דילוג לתוכן העיקרי

אהבת ה' | 5 | 'ותבוא האהבה בהכרח'

הרב ברוך גיגי
12.02.2015
קובץ טקסט

פתיחה

בספר המצוות כתב הרמב"ם:

"היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי לפי שנאמר ואהבת את ה' א-להיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח"                                                                    

                       (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ג')

כאן יש לשאול: מה גורם לאהבה לבוא "בהכרח"? לעתים קרובות אנו לומדים להכיר אנשים ולהעריכם על חכמתם, מפעליהם, מידותיהם וידיעותיהם, ואין כלל הכרח שתבוא האהבה?

ניתן להציע תשובות שונות לשאלה זו, מתוך עמידה על מהותה וטיבה של האהבה, אהבת ה', הנדרשת מן האדם.

ככלל, ניתן לקבוע שככל שנרחיק את מושג האהבה ביחס לקדוש ברוך הוא ממושגי רגשי האהבה המוכרים לנו באהבת בני האדם, ייקל יותר לתפוס את הכרח האהבה. בפירושים הבאים נצעד ונעלה במעלות השונות של אהבת ה'. תוך מבט מתפתח ומשתכלל, מדייק, מעדן, מעַלֶּה ומרגש.

 

א. אהבת ה' – הרצון לקיים מצוותיו ולעשות רצונו

בשיעורים הקודמים הבאנו את מדרש חז"ל, המובא ברש"י:

"אהבת - עשה דבריו מאהבה אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו"  (רש"י דברים ו', ה')

כך משתמע גם מדברי ספר החינוך, שכתב:

"שורש מצוה זו ידוע, שלא יקיים האדם מצוות השם ברוך הוא יפה רק באהבתו אותו" (ספר החינוך מצווה תי"ח)

נראה מדבריו, שעיקר העניין במצוות האהבה הוא קיום המצוות בצורה מלאה. קיום המצוות בלב שלם הוא רק בעובד מאהבה, המבין את החשיבות בשמיעה בקול ה'.

כך משתמע מן הפסוק הכתוב בעשרת הדברות:

"ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי" (דברים ה', י')

גם כאן, מסתבר ש"אוהבי" הם "שומרי מצוותי".

לפי הבנה זו, רעיון האהבה אינו מתמקד בציווי על פיתוח רגש האהבה, אלא בהבנה עמוקה ופנימית של צו ה' ונכונות לעשותו מתוך מחויבות, רצון והשלמה[1].

להבנה זו ניתן להגיע מתוך התבוננות בבריאה, ובתורה ומצוותיה. הבנה של עקרונות המצוות ושל יסודות הקיום האנושי. מתוך שהאדם "מהכיר את מי שאמר והיה העולם... תבוא האהבה בהכרח", היינו ההבנה של צדקת המצוות, ושל הטוב והישר שבציות לצו ה'.

הנכונות והרצון של האדם לעשיית המצוות, דומה לאדם שעושה רצון אהובו. לפי גישה זו, בכך נחשב האדם לאוהב ה'.

הגדיל לעשות שד"ל, בהפקיעו מצווה זו מהמובן הפשוט של ציווי על אהבת ה', וראה אותה כציות לדבר ה' בכל המצוות:

"ואשובה לענין אהבת ה' ואומר כי מאחר שראתה התורה האלקית לדבר כלשון בני אדם ולצייר לפנינו אלוק מתפעל ובעל כעס ורצון, אהבה ושנאה וכיוצא בזה, היה מן הראוי שיצוייר גם האדם אוהב את האל או שונא אותו; כי מי שישווה ה' לנגדו תמיד ועיקר מחשבות לבו הוא לעשות נחת רוח לפניו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומצוותיו, זה ייקרא אוהב את ה'; ומי שאין א-להים לנגד עיניו ואינו נמנע מעשות מה שהוא נתעב לפניו והוא מבקש תמיד תועבות חדשות לחטוא בהנה, הוא ייקרא שונא ה'. ואין אהבת ה' מצווה פרטית, אבל היא כוללת כל המצוות, אבל האהבה בעצמה לא יחול עליה צווי"

אמנם, נראה שאין צורך להקצין עד כדי ביטולה של מצווה זו מכל וכול. ניתן להבין שזוהי מצווה מיוחדת לציית לרצון ה', לאחר  הבנת צדקת מצוותיו ותורתו.

מתוך הבנה זו, האדם עושה האמת מפני שהיא אמת.

 

ב. אהבת ה'  - ידיעתו והשגתו

דקדוק בלשון הרמב"ם בספר המצוות, ובדברי הספרי שהם הבסיס לדבריו, יוביל אותנו להבנה שאהבת ה' היא הכרת ה', ידיעתו והשגתו.

