אגדת חתימת פרק ראשון

  • הרב יונתן פיינטוך

 

האגדה הבאה שנעסוק בה ממוקמת בחתימת הפרק הראשון של המסכת. העובדה שהפרק נחתם בדברי אגדה, נחשבת לתופעה נפוצה בפרקים שונים בחיבורי חז"ל בכלל. למשל, המשנה של מסכת יומא עצמה נחתמת בקטע האגדי הידוע (משנה יומא ח, ט):

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים שנאמר (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ואומר (ירמיה יז, יג) "מקוה ישראל ה" - מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל

מטרת חתימה זו במשנה אינה רק ליצור סיום 'נחמד' או רך יותר למסכת שרובה הלכתי. זהו סיום מסכת יומא, שרובה עוסקת בעבודת הכהן הגדול, עבודה המכפרת על כל ישראל ביום הכיפורים. ברם, מאז חורבן בית המקדש כל העבודה הגדולה שתוארה לאורך המסכת קיימת רק 'על הנייר', וכבר לא מתממשת בפועל, ולכן הלומד את מסכת יומא עלול להתמלא בייאוש. הדברים נכונים שבעתיים בדורו של ר' עקיבא, שבו זיכרון המקדש והעבודה עדיין טריים, והחלל שנפער בהיעדרם גדול, כואב ומייאש. בדיוק לשם כך אומר ר' עקיבא את דבריו, ורבי, עורך המשנה, מביא אותם כחתימה למסכת, בכדי לנחם את ישראל: גם כאשר אין מקדש וכהן גדול ואין עבודה, ישראל עדיין אינם מחוסרי כפרה וטהרה, שכן אביהם שבשמים מטהר אותם!

כעת ננסה לבחון את הקטע האגדי אשר חותם את הפרק הראשון של הגמרא במסכת. נעיין במבנהו, בתפקידו ובמסרים הגלומים בו.

המשנה האחרונה בפרק שונה:

בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, בין לפניו בין לאחריו. וביום הכפורים מחצות, וברגלים מאשמורה הראשונה. ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל

משנה זו פותחת, לאחר שפורטו כל ההכנות לקראת עבודת היום הקדוש, בהקדמה לחלק הפותח את עבודת היום במקדש – תרומת הדשן ('תורמין את המזבח'). הזמן שנקבע לעבודה זו בימים רגילים הוא 'קריאת הגבר', ובימים מיוחדים נקבעו זמנים מוקדמים יותר לעבודה זו, על פי הפירוט במשנה. יש לשים לב שכבר המשנה, במשפט החותם את הפרק, סוטה מהתיאור ההלכתי, ומביאה משפט שאין לו משמעות הלכתית: 'ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל'. 'קריאת הגבר' במשפט זה  מוזכרת אגב הזכרתה ההלכתית בתחילת המשנה, בנוגע לתרומת הדשן בימי חול. אך תוכן המשפט החותם קשור דווקא ליום הכיפורים, והוא אינו מחדש הלכה, אלא מתאר עובדה, שכאמור אין לה משמעות הלכתית, ואשר נוגעת ליום הכיפורים דווקא. משמעותו של המשפט היא להביע את התלהבותם של ישראל מעבודת היום והתאמצותם להיות שותפים לה, כבר משלביה הראשונים, מוקדם בבוקר. חתימת הפרק במשפט זה חותמת אותו באמירה חגיגית, שמשרה אווירה של חגיגיות וציפייה חיובית לקראת פירוט עבודות היום שיבואו בהמשך.

בעקבות המשנה מתפתח דיון מעניין בגמרא, שמוביל לאגדה החותמת את הפרק בגמרא. הדיון פותח במחלוקת על פירוש הביטוי 'קריאת הגבר' שבמשנה – האם הכוונה לקריאת אדם או תרנגול:

מאי קריאת הגבר? רב אמר קרא גברא, רבי שילא אמר: קרא תרנגולא.

