דילוג לתוכן העיקרי

אגדת ר' בנאה | 1

קובץ טקסט

אגדות הש"ס

שיעור מספר 3

אגדת ר' בנאה – א'

בשני השיעורים הראשונים עסקנו בשתי אגדות ממסכת בבא בתרא (אגדת הורדוס ואגדת ר' ינאי). גם בשבועות הקרובים נעסוק אי"ה בסיפורים שמצויים במסכת זו, וכך נקיף, בחלקה הראשון של סדרת שיעורים זו, כמעט את כל סיפורי 'מעשי חכמים' שמצויים במסכת זו. הפעם נעסוק בסיפור על האמורא ר' בנאה,[1] שמופיע בקובץ אגדי שנמצא בפרק השלישי במסכת בבא בתרא, דפים נ"ז ע"ב – נ"ח ע"ב. על פי דרכנו, לאחר שנתייחס לסיפור עצמו נתייחס (בשיעור הבא) לקובץ כולו ולהקשר הרחב יותר של הקובץ בסוגיה ובמסכת.

א. הסיפור

1. ר' בנאה הוה קא מציין מערתא.

 

2.  כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא.

3. א"ל: מאי קא עביד אברהם?

4. א"ל: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה.

5. א"ל, זיל אימא ליה: בנאה קאי אבבא.

6. א"ל: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא.

7. עייל, עיין ונפק.

 

8. כי מטא למערתא דאדם הראשון,

9. יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל.

10. הא בעינא לציוני מערתא!

11. כמדת החיצונה כך מדת הפנימית.

12. ולמ"ד: שני בתים זו למעלה מזו, כמדת עליונה כך מדת התחתונה.

13. א"ר בנאה: נסתכלתי בשני עקיביו, ודומים לשני גלגלי חמה;

 

14. הכל בפני שרה כקוף בפני אדם,

15. שרה בפני חוה - כקוף בפני אדם,

16. חוה בפני אדם - כקוף בפני אדם,

17. אדם בפני שכינה - כקוף בפני אדם.

18. שופריה דרב כהנא (מעין שופריה דרב,

19. שופריה דרב) מעין שופריה דרבי אבהו,

20. שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו,

21. שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון. [2]

ב. ניתוח ספרותי

האגדה שלפנינו פותחת במשפט: "ר' בנאה הוה קא מציין מערתא" (ש' 1). משפט זה משמש כותרת לשני חלקי הסיפור, שפותחים במשפט "כי מטא למערתא ד...". לאחר שני חלקי הסיפור מופיעים שני 'נספחים' (ש' 15-21), בראשון משווים בין יופיים של שרה, חווה, אדם ושכינה, ובשני משווים בין יופיים של אמוראים שונים ומשווים את יופיים ליופיים של יעקב ואדם הראשון, במעין שרשראות הדרגתיות שיורדות עם התקדמות התולדות והדורות.

בחלק הראשון של הסיפור על ר' בנאה (ש' 2-7) מבקר ר' בנאה במערתם של אברהם ושרה. ר' בנאה, מטעמי צניעות, אינו חפץ לפלוש לסיטואציה האינטימית שאברהם ושרה מצויים בה, ולכן הוא מתעכב בפתח. עמידתו של אליעזר כשומר בפתח מוסיפה לתחושה שמתרחשת בתוך המערה סיטואציה אינטימית, ואין בה מקום לזרים. התשובה המפתיעה שמקבל ר' בנאה היא שמכיוון שאין יצר בעולם הזה (=העולם הבא, עולמם של המתים), אין מניעה שייכנס.

