי דווקא תפילה לישועה מתוך מצוקה, אשר חז"ל רצו לבטא דרכה את מצוקתם לנוכח החורבן וחשכת הגלות, המתבטאים בהיעדרם של כל סדרי עבודת יום הכיפורים שתיאורם מתחיל בפרק זה. בהבאת אגדה זו חז"ל נותנים מקום לתפילה על צער חשכת הגלות – גלות העם וגלות השכינה, אשר מתפרצת מהם לנוכח הפערים הכואבים שאופיינו לעיל, אך גם אולי שואבת נחמה ותקווה מתפילתו של אברהם אבינו שכבר יסד תפילה מעין זו והתנסה בה, ואולי עובדה זו עצמה אף נותנת מקום לתקווה להתקבלותה של התפילה ולחזרת המקדש וסדר העבודה.

 



[1]ראו למשל תוספות ישנים ור"ח (שיובא להלן, ראו שם את התייחסותו לתפילה של יצחק), שהובאו גם ע"י הריטב"א על אתר, וראו גם בערוך.