כלומר, רב ורבי שילא חולקים האם העבודה נפתחת בעקבות קריאת התרנגול (שמסמלת, כרגיל, את תחילת הבוקר) או קריאת אדם – הכרוז, שהיה מכריז בבית המקדש על תחילת העבודה. בעקבות המחלוקת מובא סיפור משעשע:

רב איקלע לאתריה דרבי שילא, לא הוה אמורא למיקם עליה דרבי שילא, קם רב עליה וקא מפרש: מאי קריאת הגבר - קרא גברא. אמר ליה רבי שילא: ולימא מר קרא תרנגולא! - אמר ליה: אבוב לחרי - זמר, לגרדאי לא מקבלוה מיניה. כי הוה קאימנא עליה דרבי חייא ומפרישנא מאי קריאת הגבר קרא גברא - ולא אמר לי ולא מידי, ואת אמרת לי: אימא קרא תרנגולא? אמר ליה: מר ניהו רב? נינח מר. אמר ליה, אמרי אינשי: אי תגרת ליה - פוץ עמריה. איכא דאמרי, הכי אמר ליה: מעלין בקדש ולא מורידין.

[תרגום: רב נקלע למקומו של רבי שילא. לא היה מתורגמן לעמוד על רבי שילא (לתרגם לקהל לארמית ולהשמיע לקהל בקול את דברי הרב). קם רב כמתורגמן, (וכשאמר רבי שילא 'קריאת הגבר') פירש (רב לציבור) 'קרא גברא (אדם)'. אמר לו רבי שילא: ויאמר אדוני קרא התרנגול! אמר לו (רב, ציטט פתגם): 'אבוב לחרי זמר' - חליל שהוא חשוב לפני בני חורים זמר נאה וערב (רש"י, שם); 'גרדאי לא קבלוה מיניה' - בא אצל גרדיים לשורר ולחולל להם לא הוכשר בעיניהם, ומשל הוא, כלומר: פירוש זה שפירשתי לפני שרים רבים פעמים רבות ולא מיחו בידי, עכשיו פירשתי לפניך שאינך גדול כמותם, ולא קבלתו. (רש"י). כאשר עמדתי על ר' חייא ופירשתי מהו 'קריאת הגבר' – קרא אדם ולא אמר לי דבר, ואתה אומר לי לומר 'קרא תרנגולא'? אמר לו (רבי שילא): אתה הוא רב? לך ושב (רש"י: שאיני כדאי שתהיה מתורגמני). אמר לו: אנשים אומרים (פתגם): אם נשכרת אצל אדם לעבודה עשה כל עבודה, גם ניפוץ צמר שהיא עבודה בזויה (כלומר – אין זה מתחת לכבודי לתרגם עבורך). יש אומרים, כך אמר לו: מעלין בקודש ולא מורידין.]

הפן המשעשע בסיפור הוא שרב ממחיש את עמדתו, 'קריאת אדם', באמצעות הפעולה הזו בעצמה – כשהוא עמוד על דוכן המתורגמן וקורא בקול שזה הפירוש.

בהמשך הגמרא מובאות ברייתות תומכות לכל אחת מהדעות. הברייתא שתומכת בדעתו של רב עוסקת בקולו של הכרוז בתחילת עבודת היום בבית המקדש, ובה מוזכרים גם קולות אנושיים חזקים נוספים שנשמעו בבית המקדש:

תניא כותיה דרב: גביני כרוז מהו אומר - עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם, והיה קולו נשמע בשלש פרסאות.

מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו בשלש פרסאות, וכשבא לביתו שיגר לו מתנות.

ואף על פי כן כהן גדול משובח ממנו, דאמר מר: וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מירושלים ליריחו עשר פרסי...

בברייתא זו, מלבד קולו של הכהן המכריז,  מוזכר גם קולו של הכהן הגדול, באופן שהוא בוודאי ניסי. על פי המתואר בברייתא, כאשר הוא אומר 'אנא השם' – בווידויים שבעבודת יום הכיפורים – קולו נשמע עד יריחו. כאן אנו כבר רואים את המגמה של הבבלי לסיים את הפרק הראשון, שדיבר על ההכנות של הכהן הגדול לעבודה, באמירה חיובית על הכהן ועל עבודת היום, כשמספרים על האופי הניסי הייחודי שמאפיין את הווידוי של הכהן באותו יום.

לא מפתיע, אם כך, שבהמשך למגמה זו, לאחר מספר הרחבות קצרות של הגמרא בעניין זהות הגבר הקורא בבוקר והבאת ברייתא אחרת כהוכחה לרבי שילא, מתגלגלת הגמרא חזרה לנושא של הניסים שאפיינו את בית המקדש:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופין, ומשתחוים רווחים. ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת... וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש.

