דילוג לתוכן העיקרי

אהבת ה' | 2 | 'היאך היא הדרך לאהבתו'

הרב ברוך גיגי
22.01.2015
קובץ טקסט

א. "שתהא נפשו קשורה באהבת ה' "

הרמב"ם הדגיש והבליט את מצוות אהבת ה', הטומנת בחובה את השאיפה העליונה והמתמדת לחיבור ולדבקות של האדם עם בוראו. בדברי הרמב"ם, חיבור זה מגיע מתוך רגשות עזים וכמיהה שאינה יודעת גבולות, כדבריו המפעימים בעוצמתם בסוף ספר מדע:

"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני"   (הלכות תשובה י', ג')

כבר בספר תהילים, מצינו ביטויים עוצמתיים רבים של ערגה וצמאון לקרבה אל ה'. בין השאר, נאמר שם:

"כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך א-להים צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני א-להים" (תהלים מ"ב, ב'-ג')

"א-להים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקדש חזיתיך לראות עזך וכבודך" (שם ס"ג, ב'-ג')

"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" (שם פ"ד,ג')

חידושו של הרמב"ם, כך נראה, הוא שהתחושות המובעות בספר תהילים הן חלק יסודי בהגדרת המצווה. זאת, למרות שרגשות אלו נראות כנחלתם של אישים מיוחדים. מצוות אהבת ה', לדעתו, כוללת את הדרישה והתביעה להגיע אל האהבה הראויה, המתוארת בדבריו הנלהבים דלעיל.

 

ב. שתי דרכי ההתבוננות בדרך לאהבת ה'

הרמב"ם נדרש להתוויית דרך, שתסייע ביד האדם לעמוד באתגר הגדול שמזמנת מצווה זו לפתחו. דרך, שסתייע בעדו להתקדם ולהעפיל אל מרחבי הקירבה והדבקות.

הרמב"ם נזקק לעניין זה בכמה מקומות, הבולטים שבהם בהלכות יסודי התורה שביד החזקה ובספר המצוות.

את הלכות יסודי התורה, פותח הרמב"ם במצוות ידיעת ה' ובייחודו. על בסיס דברים אלה, מכשיר הרמב"ם את הדרך להצגת מצוות אהבת ה' ויראתו, כפי שאמר:

"הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' א-להיך, ונאמר את ה' א-להיך תירא"   (יסודי התורה ב', א')

ומיד אחר כך כתב:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם"        (שם ב')

אם כן, הדרך לאהבת ה' עוברת דרך התבוננות בבריאה ובמעשיו הנפלאים של הקדוש ברוך הוא. מתוכם, יכיר וידע את גודל חכמתו.

אולם בספר המצוות, במצוות אהבת ה', מדגיש הרמב"ם בדבריו את הדרך האחרת לאהבתו יתברך:

"והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' א-להיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח" (מצוות עשה ג')

הרמב"ם מדבר כאן על התבוננות במצוות ה' ופעולותיו, כדי להגיע לאהבת ה'. לא ברור למה מתכוון הרמב"ם בביטוי "פעולותיו". ייתכן שכוונתו לפעולות בבריאה, וממילא מתחברים דבריו למה שראינו בהלכות יסודי התורה. בנוסף, ייתכן שכוונתו לדרכי הנהגת ה' את העולם, דבר המסתבר יותר מההקשר והזיקה להתבוננות במצוות.

האפשרות השניה עולה גם בדבריו של הרמב"ם במורה הנבוכים, כאשר הוא מנתח את מערכת המצוות כולה:

"...שכל מצוה אין הפרש בין שתהיה מצות עשה או מצות לא תעשה, שיהיה עניינה להסיר העוֶל, או להעיר על מדה טובה מביאה לטוב החברה, או נתינת דעת אמתי שראוי להאמינו, אם לפי הענין בעצמו, או בהיותו הכרחי בהסיר העול, או בלמוד מדות טובות, שהמצוה ההיא מבוארת העלה גלוית התועלת, ואין במצות ההם לשאול תכליתם, כי לא נבוך אדם כלל ולא שאל למה נצטוינו להאמין שהשם אחד, או למה הוזהרנו מרציחה וגניבה או מן הנקמה, וגאולת הדם, או למה נצטוינו באהבת קצתנו אל קצתנו.

