אגדת עני עשיר ורשע – חלק א'

  • הרב יונתן פיינטוך

א.       פתיחה

האגדתא שנעסוק בה בשני השיעורים הקרובים מצויה בלבו של הפרק השלישי (לה ע"ב). המשנה, שעליה מופיעה הסוגיה עוסקת בבגדי הלבן אותם לובש הכהן הגדול ביום הכיפורים ובשווים. בגמרא מובא דיון הלכתי קצר על בגדי הכהן, ולאחריו מובאת בסוגיה ברייתא אגדית ארוכה:

תנו רבנן: עני ועשיר ושע באין לדין.

לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?

אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי א-להים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.

עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?

אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה! אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך! ומימיו לא הלך וראה אותן, אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף?

אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין. - אמר לה:  "ה' מתיר אסורים" (תהלים קמו, ז) - הריני כופפת קומתך -  "ה' זקף כפופים" (תהלים קמו, ח), - הריני מסמא את עיניך - ה' פקח עורים (תהלים קמו, ח). נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה - בעולם הזה, להיות עמה - לעולם הבא.

נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים.

 

אגדתא זו מכילה שלושה סיפורים שארוגים יחדיו תחת הכותרת: 'עני ועשיר ורשע באין לדין', ומסוכמים יחד במשפט המסכם: 'נמצא, הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים'. הנושא המאחד את האגדה הוא הגעתם לדין, כלומר לבית דין של מעלה, של אנשים מסוגים שונים. באופן פשוט, כפי שעולה מהמסגרת של האגדתא, המסר המרכזי אותה היא מביעה הוא שביכולתו, וממילא מחובתו, של כל אדם, בכל מצב שהוא, להתמסר ללימוד תורה, ובמידה ולא עשה זאת הוא ייתבע על כך ביום הדין.

            כל אחד משלושת הסיפורים שבאגדה הינו סיפור קצר אך שלם שעומד בפני עצמו. ניתן, אפוא, לנתח כל סיפור כיצירה עצמאית, בעלת מסר שעומד בפני עצמו. למשל, הסיפור הראשון, על הלל הזקן, עוסק במספר נושאים: בראש ובראשונה מודגשת בו מסירות הנפש של הלל ללימוד התורה, והערכתם של שמעיה ואבטליון למסירותו.

יונה פרנקל, שמנתח סיפור זה כסיפור עצמאי באחד מספריו,[1] עומד על מסר נוסף, שמודגש על ידי עיצובו הספרותי של הסיפור: היחס בין היושבים בתוך בית המדרש (שבו חם – במובן  הפיזי ובמובן  הרוחני) לבין העולם שמחוצה לו, שבו שורר לעיתים קור פיזי וגם רוחני.

לדעת פרנקל הסיפור קורא ליושבי בית המדרש להיות בעלי מודעות ורגישות כלפי העולם שבחוץ. אכן, בסיפור זה אדם שבא מבחוץ ונשאר יום אחד בחוץ מפני שלא הייתה לו היכולת הכלכלית להיכנס פנימה הפך בסופו של דבר לאחד מגדולי הנשיאים והחכמים בישראל. באופן דומה ניתן לבחון ולנתח גם את יתר הסיפורים שבאגדה.

ברם, במסגרת זו אנו מעוניינים דווקא לבחון את האגדה כמכלול אחד שלם, ואת ההקשר שלה בסוגיה בפרק השלישי במסכת יומא, ועל כן לא נתעכב עוד על משמעותו של כל סיפור בפני עצמו.

ב.      עני, עשיר ורע

האגדה מורכבת, כאמור, לבד מהפתיחה והסיכום, משלושה חלקים. בסקירה כוללת בולט לעין עיצובה הספרותי של האגדה, ששומר על מסגרת דומה או זהה בכל אחד מחלקיה, כפי שניתן לראות בטבלה הבאה:

 

לעני אומרים לו:

מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אומר עני הייתי

וטרוד במזונותי

אומרים לו: כלום עני היית  יותר מהלל?

 

אמרו עליו על הלל הזקן

שבכל יום ויום היה...