הסיטואציה האינטימית במערה (ש' 4: "גאני לה בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה") מתוארת בלשון מאד נקיה. בתיאור משמש דווקא פועל של הסתכלות או התבוננות, 'מעיינא ליה'.[3] משמעותה של נקודה זו תתברר בהמשך. מעניינים אף דברי התשובה שקיבל ר' בנאה (ש' 6): "יצר בהאי עלמא ליכא". משפט זה נושא משמעות כפולה: מחד, יתכן שמשמעותו היא שמכיון שאין באותו עולם יצר, הרי שגם מעשה אינטימי בין איש לאשתו הוא נטול 'יצרא דעריות'. מדובר במעשה שמבטא אהבה גדולה מאד מחד, ונקייה מיצרים מאידך, וככזו לא חל לגביה איסור הסתכלות מצד זר. כלומר, ההתבוננות המתוארת אינה לשון נקיה למשהו אחר, אלא זהו הביטוי הפיזי של אהבה גדולה באותו עולם נטול יצרים. לחלופין, יתכן שהמשפט "יצר בהאי עלמא ליכא" אינו מתייחס כלל לאברהם ושרה, אלא לר' בנאה, שבשל היותו בטריטוריה שבה היצר מנוטרל, לא חלים עליו דיני הצניעות וההימנעות מהסתכלות בדבר שבעולם הזה נחשב סיטואציה אינטימית, או אפילו 'דבר ערוה'. כך או כך, המסר העולה מהקטע בכלל, וממשפט זה בפרט, הוא שבעולם שבו היצר מנוטרל אין צורך במגבלות הצניעות, גם כשמדובר בסיטואציה שבעולמנו הצניעות יפה לה. באופן כללי, הדברים מזכירים את המצב המתואר בספר בראשית בגן עדן שלפני החטא, (ב', כה:  "ויהיו שניהם ערומים... ולא יתבוששו") שמקביל כנראה ל'עולם האמת'.

ברם, מהמשך הסיפור נראה שר' בנאה לא אימץ את התשובה שקיבל במלואה. מהניסוח הקצר ומרובה הפעלים הצפופים של המשפט הבא (ש' 7:  "עייל, עיין ונפק", או, כפי שמופיע ברוב כתבי היד: "עייל, ציין ונפק" – נכנס, מילא את תפקידו לציין מערות, ויצא) נראה שר' בנאה התקשה (או בחר שלא) להתגבר על אינסטינקט הצניעות הטבוע בו. לכן, הוא נכנס, ביצע את מלאכתו בצורה עניינית, ויצא.

בחלק השני מגיע ר' בנאה למערת אדם הראשון. כאן הוא מצווה לא להיכנס, שכן יש בהסתכלות בדמות אדם הראשון, כביכול משום 'הסתכלות' ב'דיוקני' של השכינה.[4] למרות זאת, מספר ר' בנאה במשפט המסיים שהוא הסתכל בעקביו של אדם הראשון.[5]

מה טיבה של ראיית עקביו של אדם הראשון? בת הקול מכנה את האדם הראשון 'דיוקני' (לעומת אברהם ושרה, שהם רק 'דמות דיוקני'). ראיית ה'דיוקן' היא מעין 'ראיית פני שכינה', חוויה שדומה למה שניתן להשיג ב'ראיית פני שכינה' ברמה האפשרית לבן אנוש. ראיית עקביו של אדם הראשון אף מזכירה תיאור מקראי של 'ראיית השכינה' (שמות כ"ד, ט-יג):[6]

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל: ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו:

הדמיון בין העקב שרואה ר' בנאה לגלגל החמה מופיע כבר במדרש ויקרא רבה כ', ב:

ר' לוי בשם ר' שמעון בן מנסיא אמר: תפוח עקיבו שלאדם הראשון היה מכהא גלגל חמה, קלסטור פניו על אחת כמה וכמה.

וביתר הרחבה בפסיקתא דרב כהנא (ד', ד', מהד' מנדלבוים עמ' 66):[7]

חכמת אדם תאיר פניו, ר' לוי בשם ר' שמע' בן מנס' תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה... כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה, וגלגל חמה נברא לתשמישן של בריות, לא כל שכן יהי תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. ומה אם תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה.

במדרש זה בא לידי ביטוי רעיון יופיו של אדם הראשון. המדרש מסיים במשפט "קלסתר פניו על אחת כמה וכמה". אמירה זו יכולה להוות חלק מההסבר לאיסור להסתכל ב'דיוקני עצמה' – סכנת 'סינוור', סכנה של חוויה או השגה שגופו או שכלו של האדם אינו מסוגל לעמוד בה או להכיל אותה. כך גם לגבי 'ראיית' השכינה (שלא 'מאחוריה' או 'תחת רגליה'): "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ).

מהו היחס בין שני חלקי הסיפור? האם יש קשר בין מה שמתרחש במערה החיצונית, של אברהם ושרה, לזו הפנימית, של אדם הראשון?

