מאכל האסור לאחד ומותר לאחר
פעמים רבות אנו נתקלים במצב בו אדם אחד מחמיר בתחום מסוים ואילו חבירו מיקל. במקרים אלו מתעוררת השאלה כיצד יתייחס כל אחד מאנשים אלו כלפי השני. בעניין זה נעסוק בשעור זה, ונתייחס בעיקר לשתי שאלות:
א. האם מותר לאדם להגיש לפני חבירו מאכל שלשיטתו הוא מותר אך לשיטת החבר הוא אסור?
ב. האם מותר לאדם האוסר מאכל מסוים להגיש אותו לפני חבירו שלשיטתו הוא מותר?
בהמשך נתייחס לקשר אפשרי בין שתי השאלות. בפתח הדברים נעיר, שאנו נעסוק כעת רק במקרים בהם מדובר באיסורי דאורייתא, ובאיסורי דרבנן ייתכן שהדין יהיה שונה.
א
לכאורה, הדיון ביחס לשאלה הראשונה מפורש בגמרא:
"איתמר, דגים שעלו בקערה - רב אמר: אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח; רב אמר אסור - נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר - נותן טעם בר נ"ט הוא... רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח, יהיב ליה ולא אכל, א"ל: לרבך יהיבי ליה - ואכל, ואת לא אכלת? אתא לקמיה דרב, א"ל: הדר ביה מר משמעתיה? א"ל: חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי"
(חולין קיא:)
כמבואר בגמרא, שמואל סבור שדגים שבושלו בכלי בשרי יכולים להיאכל ביחד עם כותח חלבי, וזאת כיוון שיש כאן נ"ט בר ב"ט; דהיינו, הטעם עבר מהבשר לכלי, ושוב מהכלי לדגים. לעומת שמואל, רב אסר גם במקרה כזה. לאחר מכן, מסופר על שמואל שהגיש לפני ר' אלעזר - תלמידו של רב - דגים שעלו בקערה יחד עם כותח. כדי לשכנעו לאכול, אמר לו שמואל שאף רב אכל את הדגים הללו יחד עם כותח. כאשר שמע רב ששמואל הגיש לתלמידו דגים שעלו בקערה עם כותח, כעס על כך מאד.
מסוגיה זו הוכיח הרא"ה, שאסור לאדם להאכיל לחבירו דבר שלשיטתו הוא איסור. דברי הרא"ה מצוטטים בריטב"א בסוכה (י.), בהקשר לסיפור על רב חסדא ורבה בר רב הונא שנקלעו לסוכתו של רב נחמן, שהושיב אותם לאכול בסוכתו למרות שהיא לא הייתה כשרה לשיטתם:
"יש אומרים דמהא שמעינן שהמאכיל לחבירו מה שהוא מותר לו לפי דעתו אין בזה משום 'לפני עור לא תתן מכשול', ואע"פ שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחבירו בעל הוראה, שהמאכיל היה גם כן ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו. ונראה לי דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו ואי לא סבירא ליה לא ליכול - הא בשאינו ניכר לחבירו לא. ואמרינן התם 'חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליסופו ליה מידי דלא סבירא ליה' בפרק כל הבשר, וכן הורה לי מורי הרב נר"ו"[1]
מדברי הרא"ה עולה, שאדם המאכיל בלא ידיעת חבירו דבר שלדעתו מותר אולם חבירו נוהג בו איסור, עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' (שלא כמו במקרה המתואר בסוכה, שם נויי הסוכה הפוסלים אותה אליבא דרב חסדא היו ניכרים, ולכן היה רשאי רב נחמן להושיבם בסוכתו).
הרמ"א דן בעניין שלנו, ופוסק:
"מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו - מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור"
(יו"ד קי"ט, ז')
לדברי הרמ"א, כאשר ידוע שאדם כלשהו נוהג חומרא מסוימת - ודאי שאר האנשים לא יאכילו אותו בדבר שלשיטתו הוא אסור. מדוע הרמ"א כל-כך בטוח בכך? הש"ך (ס"ק כ') מבאר את טעם הדבר:
"שם מפרש הטעם, דודאי א'לפני עור לא תתן מכשול' לא עברי"
הש"ך מסביר את הרמ"א לאור דברי הריטב"א: כיוון שקיימת בעיה של 'לפני עור' גם כאשר מאכילים לאדם מאכל שלשיטתו הוא אסור ולשיטתך הוא מותר, ברור שאף אחד לא יעבור על איסור 'לפני עור' מתוך ידיעה!