עשיר אומרים לו:

מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אומר עשיר הייתי

וטרוד הייתי בנכסי

אומרים לו: כלום עשיר היית מרבי אלעזר?

 

אמרו עליו על ר"א בן חרסום

ש...   ובכל יום ויום...

רשע אומרים לו:

מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אומר: נאה[2] הייתי

וטרוד ביצרי הייתי

אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף?

 

 

אמרו עליו על יוסף הצדיק:

בכל יום ויום היתה...

 

עיצוב זה מעיד על עריכה מכוונת שמטרתה להעניק לאגדה אחדות ולכידות, באופן אשר מדגיש ומעצים את התמה המרכזית שלה. תמה זו מנוסחת בפתיחת האגדה ובסיכומה ומודגמת בסיפורים: קיימת אפשרות להתגבר על כל המכשולים השונים שמציבים החיים בעולם הזה בפני אדם הרוצה לעסוק בתורה, כפי שמדגימים גיבורי הסיפורים. על כן, איש לא יזכה בדין באמצעות טענות על קשיים ומכשולים כאלה ואחרים.

            אמנם, בחינה קרובה יותר של כל חלקי האגדה מגלה שעיצובה הספרותי האחיד של האגדה, עליו הצבענו לעיל, אינו אלא אשליה אופטית, שכן הסיפור השלישי, על יוסף, שונה מאד מהשניים הראשונים, על הלל ור' אלעזר בן חרסום: בניגוד לשני הסיפורים הראשונים, שבהם התגברו הגיבורים על קשיים ומכשולים שונים כדי שיוכלו לעסוק בתורה, סיפורו של יוסף עוסק בהתמודדות עם יצר העריות. יוסף עומד ביצרו ואינו מתמסר לפיתוייה ולהפצרותיה של אשת פוטיפר, אך הוא אינו מגיע בשום שלב בסיפור לעיסוק בתורה. ממילא, לא זו בלבד שסיפור יוסף שונה משני הסיפורים האחרים וחורג מהתמה הכללית של האגדה, הוא אינו מתאים ואינו ניתן לקריאה רציפה עם הכותרת שלו עצמו, שניתנה לו במסגרת האגדה: 'מפני מה לא עסקת בתורה?...'. אי-התאמה נוספת בתוכן ובלשון קיימת במושא ההשוואה. את העני והעשיר משווים לדמות של עני (הלל הזקן) ושל עשיר (ר' אלעזר בן חרסום). ואילו הרשע מושווה ליוסף, שבאגדה עצמה מכונה יוסף הצדיק!

            לאור חריגותו של סיפור יוסף סביר לשער שאגדה זו, באחד מגלגוליה הראשונים לפני שנכנסה לגמרא, הכילה את סיפורי העני והעשיר בלבד.[3] אכן, קריאת האגדה ללא סיפורו החריג של יוסף חלקה ביותר: העני והעשיר הם הפכים מושלמים, שני קטבים על ציר אחד, וממילא הם יוצרים יחד מבנה הרמוני ושלם בעל מסר פשוט: כל הקשור בנכסים חומריים בעולם הזה, ריבויים או מיעוטם, אינו אמור למנוע אדם מלעסוק בתורה.

הרשע בעל היצר וניסיונותיו, לעומתם, שייכים לציר אחר, ובמידה מסוימת מהווים בהקשר הנוכחי 'מין בשאינו מינו'. השיקולים התוכניים שהוזכרו זה עתה, יחד עם ה'חריקות' שהוזכרו לעיל בין הסיפור השלישי ליתר האגדה, מחזקים את ההשערה שסיפור זה צורף לאגדה, אשר וודאי  שעברה במסורת לאורך דורות שונים לפני בניית הסוגיה בגמרא בשלב מאוחר יותר. ניתן לראות ב'חריקות' השונות את הניסיון להתאים את סיפור יוסף ליתר האגדה, ולשמר באגדה כולה סגנון אחיד.