אפשרות אחת היא שקיים בין החלקים קשר של ניגוד: כך עולה בפשטות מהנגדת בת הקול שאוסרת על ר' בנאה להיכנס למערת אדם הראשון, עם דברי אליעזר שמזמינים אותו להיכנס למערת אברהם ושרה. כפי שראינו לעיל, אחד המסרים שעולים מחלקו הראשון של הסיפור (מערת אברהם ושרה) הוא שישנם דברים שנגזרה עליהם צניעות בעולם הזה, אך אין זה משום שהם כשלעצמם אינם ראויים להיראות, אלא הדבר נובע מבעיה במסתכל, בכל מסתכל בעולם הזה – קיום היצר. ברגע שמנוטרל הגורם הזה, כגון בעולם האמת, מוסרת מגבלת הצניעות.[8] מסר זה מחוזק באמצעות ההנגדה עם דבר שבעיית ההסתכלות לגביו היא אימננטית ומוחלטת, וזו ה'הסתכלות' בפני השכינה, או אפילו ב'דיוקני שלה'. במדרש תנאי (מדרש תנאים לדברים, ל"ג, כו), המשתמש אף הוא בלשון 'לזון עיניו', מנוסחים הדברים במונחים של 'כבוד':

... אמר לו משה רבינו אמור לנו מהיא מדת כבוד שלמעלה אמר להם... מה אם שמים התחתונים אין אדם יכול להסתכל בהן כל שכן במדת כבודו... לאחד שהיה מבקש לראות פניו שלמלך, אמרו לו השומעים: לך למדינתו ואתה רואהו. כיון שהגיע לפתח המדינה ראה וילון אחד פרוס על פתח המדינה ואבנים טובות ומרגליות קבועות בו, ולא הספיק לזון עיניו ממנו עד שנפל לו על פניו. אמרו לו השומעים ומה אם בוילון שהוא פרוס על פתח המדינה לא יכולתה לעמוד ולהסתכל, כשתגיע למדינה עצמה על אחת כמה וכמה, כשתגיע לפתח פלטין על אחת כמה וכמה, כשתכנס לתוך פלטין על אחת כמה וכמה...

המדרש הזה בונה מבנה של הדרגתיות בכניסה ובאי-היכולת להסתכל, בדומה לסיפור על ר' בנאה, שבו מערת 'דיוקני' היא פנימית יותר. מובן ששניהם יחד מזכירים את גן העדן, ואת מבנה המשכן ומבנה בית המקדש, מבנים שכוללים אזורים חיצוניים ופנימיים, שמופרדים על ידי פרוכת עם רקמת כרובים.

המשכו של מסר זה הוא בשני ה'נספחים'. מדובר בשני קטעים שהם סימטריים במבנה שלהם. שני הקטעים עוסקים ביופיו העילאי של אדם הראשון, ונספחו לכאן בהקשר של תיאור עקביו של אדם הראשון, שכאמור מהווה תיאור של יופיו הרב (וכפי שנאמר בויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא – 'קלסתר פניו על אחת כמה וכמה'). הקטע הראשון עוסק בנשים, ואילו הקטע השני – בגברים.[9] המסר הכללי הוא עליונות יופיו של אדם הראשון הן על פני הגברים והן על פני הנשים, קרי: על פני כל המין האנושי - עד כדי העמדתם כקופים. בכך ממשיכים קטעים אלה את אשר כבר נרמז בסיפור עצמו, האדם הראשון הוא 'דיוקני', ואילו הבאים אחריו הם רק 'דמות דיוקני'.

כאן יש לתת את הדעת על כך שהתיאור אינו רק מתאר את ה'הידרדרות' שחלה ביופי ובשלימות של המין האנושי לאחר אדם הראשון. חלק מהתיאור הוא גם הפער בין האדם הראשון, למרות עליונותו, לבין השכינה. בנספח השני נקבע כי גם אדם הראשון הוא 'כקוף בפני השכינה', למרות הדמיון, והיותו 'דיוקני'. נראה שקטע הזה נועד בין השאר, למנוע את הרושם שעלול לעלות מהסיפור, בדבר זהות, כביכול, בין מראה האדם הראשון לבין השכינה.