אבל אשר נבוכו בהם בני אדם ונחלקו הדעות עד שיאמר קצתם שאין בהם תועלת כלל אלא מצוה לבד, ואמרו אחרים שיש להם תועלת ונעלמה ממנו, הם המצות אשר לא יראה מפשוטם תועלת באחד מן הג' עניינים אשר זכרנו, רצה לומר שלא יתנו דעת מן הדעות האמתיות, ולא ילמדו מדה טובה, ולא ירחיקו העול, אבל הנראה מעניינם שאין מבוא למצות ההן, לא בתקון הנפש בנתינת אמונה, ולא בתקון הגוף בנתינת דרכים וסדרים מועילים בהנהגת המדינה או הנהגת הבית, כאזהרה משעטנז, וכלאים... ואבאר שכל אלו וכיוצא בהן אי אפשר מבלתי שיהיה להם מבוא באחד מן הג' ענינים, אם תקון אמונות, או תקון ענייני המדינה אשר לא ישולם כי אם בשני דברים, בהסר העול, ובלמוד מדות טובות, והבן מה שאמרנוהו באמונות, כי פעמים שתתן המצוה אמונה אמתית היא המכוונת לא זולת זה, כאמונת היחוד, וקדמות השם, ושאינו גוף, ופעמים תהיה האמונה ההיא הכרחית להסיר העול או לקנות מדות טובות, כאמונה שהשם יתעלה יחר אפו על מי שיעשוק כמו שאמר וחרה אפי והרגתי, וכאמונה שהוא יתעלה ישמע צעקת העשוק או המאונה מיד והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (מורה הנבוכים ג', כ"ח)

על פי כיוון זה, הפעולות הן מעשי ה' בהנהגתו את העולם. בין בהנהגתו את העולם בשכר ועונש באופן כללי, ובין בפעולותיו בהנהגה היומיומית את העולם, כגון  שמיעת צעקת המעונים[1].

אם כן, התבוננות במערך המצוות כולן, מתוך מודעות לדרכי הנהגת ה' את העולם ("פעולותיו"), עוזרת לאדם לראות את חכמתו הגדולה של הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם ובקיומו. המצוות המוטלות על האדם מעצבות אותו ואת דרכו, ומעדנות את מעשיו ומידותיו. כך, נהיה האדם ראוי להתקיים בעולמו של בורא העולם, כאיש ישר וראוי.

לדברי הרמב"ם, התבוננות זו היא המביאה את האדם להבנה משמעותית של דרכי ה' בעולם, ומשם לאהבת ה'.

 

הרמב"ם לא מסתפק בהתבוננות זו במצוות ה' ובפעולותיו, אלא דורש התבוננות נוספת, בתורה. דרישה זו מבוססת על דברי הספרי, המדגיש את חשיבות ההתעמקות בדבר ה', "הדברים האלה", התורה – כדרך להגיע לאהבתו.

מסתבר, שאין מדובר בשיטה אחרת, אלא בשני מוקדים המשלימים זה את זה. התורה והמצוות, יחדיו, הם חכמת ה' המנחה את האדם כיצד להתנהל ולהתמודד עם האתגרים הקיומיים שבורא העולם מציב בפניו. ההתבוננות בתורה ובמצוות מביאה את האדם לידיעת חכמת ה', ומתוכה לידיעת ה'. לפי הדעה, כך תהיה האהבה.

 

אם כן, הרמב"ם מציג שתי דרכים המובילות את האדם לאהבת ה'. דרך אחת מתבוננת בחכמת ה' הבאה לידי ביטוי בתורה ובמצוותיה, והדרך השניה מתבוננת בבריאה וביקום, בבמעשה בראשית.

אף על פי שהדרך הראשונה מפורשת בדברי חז"ל ולדרך השניה אין מקור ישיר, נתן הרמב"ם לגישה האחרונה את משפט הבכורה. הרמב"ם סבר שדרך ההתבוננות בבריאה היא המרכזית, ועל כן כתב רק את דרך זו ב"משנה התורה".

נראה, שהרמב"ם זיהה שתי קומות בידיעת ה' ובאהבתו. הקומה הראשונה והבסיסית היא ההתבוננות בחכמת ה' שבבריאה: גדלותה, עוצמתה ודקות היחסים העדינים והמדויקים שבין חלקיה. הקומה השניה היא ההתבוננות בתורה ובמצוותיה, כפי שראינו.