אמנם, אין לפנינו במקורות החז"ליים הקודמים לתלמוד הבבלי מקבילה לאגדה זו כולה, או מקבילה שלמה לאחד משלושת הסיפורים שבה. ממילא, אין בידינו יכולת לשחזר בוודאות את גלגוליה הקודמים של אגדה זו על חלקיה השונים.[4] אף את המניע לצירופו של סיפור יוסף לאגדה לא ניתן לקבוע בוודאות. ייתכן שבשלב כלשהוא אשר קדם לשיבוצה של האגדה בבבלי רצה מאן דהוא, מסיבות ספרותיות, ליצור אגדה עם שלושה מרכיבים דווקא, מספר טיפולוגי שנראה בעיניו כיוצר מבנה שלם. אפשרות אחרת היא שלמישהו בשלב מסוים היה חשוב להרחיב את המסר גם לכיוון של 'יצרא דעריות' ועל כן צורף סיפור יוסף. אפשרות נוספת, שתיבחן להלן, היא שסיפור יוסף צורף לאגדה בשלב כלשהוא של עריכת הסוגיה במסכת יומא וכחלק משיבוץ האגדה בה, וזאת במסגרת הבעה של מסר מסוים. על המניעים האפשריים לכך נעמוד להלן, כשנבחן את האגדה בהקשרה הרחב, בפרק השלישי ביומא.

ג.       סוגיית בגדי הכהנים

האגדה שאנו עוסקים בה, אגדת עני, עשיר ורשע מופיעה, כאמור, בפרק השלישי במסכת יומא. פרק זה פותח את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בתיאור ההכרזה על זריחת החמה. עניינו של רוב הפרק בעבודת הכהן, והוא מכיל תיאור של עבודות יומיומיות שמתבצעות על ידי הכהן הגדול ועבודות המיוחדות ליום הכיפורים, כמו גם את המעברים בין שני הסוגים. כל הנושאים הללו אינם מתקשרים בשום צורה לאגדה שהבאנו לעיל, ואם כן יש לשאול מה עניינה של הברייתא האגדית הנ"ל, על סיפוריה ומסריה, לפרק הזה.

אמנם נושא האגדה, דינם של יהודים מסוגים שונים, יכול להתקשר באופן כללי ליום הכיפורים, שהוא אחד מימי הדין אשר בהם אדם נידון על מעשיו ומנסה לכפר עליהם. ברם, אם אכן זהו ההקשר, היינו מצפים לפגוש אגדה זו דווקא בפרק השמיני במסכת, סמוך למשניות העוסקות בתשובה ובכפרה, ולא בלב הפרק השלישי, שעוסק בתחילתו של סדר העבודה. יתר על כן, הסיפור הראשון, על הלל הזקן, עוסק בין השאר בהצלת חייו של הלל הקפוא על ידי יושבי בית המדרש - מקרה של פיקוח נפש שדחה שבת. עניין זה של פיקוח נפש שדוחה שבת נידון אף הוא בפירוט בפרק השמיני במסכת זו (בדפים פב ע"א – פה ע"ב), והרי לך סיבה נוספת לשבץ את האגדה שם, ולא במיקומה הנוכחי, בפרק השלישי.

            במבט ראשון על הסוגיה שבה מופיעה אגדת עני, עשיר ורשע נראה שהיא מופיעה בה מסיבות אסוציאטיביות, על דרך הגלגול: בקטע הגמרא שלפני האגדה (יומא לה ע"א - ע"ב), הוזכר בברייתא העוסקת בערכם של בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים,  אחד מגיבורי האגדה, ר' אלעזר בן חרסום:

'אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום'.

השוני בהקשר בו מוזכרת דמותו של ר' אלעזר בן חרסום חריף אף יותר מהבולט לעין. קיים פער עצום בין שני התיאורים של ר' אלעזר בן חרסום בשתי הברייתות הנ"ל, שנעמוד עליו בהרחבה בהמשך. עם זאת, למרות השוני, ניתן לומר שאגב הזכרתו של ר' אלעזר בן חרסום הובאה בסוגיה אגדה שבה הוא מופיע כאחד הגיבורים, אף אם אין קשר תוכני בין נושא האגדה לנושא הסוגיה.