מאידך, עולה מסר נוסף מה'נספחים'. גם אם יופיים של הדורות הבאים אינו כיופיו של אדם הראשון, הרי שהוא ראוי לציון. במיוחד מעניין בהקשר זה הנספח השני, המדבר ביופיים של חכמים. קטע זה (יחד עם סופו של הסיפור, המעלה על נס את יופיו יוצא הדופן של אדם הראשון), מעביר מסר חיובי לגבי יופי ומראה חיצוני, גם אצל חכמים, שניתן היה לחשוב שיראו ביופי ובהתעסקות באסתטיקה דבר שלילי או חסר ערך. בכך מצטרפים ה'נספחים' לקודמיהם, ומעמיקים את המסר בדבר ההבחנה שיש לעשות בין היופי עצמו, לבין בעיית ההסתכלות שקיימת לגביו בהקשרים מסוימים, שאינה נובעת משלילתו של יופי, אלא מהיצר, שהוא אמנם מרכיב אימננטי והכרחי אצל כל המסתכלים בעולם הזה.

ברם, קיימת גם אפשרות אחרת להבין את הקשר בין שני חלקי הסיפור, לא רק כניגוד, אלא כגורם ותוצאה. זאת בעקבות דרשה שמופיעה במדרש ויקרא רבה (כ"ג, יג):[10]

ר' מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אמר: מצינו שכל מי שהוא רואה דבר ערווה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני שכינה. מאי טעמא עוצם עיניו מראות ברע (ישעיה ל"ג, טו), מה כתיב בתריה, מלך ביופיו תחזינה עיניך (שם, פס' יז).

דרשת ר' מיישא מקשרת בין בחירה של אדם שלא להתבונן ב'דבר ערווה', לבין הקבלת פני שכינה, שהוא שכרו של אותו אדם. ר' בנאה בוחר שלא להתבונן ושלא לזון עיניו בסיטואציה האינטימית של אברהם ושרה, אלא להיכנס בענייניות ולצאת. הקפדתו הכללית של ר' בנאה על החלק הראשון של מימרת ר' מיישא – אי התבוננות בדבר ערווה, גורמת לו ככל הנראה לנהוג כך, אף שנאמר לו שבמקרה הספציפי הזה אין אפילו בעיה של ערווה, משום שהוא נמצא בעולם נטול יצר. ניתן לפרש, בעקבות מימרת ר' מיישא, שכשכר להקפדתו (באופן כללי, ובאופן ספציפי במערת אברהם ושרה) זוכה ר בנאה לראות מה שהוא רואה במערת הפנימית: את עקביו של אדם הראשון. [11]אמנם, ביקורו של ר' בנאה (ולו מבחוץ) במערתו של אדם הראשון אינו ממש הקבלת פני שכינה, אך נראה שהוא מעין הקבלת פני שכינה או קרוב להקבלת פני שכינה, שכן אדם הראשון מכונה שם 'דיוקני', אולי הכי קרוב שבן אנוש רגיל (מלבד משה רבינו) יכול לחוות.

סופה של דרשת ר' מיישא מתקשר גם לנספחים שנוספו לסיפור, שכן הקבלת פני השכינה בדרשת ר' מיישא נלמדת מהפסוק העוקב ל"עוצם עיניו מראות ברע" – "מלך ביפיו תחזינה עיניך". שני הנספחים באים כהוכחה ליופיו יוצא הדופן והעילאי של האדם הראשון – 'דיוקנה' של השכינה, כביכול.

למעשה, הקשר בין אי ההסתכלות בדבר ערוה לבין 'ראייה' או השגה מסוימת של השכינה נוצר גם דרך הביטוי 'זן עיניו', שבדרשת ר' מיישא. בבדיקת הופעותיו של הביטוי 'זן עיניו' בחז"ל נמצא שרובן הן בהקשר של 'ראיית' השכינה, או להבדיל, ראיית ערווה, עובדה שיוצרת הגיון פנימי ברור לדרשת ר' מיישא. בדרשת ר' מיישא ובמקורות נוספים[12] מדובר בערוה. על נדב ואביהוא, שאת ראייתם 'תחת רגליו' הזכרנו לעיל, נאמר בויקרא רבה:[13] "מלמד שזנו עיניהם מן השכינה". בהמשך אותו מדרש מופיע רעיון שמזכיר את דרשתו של ר' מיישא:

ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה... בשכר מהביט (שמות ג', ו) זכה ותמונת ה' יביט (במדבר י"ב, ח). נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה. 

