אוהל מועד מחוץ למחנה | 1

 

פתיחה

בהמשך לשיעורים הקודמים בהם עסקנו במספר הארונות ותכולתם, ברצוננו להקדיש את השיעור הזה להבין את ענינו של אוהל משה מחוץ למחנה.

"וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב. וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲוּוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"

                                                   (שמות ל"ג, ו-יא).

לכאורה, הוצאת האוהל אל מחוץ למחנה הינה אחד מהביטויים של סילוק שכינה מישראל בעקבות החטא. האוהל נקרא על ידי משה אוהל מועד "וכל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה". שם מתגלית השכינה בעמוד ענן פתח אוהל מועד.

מספר שאלות נצבות לפנינו:

1. באיזה זמן אוהל זה תפקד - ממתי ועד מתי?
2. מהי תכליתו של האוהל, למה הוא משמש?
3. האם ישנו יחס בין אוהל מועד שמחוץ למחנה, לאוהל מועד שבתוך המחנה? מה משמעות היחס ביניהם^[1]?

 

 

 

זמנו של אוהל מועד שמחוץ למחנה

זמנו של פרק זה (שמות לג, ו-יא) נתון במחלוקת הראשונים הנוגעת באופן כללי ליחס בין העגל למשכן.

לדעת הרמב"ן, הפרשיות מסודרות לפי סדרן הכרונולוגי ועל כן זמן הפרישה הוא אחרי חטא העגל ובעקבותיו, ולפני עלייתו של משה בארבעים יום האחרונים (שעל פי חז"ל הם מא' באלול ועד י' בתשרי), כלומר - בארבעים יום האמצעיים.

לדעת רש"י, הפרשיות אינן כסדרן ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ופרשה זאת מתרחשת אחרי ירידת משה עם הלוחות השניים ביום הכיפורים ולפני הקמת המשכן^[2].

נבאר כעת את הדעות לפרטיהן:

ממתי הוצא אוהל מועד של משה אל מחוץ למחנה?

שיטת רש"י- מבאר רש"י:

"ושב אל המחנה. לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים, ובתשעה עשר עלה, שנאמר (שמות לב ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' , עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דב' ט יח) ואתנפל לפני ה' וגו' , ובראש חדש אלול נאמר לו (שמות לד ב) ועלית בבקר אל הר סיני, לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם (דברים י י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו', מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד".

עקרי דבריו הם כי אוהל משה מחוץ למחנה תחום בזמן. לדעתו, אוהל זה נהג מיום הכיפורים בו יורד משה עם הלוחות השניות ומצווה על הקמת המשכן, ועד שהוקם המשכן בא' בניסן. לפי הבנה זו, אוהל מועד זה מהווה סוג של הקדמה למשכן עד הקמתו בפועל.

שיטת הרמב"ן - הרמב"ן מצטט את דברי רש"י וחולק עליו:

"ומשה יקח את האהל. כתב רש''י (להלן בפסוק יא) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה''כ עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי''ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי''ח שרף את העגל ודן החוטאים, בי''ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בר''ח אלול נאמר לו (להלן לד ב) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקב''ה לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד, התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש''י (שם) אני בכעס ואתה בכעס א''כ מי יקרבם. ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה''כ, הנה גם הקב''ה גם משה ברצון היו.

אבל הנראה כי ביום רדתו בי''ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד, וזהו וישב משה אל ה' (לעיל לב לא), והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה, והשם ענה אותו מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (פסוקים לג-לה), וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (פסוקים א-ג), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (פסוקים ד-ו). אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו. ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז) שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם. ואמר (שם) והיה כל מבקש ה', טעם, שיהיה כל מבקש ה' יוצא אליו. והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח-יא) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיוה''כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז:).

וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי''ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובר''ח אלול אמר לו הקב''ה עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע''ז, והקב''ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו) עלה א-להים בתרועה ה' בקול שופר. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר''ח אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו.

ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (פסוקים ז-יא) מי''ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה''כ עד אחד בניסן.

אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו', וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א) פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם".

טענתו הראשונה של הרמב"ן הינה כי אחרי יום הכיפורים גם הקב"ה וגם משה היו ברצון, מפני שכבר נמחל החטא, ואילו האוהל הוצא בגלל החטא. לכן, לא סביר כי הוצאת האוהל החלה ביום הכיפורים, אלא לטענתו מיד אחרי חטא העגל משה עלה אל ההר והתפלל תפילה קצרה, ואחר כך לקח את האוהל והוציא אותו אל מחוץ למחנה שתהיה שכינה מדברת לו משם כי אינה שורה בקרב העם.

בהמשך דבריו אומר הרמב"ן

"'ומשה יקח את האוהל' - וכל הפרשה מיח' בתמוז עד סוף ארבעים יום, ומיום הכיפורים עד אחד בניסן".

