דילוג לתוכן העיקרי

אהבת ה' | 8 | 'אני ישנה וליבי ער' | המשך

הרב ברוך גיגי
12.03.2015
קובץ טקסט

א. הופעת הדוד

בשיעור הקודם, עקבנו אחר מסעה של הרעיה בעקבות הדוד. בשעה שנראה שעומדים הם להקים את מטה החיפושים בפתח הגן, מבהירה הרעיה לבנות ירושלים כי הקשר שלה לדודה הוא קשר ייחודי והדדי. הרעייה בטוחה שלמרות המרחק ממנו כעת, ליבו יוצא אליה כשם שליבה יוצא אליו:

"אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים"  (שיר השירים ו', ג')   (שיר השירים)

בדברים אלו, מבקשת הרעיה להבהיר לבל יחשבו להשתלט על דודה בשעה שימצאוהו, ויבקשוהו לעצמן.

לפתע, נשמע קולו הרך והעדין של הדוד הפונה אל רעייתו:

"יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים. איומה כנדגלות"  (שם ד')

בדבריו, מדגיש גם הדוד את הייחודיות של הקשר בינו לבין הרעיה:

"ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה"  (שם ח'-ט')

מהיכן הופיע הדוד? כיצד הגיע דווקא בשעה שציפינו להתחלת החיפושים בפתח הגן?

 

ב. גופי ישן וליבי ער

דומה, שיש לחפש את התשובה בראשיתו של האירוע אליו אנו עדים. בפתח הדברים נאמר:

"אני ישנה ולבי ער"    (שם ה', ב')

משפט זה אומר דרשני. מהו ההבדל בין השינה לבין העֵרוּת, ומה היחס בין "אני" לבין "ליבי".

חז"ל דרשו את הפסוק הזה בפסיקתא זוטרתי:

"אני ישנה ולבי ער. אמרה כנסת ישראל אני ישנה במלכיות, כאדם שעברו עליו הרבה צרות ומתוך הצרות נפלה עליו תרדמה ויישן לו. כך ישראל בגלות כישינים ואינם יודעים מאי זו מדרגה ירדו... ולבי ער. זה הקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר (תהלים ע"ג, כ"ו) צור לבבי וחלקי א-להים לעולם. והוא ישתבח שמו לעד ולנצח נצחים וישועתו תדירה עלינו, שנאמר (תהלים קכ"א, ד') הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'   (פסיקתא זוטרתי)

מדרש זה הוא הבסיס לפירושו של רש"י שם:

"אני ישנה - כשהייתי שלוה ושקטת בבית ראשון נואשתי מעבוד הקדוש ברוך הוא כישנה ונרדמת, ולבי ער - זה הקדוש ברוך הוא כך נדרש בפסיקתא, ולבי ער - הקדוש ברוך הוא שהוא צור לבבי וחלקי ער לשמרני ולהטיב לי" (רש"י , שיר השירים שם)

האדם נברא עפר מן האדמה ו-ה' נפח בו נשמת חיים (בראשית ב', ז'). "מאן דנפח מדיליה נפח" (זוהר בראשית), או בלשונו של הרמב"ן:

"אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו"  (רמב"ן בראשית ב', ז')

שני כוחות מנוגדים פועלים באדם: הגוף והנשמה. הגוף, שהוא עפר מן האדמה, שואף לעניינים ארציים, והנשמה, שממקור עליון חוצבה, שואפת להתחבר עם מקורה.

על זה אמר הכתוב "אני ישנה", הגוף, "וליבי ער", הנשמה. בבחינה הארצית שייך המושג שינה, ניתוק ממקור החיים. אולם, הנשמה המצויה בליבו של אדם, באה ממקור העליון. ה' ער, לא ינום ולא יישן, ועל כן גם הנשמה אינה ישנה אלא ערה, שואפת תדיר להתחבר עם מקורה.

המתח המתמיד הקיים בכל אדם, בין הרצון לשקוע בעניינים גשמיים וארציים לבין השאיפה להתעלות רוחנית מתמדת, הוא המהווה בסיס לכל הסיפור המתגלגל.

על מתח זה תוהה גם קהלת:

"כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר,  מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ"                                                                   

                                              (קהלת ג', י"ט-כ"א)

בזוית המבט המתוארת כאן, מותר האדם מן הבהמה אין. שניהם יחדיו, אדם ובהמה, שבים אל העפר, אל מקורם. בכל זאת תוהה הקהלת: "ומי יודע?", שמא יש מקום שרוח האדם תעלה למעלה שלא כרוח הבהמה היורדת למטה לארץ.

