דילוג לתוכן העיקרי

פקודי | אדני הכסף

קובץ טקסט

השיחה הועברה בישיבה בערב שבת פרשת פקודי תשס"ג, וסוכמה ע"י שאול ברט.

 

"וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש. בקע לגֻלגֹלת מחצית השקל בשקל הקדש, לכל העֹבֵר על הפּקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה, לשש מאות אלף ושלֹשת אלפים וחמש מאות וחמִשים. ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת, מאַת אדנים למאת הככר, ככר לאדן" (ל"ח, כה-כז).

הכסף הדרוש לבניית המשכן הושג באופן שונה מאשר שאר החומרים: זהב, נחושת וכו'. כל החומרים ניתנו בתורת תרומה: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". כל אחד החליט האם ברצונו לתרום, ואם כן - מה לתרום, באיזו כמות, ולאיזו מטרה. הכסף, לעומת זאת, ניתן בתורת חובה: התורה חייבה כל אדם מישראל מבן עשרים שנה ומעלה לתת מחצית השקל לטובת בניית המשכן - לא פחות ולא יותר.

מפרשתנו עולה, שכסף זה שימש בעיקר ליצירת אדני המשכן, ואילו החומרים האחרים, שניתנו בתורת תרומה, שימשו לבניית שאר חלקי המשכן וכליו.

יש כאן סמליות רבה. אדני המשכן, הבסיס שעליו המשכן עומד, נבנו באמצעות חומר שניתן בתורת חובה, ואילו שאר חלקי המשכן נבנו מחומרים שניתנו בתורת נדבה. התורה רומזת לנו, שבבסיסו של כל מפעל צריך לעמוד רובד של חובה, שבו לא נותנים לאדם לעשות כרצונו, אלא מכניסים אותו למסגרת עם מגבלות וכללים ברורים. אחרי הרובד הזה ישנה קומה נוספת, שבה ניתנת לאדם החירות לבחור לו דרך משלו. התורה מאפשרת לאדם לתת ביטוי לאישיותו ולאופיו המיוחד, אולם אפשרות זו שייכת רק לאחר שהתקיים הרובד הראשון, שבו האדם כבול למסגרת בסיסית מחייבת.

רבים באים בתלונה כלפי התפילות, שאינן מבטאות את רחשי לבו האמיתיים של האדם. ההלכה מחייבת את היהודי להתפלל בזמנים קבועים ובנוסח קבוע, ואינה מעניקה לו את החירות לדבר עם קונו בהתאם לרצונו. ברם, עלינו לזכור שההלכה כן השאירה מקום לביטוי אישי בתפילה: בכל אחת מהברכות ניתן להוסיף דברים מעניין אותה ברכה, ובברכת "שומע תפילה" יכול אדם להוסיף בקשות כרצונו. על מה אפוא מתרעמים כולם? על עצם קיומן של שמונה עשרה ברכות, שכולם חייבים לומר.

מסגרת זו מתאימה בדיוק למה שרומזת התורה בפרשתנו: התפילה, כמו בניית המשכן, כוללת רובד בסיסי של חובה: שמונה עשרה ברכות קבועות, ומעבר לרובד זה יכול כל אחד לתת דרור ללשונו ולבטא את רחשי לבו כרצונו. ההלכה מאפשרת ביטוי אישי גם בתפילה, אולם זאת רק בתוך מסגרת כללית מחייבת.

ייתכן שרובד החובה אינו נדרש רק כדי לקבוע מסגרת בסיסית שבתוכה ניתן לפעול, אלא גם כדי ליצור רובד של שוויון. אילו היו למשל נותנים לכל אחד לתרום למשכן כרצונו, היו קמים מספר עשירים ותורמים למשכן את כל החומרים הנדרשים, מתוך נדיבות וחפץ לב. שאר האנשים היו נמנעים מלתרום, שכן תרומתם אינה נחוצה. לפיכך חייבה התורה כל אחד לתרום, ובכך יצרה רובד של שוויון בבניית המשכן. באופן זה המשכן שייך לכולם ולא רק לאנשים מסויימים, וכל אחד מרגיש שהוא נטל חלק בבניין ובעשייה.

רמז לרעיון זה ניתן לראות גם בחג הפורים הקרב. המן הגה את תוכניתו להשמיד את היהודים, לאחר שראה ש"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". המן שם לב, שמה שמייחד את עם ישראל הוא, שאף שהוא מפוזר בכל העולם, הוא עדיין עם אחד, בעל מנהגים אחידים. אחדות זו שומרת על עם ישראל בתקופות הקשות. התורה מנסה אפוא לתרום לאחדות זו, כאשר היא קובעת שהבסיס לתרומת המשכן יהיה מגבית של מחצית השקל, שכל אדם מישראל יהיה חייב בה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)