לעומת הש"ך, הפרי חדש סבור שלא קיים איסור של 'לפני עור' בכהאי גוונא. את דברי רבא בחולין, מהם לכאורה עולה שאכן ישנו איסור להכשיל אדם בדבר שלשיטתו אסור ולשיטתך מותר, הוא מבאר כך:
"והיינו דקאמר רב 'חס לי לזרעיה דאבא דליספי לי מידי דלא סבירא ליה' - כלומר, כיון שהוא זרע ובנן של קדושים לא היה עושה כן להעבירני על דעתי אע"פ שמותר לו לעשות כך"
(או"ח, דיני מנהגי איסור והיתר עמוד ס"ו)
לפי דברים אלו עולה, שאמנם אין זה מן הראוי להאכיל אדם בדבר שהוא נוהג בו איסור, אולם איסור 'לפני עור' ודאי אין כאן. ראייה לשיטתו מביא הפרי חדש מסוגיה ביבמות. המשנה (יג:) מספרת, שלמרות המחלוקת בין ב"ש וב"ה בגדרי צרות, עדיין לא נמנעו ב"ש לשאת נשים מבית הלל ולהיפך. הגמרא (יד.) מתלבטת מדוע לא נמנעו בית הלל המחמירים מלשאת בנות מבית שמאי המקילים, כאשר לדעתם הדבר אסור? מדברי הגמרא מדייק הפרי חדש שכנראה היה 'היתר' חיתון בין ב"ה וב"ש שעליו הגמרא מקשה, ומכאן שאין איסור 'לפני עור' כאשר נותנים דבר שלשיטתך הוא מותר לפני חברך שלשיטתו אותו הדבר אסור!
לסיכום, ראינו שישנה מחלוקת ראשונים ופוסקים בשאלה האם מותר לאדם המתיר מאכל מסוים להאכיל את חבירו באותו מאכל.
ב
ביסוד המחלוקת הנ"ל, נראה שניתן להציע מספר אפשרויות:
א. אמת הלכתית: האם ייתכן שלכל אדם ישנה האמת ההלכתית שלו, בבחינת 'שבעים פנים לתורה', או שמא האמת היא אחת? לדעת הרא"ה והש"ך חייב אדם לכבד את דעת חברו, ואם הלז אוסר מאכל כלשהו הרי שעבורו הוא אסור, והמאכילו בדבר זה עובר על 'לפני עור'; אולם לדעת הפרי חדש, כל אדם מחזיק באמת שלו באמונה שלמה שזו האמת הבלעדית המחייבת את כולם, ולכן הוא אינו עובר על איסור אם הוא מאכיל את חבירו בדבר מותר, גם אם לשיטת חבירו הדבר אסור.
ב. אופי הדין של 'לפני עור': לדעת הש"ך והרא"ה, יסוד איסור 'לפני עור' נעוץ בהכשלת החבר באיסור, וממילא כל דבר שעליו מקפיד החבר נכלל באיסור זה. לעומת זאת, הפרי חדש מבין שיסוד איסור 'לפני עור' הוא בכך שהמכשיל כביכול משתתף בעבירת הנכשל. ממילא, מאחר שבמקרה שלנו המאכל כלל איננו אסור על המכשיל, הוא גם לא יעבור על 'לפני עור' אם יגרום לחבירו לאכול את המאכל.
ג. טעם הדין של 'לפני עור': לדעת הש"ך והרא"ה, איסור 'לפני עור' הוא איסור בין אדם לחבירו, האוסר הכשלת החבר באיסור. ממילא, מסתבר שהשאלה האם יש כאן איסור או לא תיבחן לאור נקודת המבט של הנכשל. לעומת זאת, לדעת הפרי חדש איסור 'לפני עור' הוא איסור בין אדם למקום, המהווה התרסה כלפי הקב"ה באמצעות הכשלת הבריות. ממילא, מסתבר שהשאלה האם יש כאן איסור או לא תיבחן לאור נקודת המבט של המכשיל. במידה ולשיטתו אין כאן איסור, לא ניתן לקבוע שהתכוון 'להתריס' כלפי שמיא, וממילא הוא לא עבר על 'לפני עור'.