כלומר בשונה מרש"י, הרמב"ן מבין כי מיד אחר ירידת משה מהר סיני ושבירת הלוחות הראשונים, משה לוקח את אוהלו ומוציאו אל מחוץ למחנה.

דעה זו מבוססת על נקודה נוספת בה נחלקו גם כן רש"י והרמב"ן.

רש"י מבין כי משה עלה להר שלש פעמים, בכל פעם ארבעים יום. ואלו דבריו:

"ואתנפל לפני ה' כראשנה ארבעים יום. שנאמר (שמות לב, ל) 'ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה'. באותה עליה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בעשרים ותשעה באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) 'פסל לך שני לוחת', עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) 'סלחתי כדברך'. לכך הקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (דברים י, י), מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס"             (דברים ט', יח).

אם כן, מעבר להשקפתו היסודית של רש"י בשימוש בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" כפי שהזכרנו לעיל, היות ועל פי רש"י משה נמצא שלש פעמים ארבעים יום על ההר, ממילא מובן שזמנה של פרשת הוצאת אוהל משה הרחק מחוץ למחנה מתרחשת לאחר 90 יום אלו - אחרי יום הכיפורים, יום המחילה הגמורה על החטא וירידת משה עם הלוחות השניים. לפי דעתו, הוצאת האוהל מתרחשת מיום הכיפורים ועד חנוכת המשכן, עם חנוכת המשכן לפי הבנה זו אין עוד צורך באוהל משה מחוץ למחנה.

הרמב"ן לעומתו, אינו סובר כך. לדעתו, משה היה בהר בארבעים היום הראשונים עד שירד ביז' בתמוז ושבר את הלוחות, וכן היה בארבעים היום האחרונים כשנצטווה לפסול את הלוחות השניים. הוא עולה מחדש להר ב-א' באלול ויורד ביום הכיפורים עם הלוחות השניים. בארבעים היום האמצעיים, הרמב"ן סובר כי משה לא נמצא על הר סיני אלא הוא במחנה.

לדעת הרמב"ן, לאחר שביז' בתמוז משה שרף את העגל ודן את עובדיו למחרת הוא עולה מחדש אל ההר, מתפלל תפילה קצרה ואז חוזר למחנה. בשעה זו הוא לוקח את האוהל שלו ונוטהו מחוץ למחנה על מנת שתהיה שכינה מדברת לו משם.

הרמב"ן מצטט את הפרקי דרבי אליעזר לפיו לאחר שבירת הלוחות והריגת חוטאי ישראל, עשה משה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והתקין כל שבט במקומו. ברח' אלול משה עלה שוב להר ל40 יום האחרונים.

גם כאן, מעבר לעמדות העקרונית של הרמב"ן כי הפרשיות כתובות בדרך כלל כסדרן (הרמב"ן לאורך כל התורה ממעט ביותר בשימוש בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה), על פי הבנתו כי בארבעים יום האמצעיים משה נמצא במחנה, מובן כי האוהל של משה הוצא הרחק מחוץ למחנה ושימש מיח' בתמוז עד סוף ארבעים היום (כלומר סוף חודש אב), ומיום הכיפורים עד האחד בניסן יום הקמת המשכן.

שיטת ר' אברהם בן הרמב"ם

כותב ר' אברהם בן הרמב"ם:

"ואפשר שהוא האוהל שנאמר בו בפגישתו עם יתרו 'ויבואו האהלה' (שמות יח, ז) והוא עשה כן מן הסתם במצוה אלוקית"           (שמות ל"ג, ז).

יוצא כי ראשיתו של אוהל זה על פי הבנה זאת, הוא כשבני ישראל במדבר סיני. עוד לפני הגעתם למרגלות הר סיני, אהל זה משמש בפועל 'לדרוש אלוקים' (שם פסוקים יח), ושם מתקיים 'והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו' ובמצוות אלוקים ככל הנראה, הועבר האוהל מן המחנה אל מחוץ למחנה.

ר' אברהם בן הרמב"ם מצביע על קיומו של האוהל בשלב מוקדם של שהות בני ישראל במדבר אחרי יציאת מצרים עוד לפני מתן תורה, וייעודו דרישת אלוקים והודעת חוקי האלוקים ותורותיו.

נקודה מענינת נוספת אותה הוא מעלה הינה השאלה האם הוצאת האוהל אל מחוץ למחנה הינה ביזמת משה או על פי צו אלוקי.

בפסוקים, אין רמז לציווי אלוקי מפורש ונראה כי הכל הינו יוזמה של משה, אם אכן ישנו כאן ציווי אלוקי, דבר זה מלמד כי זהו חלק מסילוק השכינה שנגזר על בני ישראל ביזמה אלוקית בעקבות החטא.