זוהי תקוות האנושות, שיהיה מותר לאדם מן הבהמה, מכוח הנשמה השואפת למעלה. הנשמה היא הלב הער, השואף אל מקורו, אל החיבור והדבקות עם קודשא בריך הוא.

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, כותב כך בתהלים:

"לך אמר לבי בקשו פני  - את פניך ה' אבקש" (תהלים כ"ז, ח')

קיים מתח וקושי תחבירי בפסוק זה. מחד, נראה ש-ה' הוא שאומר, מבקש ותובע: "בקשו פני". מאידך, הפסוק מדגיש שדרישה זו באה מנהמת ליבו של אדם. מתח זה מאשש את הקביעה שנשמת ה' היא המדברת מליבו של אדם.

בכל אדם פועמת בקשת א-להים מתמדת, שצריך להטות לה אוזן קשבת, ולהאזין לאותו קול פנימי שזועק תדיר: "בקשו פני!".

הנה כי כן, מתחוור לנו אט אט שאין לחפש את הדוד במרחבים גדולים ורחוקים.

לא מבט החוצה דרוש כאן, וגם לא מצופה מהאדם להקשיב לקולות הבאים מן החוץ. ההיפך הוא הנכון. המבט וההקשבה מתמקדים פנימה, בתוכיותו של האדם, של נשמתו. הכיוון הוא הלב הזועק "בקשו פני", קולו של הדוד הדופק ומבקש "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי", פתחון הלב.

אז, במקום לרדוף אחרי הדוד אל השמיים ואל מעבר לים, מפנים האדם "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך...".

תובנה זו היא תוצאה של מאמץ הרעיה לבקש את דודה. המאמץ שהתמקד בשווקים וברחובות, והיה מלווה בקשיים לא מבוטלים ובלעגי הסביבה, מוכתר בהצלחה, בסופו של התהליך. קולו של הדוד הבוקע ועולה פתאום, "יפה את רעיתי כתרצה", מעמיד את האדם בפני העובדה שכל המסע הארוך והפתלתל לא נועד אלא כדי לחדור פנימה, אל הקול הפנימי הזועק.

 

ג. יגעת ומצאת

המאמץ לא היה לשווא. ברכה גדולה טמונה בו, משום שבזכותו מגדיר האדם לעצמו היטב את מבוקשו ואת זיקתו העמוקה  אליו. המסע החוצה מתגלה, בסופו של דבר, כמסע אל תוככי הנפש פנימה.

אמרו חכמים בגמרא במגילה:

"ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם.. יגעתי ומצאתי – תאמין"  (מגילה ו:)

מכאן, שאין אדם משיג את מבוקשו בלא יגיעה. כביכול, אין הקדוש ברוך הוא מתגלה לאדם אלא לאחר שהאדם יגע מאוד בדבר.

במבט ראשון נראה, שהביטוי "ומצאת" אינו במקומו. לכאורה, אחר יגיעה ומאמץ מתאים הביטוי "והשגת". לא במציאה הבאה בהיסח הדעת[1] אנו עוסקים, כי אם בבקשת א-להים, הבאה לאחר יגיעה נמרצת.

אף על פי כן, חז"ל השתמשו בביטוי מציאה, כדי להדגיש שתי נקודות יסודיות הקשורות זו בזו.

ראשית, האדם העמל והיגע, הרוצה בכל מאודו, מובטח לו שיגיע אל היעד. גם אם, לכאורה, הכיוון שבו התייגע היה שונה. בשעה שהאדם מבקש את הא-להים, מתגלה לו שיותר משביקש הוא את הא-להים, א-להים ביקש אותו.

בבחינה זו, היגיעה אינה אלא פתיחת הפתח מצידו של האדם, המזמינה את הפתח הגדול של שערי שמיים הנפתחים לקראתו. הקדוש ברוך הוא ממציא את עצמו אל האדם.

כך ראינו גם בשיר השירים: לאחר הבקשות וההתרוצצויות של הרעיה, והכמיהה וההשתוקקות שלה למפגש עם הדוד, ממציא הדוד את עצמו אליה. יפה את רעיתי כתרצה. אזי מתחוור לה שהדוד היה לקראתה מאז ומעולם.

בנוסף, שאיפת האדם לקרבת א-להים, שמצטיירת לו בתחילת דרכו כשאיפה לנשגב ונעלה, לטמיר ונעלם, מתבהרת לו בסופו של מסע. האדם מוצא את מבוקשו בתוך עצמו, בתוך נפשו, באותם קולות פנימיים שמהדהדים בנשמתו פנימה, "בקשו פני".

