דילוג לתוכן העיקרי

אהבת ה' | 12 | אהבהו על הבריות

הרב ברוך גיגי
25.05.2015
קובץ טקסט

שתי הדרכים להאהיב את ה' על הבריות

קומה נוספת של מצוות אהבת ה' עולה, מדברי הספרי על הפסוק "ואהבת":

"דבר אחר ואהבת את ה' א-להיך, אהבהו על הבריות כאברהם אביך כענין שנאמר (בראשית י"ב, ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינם יכולים אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה"    (ספרי דברים פיסקא ל"ב)

המדרש לומד מאברהם שצריך להאהיב את ה' על הבריות, ומכאן עולה שהמצווה להאהיב את ה' על בריותיו מושגת באמצעות הודעת מציאותו ודרכיו לבריותיו.

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, דרכו של הרמב"ם היא שאהבת ה' מושגת על ידי ידיעת ה', "לפי הדעה תהיה האהבה". ממילא, המבקש להאהיב את ה' על הבריות חייב לדעת את ה' בעצמו, ולהנחיל ידיעה זו לסובבים אותו. רק כך יצליח להביאם לאהבה את ה' ולהכניסם תחת כנפי השכינה.

כך כותב הרמב"ם בספר המצוות:

"וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב הא-ל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי ואהבת את ה' וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. רצה לומר כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מ"א) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו"  (ספר המצוות לרמב"ם, עשה ג')

בסוף מסכת יומא הובאה ברייתא, הדורשת אף היא את הפסוק ואהבת. גם ברייתא זו רואה בפסוק זה דרישה להאהיב שם שמים על הבריות, אך דומה שהכיוון העולה ממנה שונה מזה שעולה מן הספרי.

"כדתניא ואהבת את ה' א-להיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו (יומא פו.)

בשני דברים נבדלת הברייתא ביומא מדברי הספרי.

ראשית, בעוד שהספרי פונה ישירות אל האדם ודורש ממנו לפעול כדי להאהיב שם שמיים, בברייתא ביומא האדם עוסק בעבודת ה' שלו ואין לו יחס ישיר לזולתו.

בנוסף, בספרי כוללת החובה כלפי האנושות והסביבה גם קריאה אליהם לעבודת ה', באמצעות הודעה ולימוד של ידיעת ה' והשגתו. בברייתא ביומא, לעומת זאת, אין האדם נדרש לפנות לבריות ולקרוא להם לאמונה ולעבודת ה'. האדם נדרש רק להתנהגות נאותה כנדרש מעובד ה', והבריות הרואות אותו מעריכות את דמותו, מידותיו והנהגותיו ושם שמים מתאהב על ידו.

נראה, שהמגמה של הברייתא ביומא היא להראות לאנושות, קבל עם ועדה, שעובדי ה' הם ישרי דרך בינם לבין המקום (קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים) ובינם לבין חברה הסובבת אותם (משאו ומתנו בנחת עם הבריות, נאים דרכיו, מתוקנים מעשיו). הרואה עובדי ה' מתאהב בדרך בגלל תוצאותיה, ואפשר שיבחר לקחת חלק בדרך זו, להצטרף אליה.

כך ניסח הרמב"ם את הדברים בהלכות יסודי התורה, במהלך עיסוקו במצוות קידוש ה':

"וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (יסודי התורה ה', י"א)

הנהגות האדם, בינו לבין קונו ובינו לבין חבריו, משפיעות על המתבונן. הן יוצרות אצלו תחושה של הזדהות וסימפטיה, המגיעים גם עד אהבה ורצון להידמות לו במעשיו.

ובספר המצוות, מצוות קידוש ה', כותב הרמב"ם:

"היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (ויקרא כ"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתברך ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג') בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא. ויעד השם על ידי ישעיה (כ"ט) שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגומר. ולשון ספרא (אמור ספ"ט) על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים" (ספר המצווות עשה ט')

מצוות קידוש ה' קובעת את עצמת אמונת הייחוד ואהבת ה' בעולם. על ידי מסירות הנפש, אנחנו מפרסמים את אמונתנו ברבים. ככל שיש יותר נכונות לדבוק באמונה ובאהבה, גם במצבי קיצון של סיכון חיים ושמד, כך מתפרסמת יותר בעולם מציאותו ואחדותו.

דומה שהאבחנה נעוצה בלשונות התנאים בברייתות השונות. בספרי הדרישה מהאדם היא "אהבהו על הבריות". האדם נדרש להאהיב, לעשות פעולות ישירות להאהיב את ה' על בריותיו. כפי שהרמב"ם מדגיש, מתוך אהבת האמת חש האדם צורך להודיע אמת זו לכל באי עולם.

לעומת זאת, בברייתא במסכת יומא האדם נדרש לפעולה פנימית, "שיהיה שם שמיים מתאהב על ידך". משמעותו היא, שתהיה תוצאה של אהבת ה' מתוך הנהגותיך האישיות היומיומיות. מתוך פעולותיך, יוכל המתבונן להבין את עוצמתה ויופייה של האמונה.

נראה, שהרמב"ם כלל בתוך מצוות אהבת ה' רק את עמדת הספרי. הנחלת דת האמת והדעה הנכונה והאמיתית לבאי עולם. עמדת הברייתא ביומא, לעומתה, מובאת גם בסוגיה שם כחלק ממצוות קידוש השם, שעיקרה בפרסום שמו יתברך ברבים ואמיתת אמונתו. המתבונן שירצה לדבוק בדרך זו, יצטרך להתחיל בעצמו ללמוד, לדעת ולהשיג את מי שאמר והיה העולם.