ג
עד כה עסקנו במקרה בו אדם מאכיל את חבירו במאכל שלשיטת החבר הוא אסור. כעת נדון בתרחיש השני שהעלנו בתחילת השעור: האם מותר לאדם המחמיר במאכל מסוים לתת אותו לפני החבר המתיר את אותו מאכל? לדוגמא, האם מותר לאדם המחמיר באכילת דגנים מצד איסור חדש להעניקם במתנה לשכנו שאינו מחמיר בכך?
הכתב סופר עסק בשאלה זו (יו"ד סי' ע"ז). בתחילת דבריו הוא מביא את מחלוקת הש"ך והפרי חדש בה דנו לעיל, ומאחר שהכרעת רוב הפוסקים היא לאסור נתינת מאכל שלשטיתך הוא מותר לפני חבר שלשיטתו אותו מאכל אסור - מסיק הכתב סופר שהוא הדין למצב ההפוך. לכן, גם כאשר האוסר סבור שהמאכל שבידו אסור אסור לו לתת אותו לפני אדם אחר המתיר אותו, מדין 'לפני עור'.
למרות זאת, בהמשך דבריו מציע הכתב סופר לחלק בין המקרים:
"ואחר התבוננות מעט ראיתי כי יש לחלק בחילוק רבא בין הענינים: מאן דמתיר אסור למספי' למאן דאוסר הגם שבעיניו טועה הוא כיון דהוא מחזיק זה לאיסור למכשול הוא לו מאן דספי' ליה שום דבר, ולא גרע ממאן דיהיב לחבירו עצה שאינה הוגנת וכדומה. אבל מאן דאוסר מותר להאכיל משלו למאן דמתיר, כיון דלדידיה התירא הוא לאו עבירה הוא בידו. כן יש לחלק והחילוק מובן"
את חילוקו מבסס הכתב סופר על סוגיה במסכת יבמות:
"אלא אי אמרת דלא מודעי להו, בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו, דטמאות דב"ה לב"ש טהורות נינהו, אלא ב"ה מב"ש למה לא נמנעו? טהרות דב"ש לב"ה טמאות נינהו? אלא לאו דמודעי להו, שמע מינה!"
כפי שמבואר במשנה ביבמות (יד:), בית הלל מחמירים יותר בטהרות מבית שמאי ואעפ"כ לא נמנעו בית הלל להשתמש בכליהם של בית שמאי. על כך תמהה הגמרא - בשלמא בית שמאי השתמשו בכליהם של בית הלל, שהרי בית שמאי מקילים בעניין זה, אך כיצד ייתכן שבית הלל השתמשו בכליהם של בית שמאי? מדברי הגמרא מדייק הכתב סופר, שהגמרא אינה רואה בעיה בכך שב"ש השתמשו בכליהם של ב"ה, למרות שמדובר במצב בו ב"ה מביאים לב"ש כלים שלדעתם הם אסורים. אם כן, לפנינו מקרה מובהק בו האוסר (ב"ה) נותן לפני המתיר (ב"ש) את הדבר שלדעתו הוא אסור, והגמרא אינה רואה בכך בעיה!
למרות זאת, שער המלך חולק על הכתב סופר, ומכריע שאסור לאדם האוסר דבר לתיתו לפני המתיר (הל' אישות פ"ט הט"ז). בדבריו הוא דן האם מותר לאדם הסבור שעישון אסור ביו"ט מפני שאינו שווה לכל נפש, לתת סיגריה לאדם המתיר את העישון ביו"ט. כאמור, הוא מכריע לאסור.
דוגמא מעשית לשאלה בה אנו דנים ניתן למצוא בשו"ת מנחת שלמה:
קניית פירות שביעית מחנוני המסתמך על היתר מכירה. מבואר דאסור לקנות פירות שביעית מע"ה מפני שהדמים נתפסים בקדושת שביעית ואין מוסרין דמי שביעית לע"ה, ונראה דטעמא דאסור הוא לא רק משום 'לפני עור', כמבואר ברש"י ובראשונים"
(ח"א, סי' מ"ד)
הגרש"ז דן בקניית פירות שביעית ע"י אדם שאינו סומך על היתר המכירה, מבעל מכולת הסומך על היתר המכירה. הבעיה במקרה זה היא, שהקונה נותן למוכר דמים שלדעתו נתפסים בקדושת שביעית. מאחר והמוכר אינו סבור שהמעות קדושים, הרי שהוא לא ישתמש בהם בקדושה ואף יאכל פירות הנתפסים בקדושת שביעית לאחר זמן הביעור - דבר שלשיטת הקונה הוא אסור.