 

ג. מזמור י"ט – מזמור ההתגלות הכפולה

אותה קומה הראשונה, בה הבריאה מלמדת על חכמתו וגדולתו של הבורא, בה היצירה מעידה על היוצר, מעוגנת בפרקים רבים בתנ"ך[2]. בעיקר מצוי הדבר בספר תהילים, כשהפרקים המפורסמים ביותר הם פרק ח', ק"ד וקמ"ח.

אולם, רק פרק אחד מציג בצורה בולטת את שתי הקומות גם יחד. כך נאמר במזמור י"ט בתהלים:

"למנצח מזמור לדוד: השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע: יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת: אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם: בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם לשמש שם אהל בהם: והוא כחתן יצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ ארח: מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם ואין נסתר מחמתו:

תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי: פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים: יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו: הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים: גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב: שגיאות מי יבין מנסתרות נקני: גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי" (תהלים י"ט, א'-ט"ו)

בחלק הראשון (ב'-ז'), מתואר הכבוד ה' המתגלה בבריאה. בחלק השני (בעיקר ח'-י"א), גולש דוד המלך אל התורה ואל מצוותיה.

נראה, שדוד המלך מבקש בפרק זה לתאר את דרכי ידיעת ה' ואהבתו. דוד בונה את שתי הקומות, קומת הבריאה והטבע וקומת התורה והמצוות, כסדר הבריאה, כסדרו של עולם.

הבריאה קדמה במציאות לתורה, דרך ארץ קדמה לתורה ומאמרות קדמו לדיברות. בהתאם לכך, כך היא תחילת דרכו של אדם. ראשית, מתוודע הוא אל המציאות הפיזית, ורק מאוחר יותר מכיר האדם גם במציאות הרוחנית, התורה ומצוותיה. מתוך הסתכלות זו, מוצא האדם את מקומו ותפקידו בבריאה.

כך אומר דוד בחלק הראשון: המתבונן בבריאה וביקום, הרואה בעיניו את הצבעים והגוונים השונים, יכול להאזין לסיפורם של השמים והרקיע, היום והלילה, אודות הבורא וכבודו. קולם הבלתי נשמע גדול מהמילים עצמן, והוא מהדהד באזני המאזין בעוצמה רבה. שומע הוא את תהילתם ואת שבחיהם על יופיה וסדרה של בריאה. מבעד למראות ולקולות הללו, רואה האדם את הקדוש ברוך הוא הפועל והיוצר את הבריאה הנפלאה, ומתאווה ומשתוקק לקרבתו.

חלקו השני של המזמור עוסק בשבח התורה והמצוות: "תורת ה' תמימה משיבת נפש... מצוות ה' ברה מאירת עיניים... הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". כאשר האדם לומד התורה ומקיים מצוותיה בשלמות, היא משיבה את נפשו ומאירה את עיניו. אז, מתמלאת הנפש בשמחה ומתיקות, והנפש מתקשרת בנותן התורה והמצוות, שחכמתו הגדולה מתגלה בהן. יושרן וצדקתן יחדיו מדבקים את נפש האדם בבוראו, נותן התורה ודרכי החיים.

 

ד. היחס בין שתי הדרכים

המעבר בין שני החלקים מתרחש באופן מפתיע וחלק למדי, דבר שעורר לא מעט תמיהות אצל המפרשים, ומוביל להבנות שונות על הזיקה בין שני החלקים. המפרשים הציעו שתי דרכים עיקריות ליחס בין שני חלקי המזמור: הקבלה והשלמה אל מול ניגודיות.

האבן עזרא רואה את שני חלקי המזמור באותה הדרך שהצענו בראש דברינו. לדעתו, שניהם יחד מעידים ומספרים על ה' ועל גדלות חכמתו ומעשיו:

"ולפי דעתי שהזכיר עד כה איך יוכל המשכיל למצוא עדות על האלהות ולהכיר מעשיו ואמר דוד גם יש עד אחר נכבד ממנו ויותר נאמן והיא תורת השם ועדותיו ופיקודיו ומצותיו ויראתו ומשפטיו ופירוש תורה שתורה הדרך הישרה... והזכיר משיבת נפש כי התורה תסיר הספק מן הנפש וטעם לאמר תמימה כנגד השמש בעבור היות השמש תמימה באורה... ואמר על התורה תמימה כי אין צריך לעדות עד אחר עמה[3]"  (אבן עזרא תהילים שם)