כך נאמר בספרי:

"איני יודע כיצד אוהבים את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, תן הדברים האלה על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו"[2]  (ספרי דברים, פיסקא ל"ג)

המדרש רואה את הפסוק "והיו הדברים האלה... ושננתם לבניך ודברת בם..." כמפרש את הפסוק הקודם, "ואהבת את ה'...". אהבת ה' מושגת על ידי לימוד התורה וההתבוננות במערכת המצוות. מתוך כך, אתה מכיר את הבורא, את רצונותיו ואת חכמתו. זו היא האהבה הנדרשת[3].

בהתאם לדברים אלו, כתב הרמב"ם במורה הנבוכים, כאשר עסק במשמעויות השונות של המילה לב:

"אמנם מאמר ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך, פירושו אצלי בכל כחות לבך, כלומר כחות הגוף כלם, כי התחלות הכל מן הלב, והעניין שתשים תכלית פעולתך כלם השגתו כמו שבארנו בפירוש המשנה ובמשנה תורה" (מורה הנבוכים חלק א' פרק ל"ט)

בעבר הדגשנו, שאהבה בין בני אדם מתפתחת מתוך הידיעה וההכרה של הזולת:תכונותיו, מידותיו, כשרונותיו, חכמתו ומעשיו. כל אלה הם אמנם תנאים חשובים ליצירת האהבה, אך אינם מספיקים. גם במקרה שהידיעה וההכרה נמצאים, לא הכרחי שיתפתחו רגשות של אהבה.

מסתבר, שמפני זה יש להגדיר אהבה ביחס לקדוש ברוך הוא באופן שונה מהגדרתה בין בני אדם. האהבה היא עצם הידיעה וההכרה, היוצרות צימאון לידע ולהשיג יותר, להבין יותר את מעשי ה' בבריאה ובתורה והמצוות.

בהלכות יסודי התורה מדגיש זאת הרמב"ם, כתגובה להתבוננות בבריאה:

"ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לא=ל חי"   (יסודי התורה ב', ב')

בספר המצוות, מציין זאת בהקשר להתבוננות במצוות:,

"שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת" (ספר המצוות לרמב"ם, עשה ג')

לפי גישה זו, הביטוי "ומדבק בדרכיו" המופיע בסוף המדרש, הוא תוצאה טבעית של הצימאון להוסיף דעת את ה'. תענוג זה מלווה את הידיעה וההשגה.

פירוש זה במדרש תואם את שיטת הרמב"ם. הרמב"ם ציטט את המדרש תוך שהשמיט את הביטוי "ומדבק בדרכיו", דבר המראה שלרמב"ם האהבה היא בידיעה ובהשגה עצמן.

אולם, מפירושו של רש"י לפסוק, נראה שהוא מבין שהדבקות בדרכיו היא עצמה האהבה הנדרשת. כך לשונו של רש"י שם:

"והיו הדברים האלה - ומהו האהבה והיו הדברים האלה, שמתוך כך אתה מכיר בהקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו(רש"י דברים ו', ו')

לשון זו מובילה אותנו להבנה, לפיה רש"י רואה את הדבקות בדרכיו כביטוי לאהבה. פירוש זה בדברי רש"י מתחבר לתפיסה העקרונית הראשונה שהצגנו בפרק זה, לפיה האהבה הנדרשת אינה אלא עשיית מעשים המבטאים את הרצון האנושי למלא אחר צו הבורא. מעשים אלו יכולים להיות עשיית המצוות, כפי שהדגשנו למעלה, או דבקות בדרכיו, כפי שמדגיש רש"י כאן.

דברים אלו באים לידי ביטוי מפורש בפסוק:

"כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה' א-להיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו"  (דברים י"א, כ"ב)

לעומת זאת, כאמור, שיטת הרמב"ם היא שהידיעה וההשגה הן האהבה המחויבת. לפיכך, קובע הרמב"ם בסוף הלכות תשובה:

אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג[4] כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה" (רמב"ם הלכות תשובה י', ו') (רמב"ם הלכות תשובה)

 

ג. אהבת ה'- ההערכה וההערצה הגדולות, ורגש ההתפעלות מן העצמה הא-להית

כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

"בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי"    (רמב"ם הלכות יסודי התורה ב', ב')

התבוננות זו בבריאה, הממחישה לאדם את עוצמת חכמתו יתברך וגדולתה, מעוררת בו רגשי התפעלות וצמאון להוסיף דעת. אז, באותה שעה של התפעלות מן העוצמה, נרתע האדם מפני קטנותו ואפסותו:

"וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו" (רמב"ם שם)

הפער בין האדם לבין ה', הוא המעצים את תחושות ההתפעלות מן החכמה שאין לה סוף. בתוך הרצוא ושוב שבין האהבה ובין היראה, זוכר האדם מצד אחד את "מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח', ה') ומאידך את "ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו" (שם ו'). מתעצמת בנפשו ובנשמתו הערכה עצומה והערצה בלתי מושגת אל החכמה הא-להית. או, באופן אחר, כמיהה עזה אל ה', מקור החכמה.