 

למעשה, גם עניין קידוש השם מורכב משני פנים: קידוש השם על ידי מסירות נפש בעבירות החמורות (סוגיות עבודה זרה וסנהדרין), וקידוש השם בהנהגה היומיומית האנושית הרגילה (הברייתא ביומא פו.).

בקידוש השם בעבירות החמורות, עיקר המבט הוא החוצה. הפגנת האמונה ב-ה' היא כלפי חוץ, שיראו את עוצמת האמונה והאהבה. אף בזה יש דרגות שונות של נראות, צנעא ופרהסיא (עיין רמב"ם יסודי התורה ה', א'-ב'). לעומת זאת, בקידוש השם בהתנהגות הבסיסית של האדם, עיקר המבט הוא פנימה. האיש נוהג כפי שראוי לו לנהוג, והסביבה מתבוננת בו ומעריכה אותו ואת האמונה שמניעה את מעשיו ואותו.

 

ב. הרצון להודיע לאחרים את דת האמת

הרמב"ם בספר המצוות כתב:

"דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו"      (ספר המצוות, עשה ג')

לכאורה, מדבריו היה נראה שאפשר להסתפק במצוות אהבת ה' בקריאת האנשים לאמונה ב-ה'. אולם, לאור הדברים שראינו חובתו של האדם אינה נשלמת עד שיודיע בפועל שמו יתברך לבני אדם, וילמדם יסודות האמונה והעבודה.

דברים אלו הודגשו בספרי שם:

"אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה"     (ספרי שם)

המקור לספרי הוא מהפסוק, "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שהתגיירו ממש. לפיכך, יש לפרש כוונת הרמב"ם בספר המצוות כחיוב לדרוש האנשים אליו. חיוב זה כולל גם את הנכונות והרצון להודיע להם דת האמת.

כך אכן עולה מן התיאור שהרמב"ם מציג בפנינו בהלכות עבודה זרה:

"כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.

ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא-לוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.

כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' "    (עבודה זרה א', ג'')

הרמב"ם יוצר אבחנה יסודית בין המציאות של האבות עד משה רבינו, לבין המציאות משעה שבחר ה' במשה לנביא. יוזמת הקריאה בשם ה' של האבות הייתה פרי רצונם והבנתם. מתוך עומק אהבתם את ה' והכרת האמת שבערה בליבותיהם, ביקשו להביא את האמת ואת השגת ה' לסביבתם.

אך, כאשר ה' בחר במשה ציווהו בנבואה שינחיל ידיעת ה' והשגתו לבני אדם, ומשה נדרש לקרוא לפניהם בשם ה'.

כך כתב במורה הנבוכים:

"והיה כבר כל מתפאר בזמנים ההם כולם, אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש א-לוה לעולם בכללו כאברהם, או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה, אבל איש שיתפאר בנבואה לאמר שהשם דבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל קודם משה רבינו עליו השלום, ולא יטעך מה שבא באבות מזכרון דבר השם להם והראותו אליהם, שאתה לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להיישיר זולתם, עד שאמר אברהם או יצחק או יעקב או מי שקדמם לבני אדם, אמר לי השם עשו כך, או לא תעשו, או שלחני אליכם, זה לא היה כלל, אבל היה הדבור להם במה שהיה מיוחד להם לא דבר אחר, רצה לומר בשלמותם והישירם למה שיעשו, ובשרם למה שיגיע אליו ענין זרעם לא זולת זה, והם היו מיישרים בני אדם על דרך עיון ולמוד, כמו שהתבאר אצלנו באמרו ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכאשר נראה יתעלה אל משה רבינו עליו השלום וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר תחילת מה שישאלוני שאאמת להם שיש אלוה בעולם נמצא, ואחר כן אומר שהוא שלחני, מפני שכל בני אדם אז אלא[1] יחידים לא היו מרגישים במציאות השם, ותכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכחותיו ופעולותיו, שהם לא היו נבדלים מן המורגש, ולא הושלמו שלמות שכלי, ולמדהו השם אז מדע שיגיעהו אליהם יאמת אצלם מציאות השם, והוא אהיה אשר אהיה, וזה השם נגזר מן היה והוא המציאות, כי היה מורה על ענין ההויה... וכאשר הודיעהו יתברך הראיות אשר יתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה בא לך ואספת את זקני ישראל, ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו, והוא אמרו ושמעו לקולך"   (מורה הנבוכים א', ס"ג)

בשלב זה, נצטווה משה להנחיל זאת לישראל, אך ביסודו של דבר המצווה רחבה יותר, וכוללת הודעת שמו לכל באי עולם. מגמתנו ושאיפתנו היא, שיבוא היום שכל בני בשר יקראו בשמך.

הגדיל לעשות הגר"י פערלא, בפירושו לספר המצות של רס"ג, בנוגע לחובת קבלת הגר. בעוד שהר"י אלברגלוני באזהרותיו[2] מנה חובה זו כמצווה, ואחרים כללוה בכלל מצוות אהבת הגר, הר"י פערלא קישר אותה דווקא למצוות אהבת ה':

"ולדעתי יש לומר בפשיטות דלדעת מוני המצות היא נסמכת על מצות אהבת ה'. וכמבואר בספרי (פרשת ואתחנן פיסקא ל"ב) ואהבת את ה' א-להיך אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך. שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו'. מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסם תחת כנפי השכינה עיין שם. והובא בסה"מ להרמב"ם (עשין ג') והוסיף עליו וכתב וז"ל ורצה לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וכו'. קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו. כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם עכ"ל"    (פירוש ספר המצוות לגר"י פערלא, עשה י"ט)

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 


[1] פירוש: מלבד יחידים.

[2] האזהרות הם חיבורים של מנייני מצוות בדרך שיר ופיוט, שנתחברו בידי מחברים שונים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)