דתנן: עשרה נסים נעשו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא נמצא פסול בעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים...

זוהי משנה ממסכת אבות (ה, ה) שמונה את עשרת הניסים שנעשו בבית המקדש הראשון. בהמשך הקטע, הגמרא דנה בניסים השונים, ואף בוחנת האם אכן היו בדיוק עשרה ניסים, ואם כן, כיצד מונים אותם, מה נחשב ומה לא נכנס לרשימה, ובמסגרת הלימוד הנוכחי לא נאריך בדיונים אלה.

אמנם, ברצוננו להעיר על נקודה חשובה בנוגע לעריכה של האגדה הזו. אמרנו שהגמרא הגיעה לדון בעניין זה כהתגלגלות אסוציאטיבית מהדיון על הנס שגרם לקולו של הכהן הגדול בשעת עבודת יום הכיפורים להישמע עד יריחו. ברם, למעשה, העריכה כאן אינה מתגלגלת באופן אסוציאטיבי בלבד, אלא היא מכוונת ומתוחכמת יותר. שכן, לצד ההקשר של קולו של הכהן הגדול, אשר מוביל לדיון בניסים נוספים שהיו במקדש, ישנו הקשר נוסף לדברים. הנס הראשון שפותחת בו המימרא של רב יהודה בשם רב הוא עומדים צפופים, אך 'משתחווים רווחים', עניין הקשור באופן ישיר להתמלאות העזרה בישראל ביום הכיפורים אשר תוארה במשנה. נראה שאין זה מקרה שהנס הזה הוא הראשון שמובא בדיון על הניסים שבמקדש, למרות במשנה המצוטטת מיד לאחר מכן אין הוא הנס הראשון ברשימה! מסתבר שהגמרא פותחת את הדיון המחודש בניסי המקדש בנס של הצפיפות שהייתה לישראל בעזרה גם מפני שנס זה שב וקושר אותנו למשנה ולסיום החגיגי שלה לפרק:

ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל

כלומר, מצינו כאן סגירת מעגל בין הנושא הראשון – 'קריאת הגבר', שהתפתח לדיון בנס שאפיין את קריאת ה'גברים' בבית המקדש, ובראשם הכהן הגדול, לסוף המשנה – התמלאות של העזרה בעם ישראל, המשתקפת בנס הראשון אשר מדגיש את העובדה שישראל 'עומדים צפופים...'. סגירת מעגל זו מעצימה גם היא, בחתימת הפרק בגמרא, את התחושה החגיגית בתיאור של פתיחת עבודת היום.

בדיון על הניסים השונים בגמרא עולה נקודה מעניינת נוספת. כאמור, הנס הראשון המוזכר הוא 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים', כלומר – זהו נס שקשור לממד המרחב. במשנה המצוטטת מוזכר גם נס נוסף שנראה קשור לאותו תחום: 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'. משמעות שני הניסים הללו היא שלמרות שבאופן טבעי היה אמור להיות צפוף מאד כשרבים מישראל מגיעים לירושלים ולמקדש לצפות בעבודת הכהן וליטול חלק בחוויה, וסביר שצפיפות זו יכלה להעיב על החגיגיות של המעמד, הרי שהתרחש נס שפתר את בעיות הצפיפות השונות.  

נראה שהנס המעניין יותר הוא 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים'. ניתן, לכאורה, לפטור את העניין בהסבר הנס במישור הפסיכולוגי – מהות הנס היא שנגרמה לאנשים תחושה שכשהם משתחווים הם לא הרגישו כלל בצפיפות, אף על פי שזו, בפועל, הייתה רבה אף יותר מהצפיפות שהייתה כאשר עמדו זקופים. ברם, ניתן גם לפרש זאת אחרת, כנס שקשור להתפשטות ניסית, על-טבעית, של המרחב, באופן שיכלו באמת להשתחוות ברווח, אף על פי שממדיו הפיזיים של חלל החדר לא באמת גדלו. המעניין בהסתכלות הזו הוא שהיא מזכירה בקונספציה שלה נס נוסף, שמוזכר בהמשך, שחל דווקא ביחס לארון הברית, כלומר לשכינה:

והאמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המדה. ואמר רבנאי אמר שמואל: כרובים בנס היו עומדין!