המתח שבין תודעת המבקש כשומע קול מבחוץ, כקריאה לבקשת א-להים בגוף שלישי, לבין הקריאה בגוף ראשון, היא העולה מדברי מבקש ה' בתהלים כ"ז - "לך אמר לבי בקשו פני".  בפרק זה מתאחד, בסופו של דבר, הגוף השלישי עם הגוף הראשון. הלב המבקש את ה' אינו אומר "בקשו פני ה' ", בגוף שלישי, אלא חודר הוא פנימה וזועק בגוף ראשון, "בקשו פני".

באותה שעה שהאדם מבין שהוא כלי לשליחות שמים, מבטל הוא את גופו ונשמתו מתאחדת ומתקשרת בה' יתברך.

בעומקן שתי נקודות אלו אינן אלא יסוד אחד, שמבטא את הזיקה היסודית שבין הבורא לברואיו.

נקודות אלו עולות ובוקעות גם מפיוטו הנפלא, מלא ההוד וההדר, של המשורר הגדול רבי יהודה הלוי[2]:

"יָ-הּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם!

וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם[3]!

...דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ, / בְּכָל-לִבִּי קְרָאתִיךָ,

וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ– / לִקְרָאתִי מצָאתִיךָ..."

זוהי משמעותו של ביטוי הפתיחה בהתרחשות בשיר השירים, "אני ישנה ולבי ער". ישנה דואליות מובנית בביטוי: מצד אחד ישנו תיאור של הגוף ישן, כיוון שהוא שואף אל מקורו, אל הגשמיות והארציות והנשמה היא המעוררת כל הזמן לקרבת א-להים. לפי תיאור זה, המבחן הגדול הוא ביכולתה של הנשמה לרומם את הגוף יחד עמה לבקשת א-להים.

מאידך, ניתן להבין שהביטוי "אני ישנה", זהו גם הביטול של הגוף שמשמש כלי לשליחותו. כשהאדם מפנים, שכל הווייתו אינה אלא כלי לעשיית רצונו, אזי הלב ער והנשמה מתקשרת בבוראה ונענית לדפיקת הדוד. כך ראה הרמב"ם, במורה הנבוכים, את הפסוק הזה:

"אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגות האמתיות ושמחתו במה שהשיג, לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו, ושכלו כלו בעת ההיא יהיה עם השם יתברך והוא לפניו תמיד בלבו, ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו העניינים, אני ישנה ולבי ער קולי דודי דופק"  (מורה נבוכים חלק ג', פרק נ"א)

 

ד. נפשי אויתיך בלילה

מבט נוסף על המתח שבין "אני ישנה" לבין "לבי ער" ובין הלב שמדבר על ה' בגוף שלישי לבין זה המדבר אליו בגוף ראשון ("לך אמר לבי בקשו פני"), ניתן לראות בדברי הזוהר על פרשת יום הכיפורים:

"והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וגו, ר' חייא פתח (ישעיה כו) נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך וגו', נפשי אויתיך בלילה נפשי אותך בלילה מבעי ליה מאי נפשי אויתיך, אף רוחי בקרבי אשחרך, ישחרך מבעי ליה, אלא הכי תאנא קודשא בריך הוא רוחא ונפשא דכלא וישראל אמרי נפשי ורוחי אנת, בגין כך אויתיך לאדבקא בך ואשחרך לאשכחא רעותך" (זוהר ויקרא סז, א')

ר' חייא פותח את "דרשת" יום הכיפורים שלו בפסוק מישעיהו, שיש בו קושי דקדוקי. הנביא מדבר על הנפש והרוח בגוף שלישי, אבל המשכו של המשפט הוא בגוף ראשון. במקום שהכתוב יאמר "נפשי אִוָּתְךָ בלילה, אף רוחי בקרבי ישחרך", כתוב בפסוק כך:

"נפשי אויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך..."  (ישעיהו כ"ו, ט')

לפיכך, מפרש רבי חייא שהנביא רואה את הקדוש ברוך הוא כנפשו ורוחו של עם ישראל. כך נשמעים הדברים, בתרגום לעברית:

"כיוון שאתה ה' הוא נפשי ורוחי, לפיכך אני מאווה אותך להידבק בך ומשחר אליך למצוא רצונך (למצוא חן בעיניך)"

ביום הכיפורים האדם מענה את נפשו[4] ומבטל את גופו לרצון ה'. בכך, נשמתו מידבקת בה' ומתאחדת עמו.

זוהי משמעות המתח הדקדוקי. במבט מסוים האדם נפרד מן הבורא. אולם, במבט עמוק יותר, כשהוא מענה את נפשו הוא יוצר את הדבקות, והגוף השלישי הופך לגוף ראשון.