משמעות הדעות השונות

אם נסכם את הדעות העיקריות לגבי הוצאת אהל מועד של משה אל מחוץ למחנה, (מעבר לשאלה ממתי בכלל קיים כזה אוהל שבכך ראינו את דעת ר' אברהם בן הרמב"ם כי כבר לפני מעמד הר סיני קיים האוהל), ראינו בכך שתי דעות מרכזיות:

1. דעתו של רש"י לפיה זמן הוצאת האוהל הינו מיום הכיפורים ואילך, לאחר שמשה יורד עם הלוחות השניים.
2. דעתו של הרמב"ן לפיה מיח' בתמוז ואילך מיד אחרי שבירת הלוחות, הוצא האוהל אל מחוץ למחנה.

על פניו ישנו הבדל אחד מרכזי בין שתי הדעות הללו. לדעת הרמב"ן, הוצאת האוהל הינה תוצאה ישירה של החטא, מיד אחרי שבירת הלוחות, ומעשה זה הינו ביטוי מובהק של סילוק שכינה בעקבות החטא.

לעומתו לדעת רש"י, ניתן לטעון כי אחרי יום הכיפורים במידה רבה מאוד כבר נמחל על החטא ומשה יורד עם הלוחות השניות. על כן, לא ניתן לפרש את הוצאת האוהל אל מחוץ למחנה רק כביטוי לסילוק שכינה, ויש למצוא לכך טעם אחר.

ייתכן כי לדעתו, הוצאת האוהל היא ביטוי להפרדה בין אוהל משה לבין אוהל המשכן. מובן כי על פי הבנה זאת, קריאת השם אוהל מועד המקביל בשמו לגמרי לאוהל מועד של המשכן באה על רקע הקמת המשכן וכדי לבטא את ההבדל המאוד ברור בינו לבין המשכן^[3].

ייתכן, בנוסף, כי אוהל משה מוצא אל מחוץ למחנה עד הקמתו של המשכן ואז השראת השכינה חוזרת ללב המחנה – למשכן, ובכך מהווה אוהל משה מעין הכנה / הפרדה עד הקמת המשכן. הבדל זה יחודד כשנעסוק בפרק הבא במהותו של אוהל מועד של משה מחוץ למחנה.

מעניין גם להתבונן על פי הרמב"ן, במשמעות הוצאת האוהל. בספר בראשית אצל אדם הראשון, קין והבל, בעקבות החטא, החוטא מסולק ממקומו, וכך לדורות עם ישראל בארצו. היות והעם מיועד לרשת את ארץ ישראל והיא הארץ בה שכינה מצויה, מצב של חטא אינו מאפשר לעם להישאר בארצו, ארץ נחלת ה' ועל כן הארץ מקיאה את החוטאים אל מחוץ לגבולותיה.

כאן, במציאות של מדבר, אין מקום שיש בו קדושה, ועל כן אין כל תועלת לסלק את החוטאים מן המחנה (בפרט בשלב זה שאין משכן ועדיין אין שכינה שוכנת בתוכו). הדרך הראויה לבטל את נוכחות השכינה בקרב המחנה כולו, ולהמשיך בקשר שלה עם משה, היא להוציא את אוהל משה אל מחוץ למחנה ושם שכינה מתגלה למשה ושם עמוד הענן מופיע, כביטוי מובהק של התגלות שכינה^[4]. על כן, על פי תפיסת הרמב"ן הוצאת האוהל הינה אכן צעד דרסטי ביותר המחדד בעיתוי זה את סילוק השכינה וכל מבקש ה' יוצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה.

 

עד מתי אוהל מועד של משה נמצא מחוץ למחנה?

בדברי הראשונים רש"י והרמב"ן, אוהל מועד משה נמצא מחוץ למחנה עד הקמת המשכן בחודש ניסן בשנה השניה. יתכן להסתכל על עצם הקמת המשכן בפועל כביטוי למחילה הגמורה של הקב"ה על החטא, ולכן במצב זה ניתן להחזיר את אוהל משה אל המחנה.

בנוסף, עם הקמת המשכן וקביעת המחנות השונים, קדושת המחנה כולו באה לידי ביטוי בהפרדה בין מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל, כל מחנה על פי גדריו השונים. במצב זה של יצירת איזורי קדושה סביב המשכן, נוכחות השכינה באוהל משה ראוי לה שתהיה גם כן במחנה. כך בוודאי על פי שיטתו של הרמב"ן. לפי רש"י, ההפרדה נדרשה כל זמן שלא נבנה המשכן, ואילו משנבנה בפועל, ניתן לאחד את האוהלים ולהחזיר את אוהל משה למחנה.