                                    (בבלי, יומא, כא ע"א)

דברי ר' לוי מוסברים ביתר פירוט וביאור במקום אחר

ואמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה ארך, וכתיב כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות, ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה: בנס היה עומד.

                                                (בבלי, מגילה,  י ע"ב):

גם בנס המתואר במקורות אלו נראה שמדובר בסוג של 'פרדוקס' פיזיקלי: רוחב קודש הקודשים היה עשרים אמות. רוחב כל אחת מכנפי הכרובים היה עשר אמות, לכל צד, וממילא לכאורה לא נותר מקום לארון עצמו, באמצע. במילים אחרות, הממדים של קודש הקודשים היו למעשה קטנים מהרוחב שנדרש לארון הברית יחד עם כל 'מוטת הכנפיים' של הכרובים. ואף על פי כן הארון והכרובים נכנסו בו. המסקנה היא שהארון עצמו, שהיא מקום מושב השכינה, כביכול לא תפס מקום כלל – 'אינו מן המדה'.

            תיאור נס זה מעניין וחשוב דווקא בסיום הפרק שלנו מסיבה נוספת: הוא מהווה אנטי-תזה לתיאור שהופיע מוקדם יותר בפרק על הסיבות לחורבן בית ראשון, שבהם עסקנו. שם (דף ט) מובא, כזכור, הדימוי של ה'מיטה' (בקודש הקודשים) שאין בה מקום גם לשכינה וגם לע"ז שהכניסו לשם, ובכיו של ר' יונתן על האבסורד של התיאור הזה, שהרי לשכינה אין מגבלות פיזיות של מקום. ואילו כאן, בתיאור החיובי, אנו אכן מוצאים את התכונה הזו של השכינה ומקום 'מושבה', שאינם תופסים מקום פיזי בקודש הקודשים.

            מצינו, אפוא, הקבלה, בין השכינה ומקום 'מושבה', שבאופן ניסי לא תפסו באמת מקום פיזי בחלל הפיזי על האדמה, לבין ישראל בשעה שהיו משתחווים, כששמעו את השם המפורש של השכינה, שגם הם ככל הנראה, באותם רגעים, לא תפסו מקום פיזי בחלל הפיזי של אדמת העזרה. המסר העולה מן ההקבלה הוא אפוא מאלף: ישראל בזמן ההשתחוויה ביום הכיפורים הגיעו למעין דרגה רוחנית שניתקה אותם באופן מסוים מקיומם החומרי הפיזי. כאן גם נסגר מעגל עם הנס שפתח את הנושא – קולו של הכהן הגדול, שאף הוא חורג מהמגבלות הפיזיקאליות הנורמאליות של קול. חשוב במיוחד לשים לב לכך שהתהליך הוא סינכרוני - עם ישראל משתחווים בדיוק כאשר הכהן הגדול את אותו שם מפורש.

נקודה נוספת הראויה לציון ברשימת הניסים שהתרחשו בבית המקדש היא: 'ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים'. נקודה זו משמעותית מאד במסגרת התיאור האידילי שהפרק חותם בו, מכיוון שחלק משמעותי בפרק הראשון עסק בדרכים השונות שהתמודדו בדיוק עם האפשרות הזו – שיארע קרי לכהן הגדול, החל מהשארתו ער במשך הלילה ודאגה שלא יאכל דברים שמביאים לקרי, ועד הכנת כהן גדול חלופי למקרה שאכן יארע קרי. אכן, כל ההשתדלויות האלה נעשו,[1] אך הברייתא אומרת שלמעשה לא נזקקו לזה, משום שהיה נס שמנע את היווצרות המצב הבעייתי הזה.

נמצא שהאגדה החותמת את הפרק הראשון יוצרת תחושה חגיגית וציפייה חיובית לקראת תיאור העבודה בפרקים הבאים – שבמהותה היא יוצרת מצב של שבירת גבולות פיזיים ופיזיקליים במפגש במיוחד של השכינה עם המקדש ושל ישראל עם השכינה.

