אונאה

  • הרב בנימין תבורי
פרשת בהר - אונאה
 
 
איסור אונאה מופיע פעמיים בפרשת בהר, פעם לאסור אונאת ממון ופעם לאסור אונאת דברים. בפעם הראשונה בענין אונאת ממון, התורה אומרת שאיסור אונאה נאמר הן כלפי המוכר והן כלפי הלוקח. בגמ' בפרק רביעי בבא מציעא פורטת את גדרי האיסור וביניהם מכירה במחיר מופקע.
שלושה פסוקים לאחר מכן מזהירה התורה בשנית על אונאה בתוספת הציווי "ויראת מאלוקיך". הגמ' (ב"מ נ"ח:) מבארת שאזהרה זו עניינה אונאת דברים. הגמ' מביאה מספר דוגמאות לאונאת דברים, כגון המזכיר לבעל תשובה או לגר את מעשיו הראשונים, וכן המפנה אדם המחפש לקנות סחורה לחנות שבה אין היא נמכרת (ביודעין שהוא לא ימצא שם את מבוקשו). רב יהודה מוסיף שלא ינהג אדם כאילו הוא מעונין לקנות סחורה כשבאמת אין הוא מעונין בכך.
אף  שבשני המקומות נקטה התורה באותו הלשון: "תונו", מסתבר שהאזהרה המאוחרת עניינה באונאת דברים, באיסור לגרום לאדם אחר צער ולא באונאת ממון. וכך כותב הרמב"ם "הזהרנו מהונות...והוא שנאמר לו דברים מאמרים יכעיסוהו ויבהילוהו..." (ספר המצוות לא תעשה רנ"א).
ברמב"ם הובאו ב' מצוות אלו בסמיכות (לא תעשה ר"נ-רנ"א) ובכך חיבר הרמב"ם בין שתי המצוות. לעומת זאת בספר היראים הובאו מצוות אלו בהפרדה גמורה. בחלק "איסורי ממון" מנה היראים את איסור אונאת ממון (מצוה קכ"ז) ובחלק נפרד לגמרי: "איסורים שרע לשמים ולבריות" מנה היראים איסור אונאת דברים (מצוה ק"פ).
ישנם ראשונים שמנו שני מצוות אלו כאחת, אולם דומה שהסיבה לכך נעוצה בשיטתם בענין מנין המצוות ולא בסברא המשווה בגדרי המצוות הללו.
אמרו במשנה "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים" (ב"מ שם). מה פירוש "כשם"? מדוע עורכת המשנה השוואה בין שתי המצוות השונות הללו? מסביר הב"ח ( חו"מ רכ"ח,א) שישנו חשש שאדם לא יתייחס לאיסור אונאת דברים באותה החומרה שבה הוא מתייחס  לאונאת ממון, על כן משווה המשנה ביניהם כדי להוציא מהוה אמינא זו. ואמנם בגמרא הביאו מספר נימוקים לכך שאונאת דברים חמורה אף יותר מאונאת ממון: ממון ניתן להישבון מה שלא ניתן לעשות לגבי דברים שנאמרו; האונאה האחת (אונאת ממון) פוגעת בממונו ואילו השניה (אונאת דברים) בגופו. בנוסף, בענין אונאת דברים נאמר "ויראת מאלוקיך," מה שלא נאמר בענין אונאת ממון.
בחסדי דוד (תוספתא בבא מציעא ג',י"ג) ביאר שמחומרת איסור אונאת דברים היה ניתן להסיק שהעובר על לאו זה לוקה. המאנה חברו בממון, יכול להשיב לו את הממון ועל כן אין המאנה חייב מלקות. (לאו הניתן להשבון אין לוקין עליו). אולם המאנה חברו בדברים, אינו יכול "להשיב" את הנאמר ולכן היה מקום לחשוב שילקה. לכן משווה המשנה אונאת דברים לאונאת ממון, לומר לך שאין אף אחד מהם לוקה. אין מלקות בלאו שאין בו מעשה. אונאת דברים היא בפה ולא במעשה.
המהר"ם מרוטנבורג אכן כתב (שו"ת תשפ"ח) שהמאנה חברו בדברים חייב  מלקות מהטעם הנ"ל. בבית יוסף (חו"מ א') הציע שכוונת מהר"ם למלקות דרבנן שהרי מן התורה אין לוקין אלא על לאו שיש בו מעשה.
אמרו בגמ' (שם נה.) "אמר רב חנינא בריה דרב אידי מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו"? עם שאיתך בתורה ובמצוות אל תונוהו". הב"ח מביא בשם המרדכי שהואיל ו"עמיתך" נאמר דווקא בענין אונאת דברים, היה מקום לומר שאונאת ממון אסורה כלפי כל ישראל אף כלפי מי שאינו מקיים תורה ומצוות. אלא שאז היה יוצא שאונאת ממון חמורה מאונאת דברים וכבר ראינו שאדרבה, אונאת דברים חמורה באותה מידה, ואולי אף יותר.  כדי להתגבר על קושיה זו ניתן ללכת באחת משני דרכים. אפשר שלא לקבל את דברי רב חנינא בר אידי ולאסור אונאת ממון גם ביחס למי שאינו שומר תורה ומצוות. מאידך ניתן לקבל את דבריו לחלוטין, ולומר שהם שייכים גם לאיסור אונאת ממון, כלומר שלא נאסר לאונות בממון  אדם שאינו שומר תורה ומצוות.
הן הרי"ף והן המחבר השמיטו את דברי רב חנינא מחיבורם ונראה שאימצו את הדרך הראשונה. הרמ"א כותב (חו"מ רכ"ח, א)" ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא  ליראי השם..". בערוך השולחן כתב שמותר לאונות בדברים אדם חוטא אם יתכן שבעקבות כך הוא ישוב בתשובה. כאשר כוונותיו של אדם הן למטרה טובה, הדבר מותר על מנת להשיב אדם מישראל לדרך הישר. יש מקום להסיק מכאן שאף אונאת ממון תהיה מותרת כאשר הדבר נעשה לשם השבת אדם לדרך הישר. בב"ח הציע זאת וכתב שהדבר נלמד בק"ו מאונאת דברים החמורה יותר. אולם למעשה הסתפק הב"ח ונשאר בצ"ע.
פירוש מחודש מצינו בריטב"א לדברי רב חנינא. הריטב"א פירש " 'עם שאתך' - פירוש אשתך". אין פירושו מתישב לפי נוסחת הגמרא שבפנינו ובמהדורת מוסד הרב קוק הציע המהדיר שיתכן שגירסה אחרת היתה בפני הריטב"א, אולם פירושו מתיישב עם המשך הגמרא שדנה באיסור אונאת אשתו. כמובן שהאיסור נוהג בכל אדם, אך עלינו לנהוג ביתר זהירות בכל הנוגע לכבודם של בני\בנות זוגנו.