בחינה מדוקדקת יותר של הסוגיה מאפשרת לגלות זיקות נוספות בין הדיון ההלכתי שבה לבין האגדה. הברייתא הנ"ל, המספרת על ר' אלעזר בן חרסום היא חלק מסוגיה שדנה בבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים – 'בגדי לבן'. המשנה קובעת שלכהן הגדול היו ביום זה שתי חליפות 'בגדי לבן', אחת לשחר ואחת לבין הערביים, ומפרטת את ערכן הכספי:

בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הנדוין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה, הכל שלשים מנה. אלו משל צבור ואם רצה להוסיף מוסיף משלו.

בסיפא מתירה המשנה לכהן שחפץ בכך להוסיף כסף משלו ולשמש בבגדים יקרים יותר. הגמרא דנה בהיתר שניתן לכהנים ללבוש בגדים שהם יקרים יותר מהמינימום ההכרחי:[5]

תני רב הונא בר יהודה, ואמרי לה רב שמואל בר יהודה: אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור. - פשיטא! - מהו דתימא: ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה, קא משמע לן.[6]

אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה, ולובשה, ועובד בה עבודת יחיד, ומסרה לציבור. אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום... הברייתא שמתארת את מעשהו של ר' אלעזר בן חרסום (להלן: ראב"ח) מביאה גם את תגובת אחיו הכהנים:

'אמרו עליו[7] על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום'.

לשון זו מתקשרת ללשון דומה מאד אשר מופיעה באגדה, בתקרית של ראב"ח עם עבדיו. המתח בתקרית זו נסוב סביב רצונו שהם 'יניחו' לו, כדי שיוכל ללמוד תורה, לעומת חוסר נכונותם 'להניח לו':

'אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה, אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך'.

תוקף נוסף להשוואה זו נובע מהעובדה שהנוסח 'ולא הניחוהו אחיו הכהנים' ייחודי לבבלי. המקורות האחרים שבה מופיעה ברייתא זו, התוספתא והירושלמי, משתמשים בפועל אחר:

'שוב מעשה בר' אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתנת משתי רבוא והיה עומד ומקריב על גבי המזבח והורידוהו אחיו הכהנים מפני שנראה מתוכה ערום' (תוספתא כפורים א', כב), וכעין זה בירושלמי יומא פ"ג ה"ו, מ' ע"ד).

על רקע זה מתחדדת הזיקה בין הלשון 'ולא הניחוהו' בברייתא שבבבלי ללשונות שמופיעים באגדה.

יתר על כן, בהמשך האגדה, בסיפור על יוסף, אנו מוצאים מספר זיקות, חלקן מפתיעות, לסוגיית בגדי הכהן.

אחת מן הזיקות הבולטות ביותר מופיעה בתיאור נסיונה של אשת פוטיפר לפתות את יוסף, שחלקו נעשה באמצעות בגדיה של אשת פוטיפר:

'בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית,         בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית'.

קשה להתעלם מהזיקה בין תיאור אגדי זה לבין הדין שמופיע במשנה שאליה מתייחסת הסוגיה, שלכהן הגדול היו שתי חליפות של 'בגדי לבן', אחת לשחר ואחת לבין הערביים. משמעותה של זיקה זו תתברר בהמשך.

זיקה נוספת קיימת בין דמותו של יוסף בסיפור לדמותו של ר'אלעזר בן חרסום בסוגייה שדנה בבגדי הכהן. על ר' אלעזר בן חרסום מסופר שאמו עשתה לו כתונת מיוחדת שעוררה את מחאת אחיו הכוהנים, שלא הניחוהו ללבשה. תיאור זה מזכיר את הסיפור המקראי על יוסף, הן בלשונו ('שעשתה לו אמו כתנת' – 'ועשה לו כתנת פסים', (בראשית ל"ז, ג))[8] והן בתוכנו: אביו של יוסף עשה לו כתונת מיוחדת, שעוררה את חמתם של אחיו (אמנם מסיבה שונה), ולבסוף הם מפשיטים אותה ממנו. בסיפור המקראי על אשת פוטיפר, אליו מתייחס הסיפור הדרשני באגדה שלפנינו, מאבד יוסף פעם נוספת את בגדו (בראשית ל"ט, י-יב):

'וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם[9] וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה'.