ברם, כפי שנראה, ישנה מגמה נוספת אותה מעוניינים עורכי הפרק להעלות ולהדגיש דווקא בחתימתו. האגדתא ממשיכה ומזכירה נס נוסף, הקשור באש של המערכה, שאף היא, האש שיורדת מהשמים, הינה סוג של התגלות השכינה.

 

...והתניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!...

את תשומת לבה של הגמרא תופסת נקודה אחת שנוגעת לאש המערכה – רבוצה כארי. זהו תיאור חשוב, משום שכאמור האש שיורדת ואוכלת את הקרבנות על המזבח עשויה אף היא להיות ייצוג של השכינה. בנוגע לשכינה מצאנו תיאורים שקשורים לארי (ראו למשל ברכות ג ע"א). מכל מקום, הגמרא תמהה על התיאור 'רבוצה כארי':

רבוצה כארי? והתניא, אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה, ורבוצה ככלב! –

לא קשיא; כאן במקדש ראשון, כאן - במקדש שני.

ובמקדש שני מי הואי? והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב (חגי א, ח) 'וארצה בו ואכבד', וקרינן 'ואכבדה', מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים. –

אמרי: אין, מיהוה הוה, סיועי לא מסייעא.

 

כאן שוב מבליעה הגמרא, בתוך התיאור על הניסים שבבית המקדש, את הנחיתות שלו אל מול הבית השני. בבית השני לא שרתה השכינה, והארון עם הכפורת והכרובים לא היו בו. ממילא, הנס המופלא שהזכרנו לעיל לגבי ארון הברית לא היה רלוונטי לגביו. ואף אש מן השמים, שגם היא חלק מגילוי השכינה במקדש, לא הייתה, לפחות על פי פשוטם של דברי רב שמואל בר איניא. אמנם הגמרא מתרצת שאש מהשמים הייתה, אך לא סייעה בעיכול הקרבנות, ומכאן ההבדל בדימוי של האש בין הבתים: בבית הראשון היא מתוארת כ'רבוצה כארי', ואילו במקדש השני התיאור של הכהן שחי אז, חנינא סגן הכהנים הוא שהאש הייתה 'רבוצה ככלב'! מכל מקום, מההבדל בין התיאורים עולה נחיתות מעציבה של הבית השני.

ממילא, האגדה שחותמת את הפרק הראשון מכילה מורכבות. לצד תחושת החגיגיות שתיארנו לעיל אותה היא יוצרת לקראת המשך תיאור העבודה במסכת,  האגדה הזו מכילה שוב אלמנט שכבר נפגשנו בו ברובד האגדי של המסכת – השוואה בין הבית הראשון לבית השני, המדגישה את נחיתותו של הבית השני ואת החוסר בנוכחות השכינה בו.

בהדגשה הזו של הבעייתיות והנחיתות של הבית השני שכבר עלתה מספר פעמים בפרק הראשון במסכת ניתן לראות התחלה של עיצוב התפיסה אותה חז"ל מנחילים בחלקיה האגדיים של המסכת. תפיסה זו מדגישה את חולשתו של הבית השני, ואת נחיתותו הרוחנית, אולי כמעין הסבר לחורבנו, ואולי על מנת להקל את העיכול והקבלה של חסרונו. וכן, שמא על ידי זה מודגש הצורך ביצירת תחליף רוחני לעם ישראל, לא כתחליף עקרוני וקבוע למקדש ולקרבנות או כרצון לביטולם, אלא כדי למלא מצד אחד את החלל שנפער בהעדר המקדש ועבודתו, וכן כדי לתקן תיקון רוחני עמוק, שיאפשר בנייה מחדש של המקדש וחזרת העבודה, אך באופן שלא יהיו בו את הפגמים והחסרונות שהיו בתקופת הבית השני.

 



[1] אכן הירושלמי (פ"א ה"ד) שואל על ההשתדלויות הללו מה הצורך בהן, לאור הנס הנ"ל. אחת התשובות שם, בשם ר' אבון, היא שלמרות שעקרונית היה נס, עושים בדרך הטבע את מה שצריך בגלל הפסוק 'לא תנסו את ה'...'. ואילו ר' יוסי בר' בון שם מחלק בין עניין זה בין המקדש הראשון לשני, כפי נראה להלן בבבלי לגבי נס אחר.