כך הוסיף הרמב"ם וכתב:

"בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר" (רמב"ם שם ד', י"ב)

ביטוי נוסף להתפעלות מן העצמה הא-להית אל מול האפסות האנושית, מצינו בתהילים, פרק קל"ט[5]:

"אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד, לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ" (תהלים קל"ט)

התפעלותו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, ממעשיו הנפלאים של ה', ותחושת ה"נוראות נפליתי" המלווה את "נפשי יודעת מאד", מול "עושיתי בסתר ורוקמתי בתחתיות ארץ", מציבות את האדם במקום של הודאה והשתאות. מצד אחד הודאה על חלקו, "אודך על כי נוראות נפליתי", אך גם השתאות על מה שעוד לא זכה לעמוד ולהבין, כפי שמופיע בהמשך המזמור:

"ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם, אספרם מחול ירבון הקיצתי ועודי עמך"   (תהלים שם)

ופירש הרד"ק:

"ולי מה יקרו רעיך אל. ופירוש יקרו שלא אוכל להשיגם... ופירוש רעיך, מחשבותיך, כלומר כוונותיך ביצירה. מה עצמו ראשיהם, פירוש עצמו. רבו במספר... ופירוש ראשיהם, כלליהם... כלומר, כללי כוונתך ביצירה הם רבים, כל שכן הפרטים, אספרם. כשאבוא לספור אותם לא אוכל, כי מחול ירבון. הקיצותי ועודי עמך, מרוב מחשבותי בהם אני חולם בהם כשאישן, וכשאקיץ אני מוצא עצמי שאני עמך, כלומר במחשבות נפלאותיך'" (רד"ק שם)

יצירתו הגדולה של רבי שלמה אבן גבירול, "כתר מלכות", פותחת בפסוק מן הפרק הזה בתהלים:

"נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד: / לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֶצַח וְהַהוֹד, / לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשִׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וְהַעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד / לְךָ בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה יָעִידוּ, כִּי הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד" (רבי שלמה אבן גבירול, כתר מלכות)

ביצירה זו, מבקש אבן גבירול לקשור כתר למלכו של עולם מתוך התבוננות במפעלות הבורא, ומדגיש בתוכה את נצחיות ה' מול האנושי שהוא בן חלוף ("כי המה יאבדו ואתה תעמד").

מתוך העמידה על נפלאות הבריאה, והזכות לדעת ולהבין מעט מזעיר מן החכמה הא-להית הטמונה בהווייה כולה, באה לידי ביטוי הקרבה העזה שחש המשורר כלפי ה'. דבר זה בא לידי ביטוי בפנייתו הישירה, בלשון נוכח, כמדבר עם ה', פנייה הממחישה את עצמת הקרבה, ואת הנוכחות הממשית של הבורא בעולמו. ההתפעלות מן העוצמה הא-להית שמפגין אבן גבירול, מתלווה לתחושת האחריות לפרסם וללמד לאחרים, כדי שיוכלו כל שומעיהם להכירך. אנו נוסיף, שיוכלו גם הם להתקרב, להתפעם ולאהוב:

"אַתָּה גָדוֹל – וּמוּל גְדֻלָּתְךָ כָּל‑גְּדֻלָּה נִכְנַעַת. וְכָל‑יִתְרוֹן – מִגְרַעַת.

אַתָּה גָדוֹל מִכָּל‑מַחֲשָׁבָה / וְגֵאֶה מִכָּל‑מֶרְכָּבָה.

אַתָּה גָדוֹל עַל כָּל‑גְּדֻלָה / וּמְרוֹמָם עַל כָּל‑תְּהִלָּה.

מִי יֵדַע סוד מִפְעֲלוֹתֶיךָ, / בַּעֲשׂוֹתְךָ לַגּוּף צָרְכֵי פְּעֻלּוֹתֶיךָ?

וְנָתַתָּ לוֹ עֵינַיִם – לִרְאוֹת אוֹתוֹתֶיךָ / וְאָזְנַיִם – לִשְׁמוֹעַ נוֹרְאוֹתֶיךָ

וְרַעְיוֹן – לְהָבִין קצָת סוֹדוֹתֶיךָ / וּפֶה – לְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ

וְלָשׁוֹן – לְהַגִּיד לְכָל‑יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ, / כָּמוֹנִי הַיּוֹם אֲנִי עַבְדְךָ בֶּן אֲמָתֶךָ,

הַמְּסַפֵּר כְּפִי קֹצֶר לְשׁוֹנִי מְעַט מִזְעָר מֵרוֹמֲמּוּתֶךָ.