הזיקות הנ"ל בין האגדה לבין הדיון ההלכתי שקדם לה אינן נראות מקריות, ונראה כי הן מצביעות על קשר אמיץ (שאינו רק אסוציאטיבי) בין האגדה לדיון שקדם לה בסוגיה. ממילא, יש לנסות ולהתחקות על טיב הקשר בין הברייתא האגדית הנ"ל לבין הסוגיה שהיא משובצת בה, סוגיית בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים. על קשר זה ומשמעות הזיקות השונות שעליהן הצבענו נדון אי"ה בשיעור הבא, שיחתום את דיוננו באגדה זו.

 



[1] י' פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, תל-אביב תשמ"א, עמ' 66-69.

[2] בגרסאות אחרות שמצויות בכתבי יד טובים של התלמוד נמצאת גרסה אחרת: 'גאה' במקום 'נאה'.

[3] אמנם לא מצאנו בכל ספרות התלמוד והמדרש אגדה כזו, ולכן זו רק השערה מסתברת. ברם, קיים מקור אחד, אבות דר' נתן (נוסחא ב', פרק י"ב, מהדורת שכטר עמ' 30) שבו קיימת אגדה בעלת מבנה ומסר דומים, שבה אין רשע, וקיים בה מבנה מרובע ולא משולש: עני, עשיר, ושני מכשולים נוספים, שכולם מודגמים על ידי ר' עקיבא: '(אמרו) [אומרים]. לו לאדם מפני מה לא למדת תורה בעולם הזה. אומר שהייתי עני. אף ר' עקיבא עני היה. שהייתי עשיר. אף ר' עקיבא עשיר היה. שהייתי מטופל. אף ר' עקיבא מטופל היה. שמא לא זכו לך אבותיך. אף ר' עקיבא לא זכו לו אבותיו. מכאן אמרו חכמים ז"ל עתיד רבי עקיבא לבייש הרבה למי שלא למד תורה בעולם הזה'.

[4] אמנם, ניתן להציע שכל שלושת הסיפורים הוכנסו לתבנית המשותפת שבאגדה שלפנינו בבת אחת, ברם, הסימטריה ההפוכה בין העני לעשיר, והתאמתן המוחלטת של הכותרות לשני סיפורים אלה, תומכות באפשרות שבשלב מסוים נוצרה אגדה על לימוד תורה שהכילה את שני הסיפורים הראשונים, ובשלב הבא נוסף סיפור יוסף.

[5] הבסיס לדברי הגמרא קיים כבר בתוספתא, א כא-כג.

[6] תרגום חפשי של המשפט החל מ'פשיטא': פשיטא – לכאורה פשוט הדבר שיכול הכהן לעבוד עבודת יחיד (רש"י: 'הוצאת כף ומחתה, שאינה צריכה לציבור...'). בבגדים שעשתה לו אמו אם ימסרם לציבור. אלא שהיינו יכולים לומר שנחשוש שמא הכהן לא ימסור את הבגדים באופן מלא לציבור, לכן משמיע לנו האמורא שאנו סומכים עליו שימסור ומאפשרים לו לעבוד בבגדים עבודת יחיד.

[7] אף הלשון 'אמרו עליו' קיימת כפתיחה בשתי הברייתות, אף שמדובר בלשון נפוצה בקטעים אגדיים, ולכן לא ציינו דמיון זה בפני עצמו, אך ייתכן ש'חזי לאצטרופי' יש כאן.

[8] קישור בין כותנתו של הכהן הגדול לכתונת של יוסף מצוי כבר במדרש ויקרא רבה י, ו: 'כתנת לכפר על לבושי כלאים, היך מה דאת אמר ועשה לו כתנת פסים'.

[9] יש להעיר כאן על הדמיון בין הסיפור המקראי לתבנית החוזרת באגדה: 'בכל יום ויום'. כמו כן בסיפור המקראי קיים המעבר מהמציאות היומיומית למאורע החד-פעמי שיוצר את התפנית הדרמטית (פס' 11), בדומה לאגדה.