הרעיון שר' בנאה, שראה את העקבים, שדומים לגלגל חמה, זוכה במעין 'ראיית' פני שכינה, או משהו קרוב לזה, שאין אדם רגיל זוכה לה, מקבל חיזוק ממדרש נוסף בויקרא רבה (פר' ל"א), שבו מופיע הביטוי 'זן עיניו':

ר' אבינא אמר הגלגל הזה שלחמה אחד ממשמשני הוא, ובשעה שהוא יוצא לעולם אין כל בריה יכולה לזון עיניו ממנו

קישור מפורש בין הימנעות מראיית ערווה לראיית פני שכינה מוצא את ביטויו במדרש המופיע במקור נוסף, שדומה לדרשת ר' מיישא בויקרא רבה (מסכת כלה, א' יז):

אמר ר' אחי ב"ר יאשיה כל המצפה בנשים סוף בא לידי עבירה, וכל המפנה עצמו מן העבירה ולא עשאה אפילו הוא ישראל, ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, וכל מי שעושה את עצמו עצל מן העבירה ולא עשאה, ניזון מזיו שכינה כמלאכי השרת, שנאמר ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו.

מדרש זה קושר בין הימנעות מעבירה בעניין עריות לבין 'ניזון מזיו שכינה'. הפסוק שמובא כהוכחה הוא הפסוק העוסק  ב'אצילי בני ישראל' בהר סיני: "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו". כאמור, הם ראו "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", בדומה לר' בנאה שרואה את העקבים. מדרש זה, שמובא בשם ר' אחי בר' יאשיה, אפשר שהיה מוכר לסוגיית הבבלי, וייתכן שהוא עומד בבסיסה.

יוצא, אפוא, שר' בנאה במערת המכפלה מקיים את שני חלקי מימרת ר' מיישא. בשלב ראשון, במערת אברהם ושרה, הוא 'עוצם עיניו מראות ברע' – הוא נכנס אך אינו מתעכב ואינו זן עיניו במצב האינטימי בין אברהם ושרה. על אף שלא מדובר ממש בערוה, מדובר בדבר שהצניעות יפה לו, לפחות בעולם הזה, וזה מספיק כדי להרתיע את ר' בנאה מלהתבונן. בשלב השני – הוא זוכה למשהו קרוב להקבלת פני שכינה, לפחות במידה מוגבלת, שהיא מעין מה שזכו לו לפניו משה ו'אצילי בני ישראל'. בשיעור הבא נבחן, אי"ה, את הקשרו הרחב של הסיפור בגמרא, ונראה את תרומתו של ההקשר להבנת הסיפור ופרשנותו.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

לביטול רישום לשיעור:

http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

[1] אמורא בדור הראשון לאמוראי א"י. תלמידו, ר' יוחנן, מסר מימרות רבות בשמו.

[2] תרגום: ר' בנאה היה מציין (מסמן) מערות (קבורה, מטעמי טומאה וטהרה). כשהגיע למערתו של אברהם מצא את אליעזר עומד לפני הדלת. אמר לו: מה עושה אברהם אמר לו: ישן בכנפה של שרה, והיא מעיינת/מתבוננת בראשו. אמר לו: לך אמור לו: בנאה עומד בדלת. אמר לו: היכנס, ידוע שאין יצר בזה העולם. נכנס, עיין/ציין, ויצא. כשהגיע למערת אדם הראשון יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. (אמר:) הרי אני צריך לסמן את המערה! (אמרו לו:) כמידת החיצונה כך מידת הפנימית.... (ש' 18): יופיו של רב כהנא מעין יופיו של רב....

[3]לא מצאתי עוד תיאור של מעשה כזה בין בני זוג בחז"ל, מלבד התיאור של אשתו של ר' אלעזר בר' שמעון, בבא מציעא פ"ד ע"ב:

     אמר רבי שמואל בר נחמני: אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן, דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות מתמני סרי, ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא. כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא.