לעומתו, במצודת דוד פירש שמגמת המשורר היא להעמיד את התורה בניגוד לשמש:

"תורת ה' תמימה - אבל תורת ה' היא יותר תמימה ר"ל שלימה בפעולותיה ומועלת יותר מן השמש, משיבת נפש - רצה לומר כי השמש עם כל תועלתו לפעמים יזיק בחומו הרב עד כי יחלה האיש חולי המות אבל התורה משיבת עוד נפש האדם כי היא מגינה ומצלת מן המות"  (מצודת דוד שם)  

רש"י, מביא בפירושו את שתי האפשרויות:

"תורת ה' תמימה - גם היא מאירה כשמש כמו שנאמר בסוף הענין מאירת עינים ואומר (משלי ו') כי נר מצוה ותורה אור. דבר אחר ואין נסתר מחמתו ליום הדין וליהט אותם היום הבא (מלאכי ג') אבל תורת ה' תמימה היא משיבת נפש לדרכי חיים ומגינה היא על לומדיה מאותו להט כמו שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא" (רש"י שם)

אם כן, הדרך הראשונה רואה דמיון בין השמש לבין התורה. שתיהן מאירות את נתיבותיו ודרכיו של האדם - זו באורה הפיזי וזו באורה הרוחני. הדרך השנייה, לעומת זאת, יוצרת ניגוד בין השמש לבין התורה. בעוד השמש משמשת כלי ביד ה' לביעור הרשע ביום הדין, התורה מגינה מן הלהט הבוער ומווסתת את ההארה והחום לעוצמות המעניקות חיים ומרפא.

יש להדגיש, שבנקודה זו יש הבדל מהותי בין רש"י לבין דברי המצודות. רש"י מציג את הפער שבין התורה לבין השמש, כדי להדגיש שהתורה מסוגלת ל"תקן" כביכול את עוצמת השמש. התורה מסייעת לשמש לתת חיים לחוסים בכנפיה, שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

 

ה. בין הקיום הארצי לרוחני

הפער בין שתי הדרכים המוצעות על ידי רש"י, מוביל לשני מבטים שונים על הקיום האנושי.

ניתן להסתכל על הקיום האנושי כשתי מערכות מקבילות מעניקות חיים: הארצית והרוחנית. הארצית היא מערכת השמש והבריאה הארצית, והרוחנית היא מערכת התורה והמצוות. כל אחת בתחומה, בונות את קומתו של האדם השלם, בגוף וברוח

לעומת זאת, ניתן להסתכל על הקיום האנושי כמערכת המשפיעה על חברתה. המערכת הרוחנית של התורה ומצוותיה משפיעה גם על הקיום הפיזי, הארצי, ומאפשרת את הקיום האנושי. התורה מווסתת את המערכת הארצית.

התפיסה השניה, הרואה זיקה מהותית בין שתי מערכות הקיום האנושית, מובילה למסקנות משמעותיות. תפיסה זו מבהירה את הצורך בהתבוננות הכפולה, לימוד והעמקה ביסודות הבריאה על ידי לימוד המדעים, ולימוד מקיף של מרחבי חכמת ה' בתורתו. כך, האדם יכול לעמוד על רזי ההוויה ומשמעויותיה, במגבלות התבונה האנושית.

דוד המלך, בפרק י"ט בתהילים, רואה את שתי המערכות הללו של בריאה ותורה כשזורות יחדיו, ושתיהן מובילות את האדם אל עבר החיבור, הדבקות ואהבת ה'.

 

 


[1] וראה עוד מורה נבוכים חלק א' פרק נ"ד.

[2] פסוקים רבים בישעיה מ'-מ"ו.

[3] והשווה לדברי הרד"ק שם:

"מה שסמך ענין התורה לענין השמש, רצה לומר: כמו שהשמים והשמש והגלגלים מעידים ומספרים על כבוד האל ועל חכמתו, כן התורה והמצות אשר צוה לעמו ישראל מעידות על חכמתו ועל ישרו, כמו שאמר (דברים ד, ח): אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. ועוד אמר: כמו שהשמים והשמש מועילים לעולם ובהם העולם עומד, כן התורה, שהיא תמימה והיא משיבת נפש וקיום הנפש בה כמו שקיום העולם בשמש" 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)