מובן כי שאלה זאת גם תלויה בקשר ישיר במעמד האוהל ובתפקידו ועל כך נדון בהמשך. מעבר להבנה פשוטה זו העולה בראשונים כי קיום האוהל הינו עד הקמת המשכן בפועל, עיון בתורה מלמד כי אוהל משה מחוץ למחנה מתקיים ככל הנראה עד סוף חיי משה, לקראת כניסת בני ישראל לארץ, כשעם ישראל בשנת הארבעים בערבות מואב על ירדן יריחו.

אוהל משה מחוץ למחנה לאחר הקמת המשכן

ממספר מקראות עולה כי אוהל משה נמצא מחוץ למחנה גם אחרי הקמת המשכן.

בפרשת המתאוננים משה מצטווה:

"אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם"    (במדבר י"א, טז-יז).

משה מבצע זאת כמתואר בהמשך:

"וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל: וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים... וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה... וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה... וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל-הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".

ומפרש הספרי על אתר כך:

"מלמד שלא הביא עליהם המקום הפורענות עד שנכנסו כל הצדיקים במחנה".

כלומר הם היו באוהל שמחוץ למחנה ונכנסו למחנה^[5]. 

כך ניתן לבאר גם את פרשת האשה הכושית:

"וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם... וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג..."   (שם יב, ד-י).

בשני המקרים אלו, כשאהל מועד מחוץ למחנה, ה' יורד בעננו לפי שעה ומאציל מן הרוח אשר על משה לשבעים הזקנים וכן בפרשת האשה הכושית.

כך גם באחרית ימי משה, ה' מצווה לקרוא ליהושע ולהתייצב עמו באוהל מועד:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ, וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד"     (דברים ל"א, יד).

גם כאן כבמקרים הקודמים, ה' נראה בפתח האהל בעמוד הענן, וככל הנראה מדובר בפשטות באהל מועד של משה אשר מחוץ למחנה.

שמואל הכהן^[6] מעיר יפה כי הלשון המוזכרת בדברים:

"וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל-פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה..."         (ל"א, טו-טז)

מקבילה ללשון בפרשת הוצאת אוהל מועד בספר שמות:

"וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה"    (ל"ג, ט).

בנוסף, הלשון התייצבות באהל מועד המוזכרת במינוי שבעים הזקנים חוזרת על עצמה גם במינוי יהושע. ההקבלות המדוייקות בין הלשונות מחזקות כמובן את ההבנה שהדבר אופייני לאוהל מועד של משה מחוץ למחנה.

אירועים אלו המתרחשים באוהל משה מחוץ למחנה מבוארים כך גם בדברי חז"ל. כך דורש הספרי זוטא:

"'ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל' - אמר רבי שמעון הא למדת שהן שני אהלות אהל העבודות ואהל הדברות"   (במדבר י"ח, ד).

לפי מדרש זה, ישנם שני אהלים המתקיימים במקביל וישנה שמירה על שני האוהלים במקביל: הן על אהל העבודות והן על אהל הדברות.

בפרשת מינוי הזקנים (במדבר יא) בעל מדרש אספה דורש כך^[7]:

"ויעמוד אותם סביבות האוהל באוהל הדברות שהוא מחוץ מן המחנה שני אוהלים עשו, אוהל לעבודה ואוהל לדיברות וכמידת הפנימי כך היה החיצון והלויים היו משמשין זה וזה בעגלות".

מבלי שניכנס כעת למהותם של האוהלים, יוצא מכך כי אהל משה מחוץ למחנה הן בפשטי הפסוקים והן בדברי חז"ל מתקיים בעצם לאורך ארבעים שנות המדבר, כל חיי משה.

תיתכן אפשרות נוספת^[8], והיא כי אמנם כל האזכורים של האוהל המובאים כאן אכן מתרחשים באוהל משה- אוהל מועד מחוץ למחנה, אך אין הכוונה כי האוהל מצוי באופן רציף מחוץ למחנה לאורך כל הארבעים שנה אלא שבזמנים מסוימים ולאירועים מיוחדים מוצא מחדש אוהלו של משה אל מחוץ למחנה.

על פי הבנה זו, בדומה לדעה לפיה ישנו ארון נוסף היוצא למלחמות עם מחנה ישראל, כך בדומה לזה ישנו אוהל נוסף שבאופן בסיסי עם הקמת המשכן הוחזר אל תוך המחנה אך באירועים מאוד מסוימים הוא מוצא אל מחוץ למחנה ושם ה' מתגלה למשה פתח אוהל מועד.

יוצא מכך כי אוהל זה קשור למעמדו המיוחד של משה ולקשר המיוחד בין הקב"ה למשה רבנו.

אין כמובן בפסוקים כל רמז לגניזתו של אוהל זה או לחילופין לקיומו גם עם הכניסה לארץ ובכל אופן, ההיגיון מחייב כי ימי קיומו של אוהל זה מסתיימים עם מותו של משה רבנו.  

 

.