 [תרגום החלק המודגש: כאשר הייתי עולה (מדובר באשתו של ר' אלעזר בר' שמעון שעלתה לעליה שהיה מונח בה לאחר מותו) הייתי מעיינת בשערו]

[4]שורה זו בסיפור מעלה כמובן בעיות תיאולוגיות שקשורות בסוגיית ההגשמה ו'דמות הגוף'. לא נוכל במסגרת עיון קצר זה להיכנס לשאלות אלה, אך יש להדגיש שלא מדובר כאן דווקא בראיה פיזית: ע"פ הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק א' פרק ד', יש לומר שמונחי הראיה מתייחסים, על דרך האלגוריה וההשאלה, ל'השגת השכל' וכדומה. באופן כללי מדובר בשאלות דומות לאלה שעולות מהפסוקים בפרשת הבריאה שמזכירים את עשיית האדם 'בצלמנו כדמותנו' או 'בצלם א-לקים', וכן פסוקים כמו 'וראית את אחורי', ופסוקים אחרים בתנ"ך, שמתארים מחזות שונים שראו נביאים. ומומלץ לעיין בפרקים ב'מורה נבוכים' שבהם מתייחס הרמב"ם לפסוקים אלה ואחרים ולמונחי הראיה השונים בתנ"ך (בעיקר חלק א' פרקים א', ג', ד', ועוד), וביתר הראשונים שעסקו בהם בפירושיהם לתורה ובמקומות אחרים. אמנם נראה שחלק מהביטויים בסיפור, כגון אלה שמתייחסים לראיית אברהם ושרה, מתייחסים לראיה ממש, אך על פי הרמב"ם ניתן להסביר, שהסיפור מדמה את ההשגה או החוויה שנובעת מראיה כזו לאלה שנובעות מ'ראיה' או 'השגות שכליות' לגבי השכינה, ואכמ"ל.

[5]מרצף הסיפור לא נראה שמדובר בחטא. נראה שראיית העקבים היתה אקראית ובלתי נמנעת ממי שעומד בפתח המערה.

[6] נציין גם שאף על משה רבנו נאמר: "וראית את אחורי ופני לא יראו". גם ההתגלות שחווה משה היתה במעין מערה – 'בנקרת הצור'.

[7]וראו גם במקבילה בפסיקתא דרב כהנא י"ב, א (מהד' מנדלבוים עמ' 202):

"ר' יודה בר' סימון פתח רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה (משלי ל"א, כט). אדם הראשון נצטווה על שש מצות...אבל את בסיני נצטווה תרי"ג מצוות...שקר החן, שקר היה חינו של נח, ונח מצא חן (בראשית ו', ח). והבל היופי, הבל היה יופיו של אדם הראשון, תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ואל תתמה, בנוהג שבעולם... ומה אם תפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה קלסתר פניו על אחת כמה וכמה".

[8] אמנם, כאמור, ר' בנאה הקפיד גם שם שלא 'לזון עיניו', אך נאמר לו במפורש שאין בעיה להיכנס.

[9]את הרעיון והסגנון של הנספח הראשון, שעוסק בנשים, ניתן לקשור לקטע בבראשית רבה כ"ג, כ"ו:

קומי אבא כהן [בר דלא] אדם שת אנוש ושתק, אמר להם עד כאן בדמות וצלם, מכאן ואילך קינטורין. ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים התחיל המת מרחיש ונעשו פניהם כקופות ונעשו חולין למזיקים...". קיים גם מדרש אחר שנראה שהשתמש בחלק מהנספח (תנחומא לך-לך סימן ה', ה): "כיון שהגיע לפילי של מצרים ועמדו על היאור ראה אברהם אבינו בבואה של שרה באותו נהר כחמה זורחת, מכאן שנו חכמים שכל הנשים בפני שרה כקוף בפני אדם...

 לנספח השני קיימת מקבילה בבבא מציעא פ"ד ע"א.

[10] וכן במסכת דרך ארץ, פרק עריות, הלכה יג.

[11] מעניינים בהקשר זה המקורות העוסקים בצניעות המזכירים את עקבה של האשה, ואף בכך נקשרות התמות באגדה שלפנינו: מסכת כלה א', ח (ומקבילות): "וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין לו בנים בעלי מומין"; ירושלמי חלה פ"ב ה"א, נ"ח ע"ג: "כהדא דתני המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כילו בא עליה".

[12]ראו למשל בבלי ברכות כ' ע"א (=זבחים קי"ח ע"ב); ספרי במדבר פיס' קל"ט (מהד' הורוביץ עמ' 185), ומקבילה בבבלי שבת ס"ד ע"ב.

[13]וי"ר כ', י' (= פסיקתא דרב כהנא כ"ו, ט' (מהד' מנדלבוים עמ' 396)) ומקבילות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)