כך כתוב בהמשך דברי הזוהר:

"תנא פולחנא שלימתא דבעי ב"נ (בן אדם) למפלח לקודשא בריך הוא כמה דתנינן (דברים ו) ואהבת את ה' א-להיך וגו' דירחים ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפש ממש ודא הוא רחימותא שלימתא רחימותא דנפשיה ורוחיה, כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון, (ס"א כדין) כד יתדבק בם ב"נ לרחמא ליה לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה, הדא הוא דכתיב נפשי אויתיך בליליה (כלומר) נפשי ממש, אף רוחי בקרבי אשחרך אתדבקא בך ברחימותא סגיאה, בלילה דבעי ב"נ מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד"[5] (שם סח, א')

עקרון האהבה הנדרש הוא הדבקות המלאה של האדם, בנפשו וברוחו, עם הקדוש ברוך הוא. עיקר הדגש כאן הוא הלילה, משום שהלילה הוא הזמן שבו, לכאורה, האדם ישן, הגוף ישן. האדם אינו עוסק בצרכי גופו ("אני ישנה") והוא מפנה את עצמו לעומק החיים ("ולבי ער"), חיי הרוח והנצח. כך, ביום הכיפורים, האדם מענה את עצמו, וממילא יכול הוא להביא לידי ביטוי את כוחות הנשמה[6], השואפים להידבק בקדוש ברוך הוא[7].

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 


[1] עיין בגמרא בסנהדרין:

"דתנינא שלשה באין בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה ועקרב" (סנהדרין צז.)

[2] הבאנו כאן את פתיחת הפיוט – שתי השורות הראשונות, ושתי שורות נוספות מהמשכו של הפיוט, המבטאות את היסודות המדוברים.

[3] כבודך מלא עולם, מלוא כל הבריאה והיקום, ומלואו של האדם שהוא עולם קטן, וליבו של האדם הוא באותה שעה גם לב האדם, וגם ביטוי  לנשמתו ולשכינה שבתוכו.

[4] זהו הפסוק הנדרש על ידי רבי חייא – בעשור לחדש תענו את נפשותיכם.

[5] תרגום חפשי:

"העבודה השלמה שצריך אדם לעבוד את הקב"ה, היא כפי שכתוב בפסוק ואהבת את ה' א' וכו', שצריך אדם לאהוב את ה' אהבת נפש ממש, וזוהי האהבה השלמה, אהבת הנפש והרוח, וכפי שהוהבים מידבקים גוף בגוף מתוך אהבתם, כן יידבק אדם לאהוב את ה' אהבת נפש ורוח להידבק בו, וזהו שאמר הכתוב – נפשי אויתיך בלילה, נפשי ממש, אף רוחי בקרבי אשחרך, אתדבק בך באהבה גדולה, בלילה שצריך אדם מתוך אהבתו את הקדוש ברוך הוא לקום בכל לילה ולהשתדל בעבודתו (תלמוד תורה) עד שיגיע הבוקר וימשיך עליו חוט של חסד"

[6] על היחס בין הנפש והרוח המוזכרים בפסוק זה לבין הנשמה, עיין בזוהר:

"תרין קטרין (נ"א כתרין) טבין יהיב הקדוש ברוך הוא בבר נש לשמשא בהאי עלמא ואינון נפשא ורוחא. נפש לקיומא דגופא במצות דיתער מניה. רוח לאיתערא ליה באורייתא ולאנהגא ליה בהאי עלמא. ואי זכו נפש במצות ורוח לאתעסקא באורייתא. כדין נחתו עליה רבו יתיר מלעילא כפום אורחוי ובתרין אלין אזיל בר נש בהאי עלמא לשמשא בהו. דההוא נפש לא אתקיים בגופא אלא באתערו דרוח דשריא עליה. כד עייל בר נש לשמשא ולמפלח למאריה באלין תרין. איתער עליה מלעילא אתערו קדישא ושריא עליה דבר נש וסתרא ליה [מכל סטרין] ואיתער ביה בחכמתא עילאה למזכי ולמהוי בהיכלא דמלכא. וההוא אתערו דשרייא עליה מאתר עילאה הוא ומאי שמיה נשמה"    (זוהר חדש רות לח, ב)

[7] וראה עוד בספר התניא

"וזה שכתוב נפשי אויתיך כלומר מפני שאתה ה' נפשי וחיי האמיתים לכך אויתיך פי' שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו וכשהוא חלש ומעונה מתאוה ותאב שתשוב נפשו אליו וכן כשהוא הולך לישן מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ב"ה חיי החיים האמיתיים להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" (ליקוטי אמרים מ"ד)

וראה גם הכתב והקבלה במדבר (י"א, ט"ו), שהביא דברי הזוהר הללו להסביר מעלתו של משה רבנו בדבקותו בקדוש ברוך הוא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)