בהמשך דבריו מביא הגרש"ז את מחלוקת הכתב סופר ושער המלך, ולבסוף מכריע להתיר את הקנייה בצירוף כמה סיבות:
א. דברי הכתב סופר מסתברים יותר מדברי שער המלך.
ב. מדובר באיסור דרבנן בלבד, שכן קדושת שביעית בזמן הזה היא מדרבנן.
ג. גם החולקים על היתר המכירה אינם עושים זאת באופן מוחלט, שכן הם מתירים להשתמש בכלים שבהם בושלו פירות שנקנו על סמך היתר המכירה.
לכאורה, יש לדון בחלוקה שעושה הכתב סופר לאור הסברות שהעלנו לעיל.
לפי הסברה הראשונה אנו אוסרים לתת מאכל שלשיטתך הוא מותר לפני החבר שלשיטתו הוא אסור, כיוון שעליך לכבד את ההכרעה ההלכתית של חברך; מעיין תפיסה הלכתית 'פוסט-מודרנית'. ממילא, כפי שאדם צריך לכבד את חבירו האוסר דבר מסוים ולא להאכילו באותו מאכל, כן הוא צריך לכבד את העובדה שאותו חבר מתיר דבר מסוים, ולא להמנע מלתת לפניו את אותו מאכל. א"כ, לפי הסברה הראשונה שהעלנו חילוקו של הכתב סופר מסתבר.
הסברה השנייה שהעלנו עסקה באופי איסור 'לפני עור'. הסיבה שאסור לאדם להאכיל לחברו האוסר היא משום שהדין של 'לפני עור' מתייחס לעצם הצבת המכשלה, ולא להשתתפות המכשיל בעבירת הנכשל. ממילא, גם כשאני נותן לחבר דבר שלדעתי הוא אסור אני מציב בפניו מכשלה (לפחות מבחינתי), ולכן גם מעשה זה נאסר. אם כן, לפי סברה זו דברי הכתב סופר אינם מתיישבים.
לפי הסברה השלישית, אנו בוחנים את המציאות מנקודת המבט של הנכשל, וממילא אין לתת לפניו דבר שלדעתו הוא אסור. ממילא, מאותה סיבה אין לאסור לתת לפניו דבר שלשיטתו הוא מותר, גם אם לשיטתך הוא אסור. אם כן, לפי סברה זו דברי הכתב סופר מסתברים.
ד
נסיים שעור זה בשאלת הנאמנות.
נניח שלפנינו אדם האוסר ואדם המתיר, אך במקרה שלנו האדם המתיר הודיע לאדם האוסר שהוא מודע למנהגיו ואכן החמיר כדבריו. לדוגמא, אדם המחמיר באיסור חדש מבקש מחברו להפריש עבורו מכל אותם מוצרים שהוא חושש בהם לאיסור. השאלה הנשאלת היא, האם יכול האוסר לסמוך על דבריו של המתיר ולהאמין לו שאכן נהג כך?
שאלה זו מתעוררת בעקבות דין 'חשוד בדבר':
"מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל, נאמן בשאר איסורים. ובשל אחרים נאמן אפילו על אותו דבר לומר מותר הוא"
(שו"ע, יו"ד קיט, ז')
כפי שמבואר בשו"ע, אדם החשוד על עבירה מסוימת אינו נאמן לגביה מדין 'עד אחד נאמן באיסורין'. מכאן יש להסיק שהאדם המתיר בדבר אינו נאמן בדבריו כלפי האדם האוסר, שהרי הוא עצמו אינו מקפיד על הדבר וחשוד הוא.
עם זאת, יש להעיר שהרב ליכטנשטיין הגביל סייג זה: כאשר האדם החשוד בדבר הוא אדם כזה שאין סיכוי שישקר, הרי שאז ניתן לסמוך על דבריו לא מצד נאמנותו כעד אחד, אלא מצד האומדנא שלא ישקר. לדוגמא, כאשר בן דתי אוכל אצל הוריו החילוניים - במידה והיחסים ביניהם תקינים ואין חשש שישקרו לו - הוא יכול לאכול אצלם על בסיס האומדנא שלא ישקרו לו. כן הדין בנידון דידן, ולכן אם האדם המתיר בדבר נאמן על האוסר, הרי שיכול האוסר לאכול על סמך דבריו.
[1] דבריו הובאו גם באורחות חיים הל' איסורי מאכלות אות ג'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)