וְהֵן אֵלֶּה קְצוֹת דְרָכֶיךָ – וּמֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֵם, / כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם!

בָּהֶם יוּכְלוּ כָּל­‑שׁוֹמְעֵיהֶם לְהַכִירֶךָ ‑ / וְאִם לֹא רָאוּ פְנֵי יְקָרֶךָ!

וכָל אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע גְּבוּרָתֶךָ. / אֵיךְ יַכִּיר אֱלָהוּתֶךָ?

וְאֵיךְ תָּבוֹא בְלִבּוֹ אֲמִתּוּתֶךָ / וִיכַוֵּן רַעְיוֹנָיו לַעֲבֹדָתֶךָ?" (שם)

כך נראית ההתפעלות מן העוצמה של החכמה הא-להית הטמונה בבריאה ובתורה ומצוותיה, מהצד הגלוי שלה.

 

סיום

כאשר נעמיק בעניין זה, נפנים שבכל פרט ופרט בבריאה אנו פוגשים רק מקטע קטן של החכמה הא-להית הגדולה והרחבה המקיפה את כל היקום ומעבר לו. גם בכל מצווה ומצווה, אנחנו רואים רק הארה קטנה מן העוצמה האלוהית האינסופית.

זאת ועוד, לא מדובר רק במבט חלקי לעומת מבט רחב ומקיף, כיחס הנר אל האור ("כי נר מצוה ותורה אור"[6]) וכיחס המתבונן בנקודה מול המתבונן במרחב, אלא בהתבוננות מעמיקה בה אנחנו לומדים לגלות שכל הבריאה אינה אלא כיסוי ולבוש לחכמה ולעוצמה הא-להית. אף האור העצום, הגדול והגנוז, הוא עצמו אינו אלא לבוש, "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה".

מבעד לאור, נמצא הא-ל המסתתר. "השמים מספרים כבוד א-ל", השמים, הרקיע, השמש, הירח והכוכבים, שמספרים לכאורה את כבודו, בעומק העניין מגלים לנו טפח מסוים, ומסתירים טפחיים. אז, אנחנו מתחילים להבין שהאור הגדול, שהוא ביחס עצום שלא ניתן לתאר אותו, הוא אור שאין האדם יכול להתבונן בו. עיניו של האדם כהות בשעה שהוא חותר לכך.

באותה שעה, האדם עומד ומשתאה לנוכח התובנה המנערת אותו מן הניסיון לשלוט ולהבין. ההשתוקקות לידע את ה' מתעצמת ככל שמתרחבת הידיעה, כפי שהרמב"ם מדגיש בדבריו. הנפש מתענגת על כל תוספת הבנה, על כל תמונה מחודשת הנראית בעיני השכל האנושי המוגבל.

האדם ניצב, מנסה לחדור אל הדבר עצמו, אל מעבר ללבוש ולכיסוי, שואף לידע ולהתקרב. זאת, בצד תודעת הריחוק והיראה מן האש הגדולה. רצוא ושוב, אהבה ויראה.

 

בפרק הבא ניחשף לקומה נוספת באהבת ה', ומתוכה ליחס המקיף למצווה זו.

 


[1] קרובה הבנה זו במצוות אהבת ה', לדברי הרמב"ן בעניין מצוות אהבת הרֵעַ, שמוקדה הוא ברצון להיטיב עם הרֵעַ. הוא הדין באהבת ה', לפי הגישה הזו, שזוהי מצווה הממוקדת ברצון למלא אחר מצוות ה' ותורתו. ראה גם את דברי שד"ל, שהשווה הדברים בצורה מפורשת.

[2] נראה לי שלדרך זו הביטוי "מדבק בדרכיו" הוא כבר תוצאת האהבה, שכיוון שאוהבו הרי הוא מדבק בדרכיו. האהבה עצמה, לעומת זאת, היא הידיעה וההכרה הנובעות מן ההתבוננות בתורה ובמצוותיה. וראה עוד להלן בסמוך.

[3] שאלת המדרש "איני יודע כיצד אוהב את המקום?", אינה מוסבת רק לבחינת הדרך להגיע אל האהבה, אלא מבקשת לבחון גם את טיבה של האהבה עצמה ולהגדירה: "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

[4] וראה גם מורה נבוכים חלק ג',פרק כ"ח.

[5] עיקרו של המזמור בתיאור אפסות האדם אל מול העצמה הא-להית.

[6] עיין היטב המשל המובא בגמרא סוטה כא ע"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)