אופייה של הכרעת הדין כדעת הרוב

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף ל – אופייה של הכרעת הדין כדעת הרוב

קבלת עמדת הרוב היא מיסודות המשטר הדמוקרטי, והביטוי "הרוב קובע" רווח מאוד בעולם המודרני. גם בעולם ההלכה יש אזכורים ושימושים רבים למושג הרוב. ככלל, יש להבחין בין שני מונחים הלכתיים:

א. "הלך אחר הרוב". לדוגמה: אם תשע חנויות מוכרות בשר כשר וחנות אחת מוכרת בשר טרף, ונמצאה חתיכת בשר ביניהן, יש להניח שהחתיכה פרשה מאחת החנויות הכשרות, כי הן הרוב.
ב. "ביטול ברוב". לדוגמה: אם חתיכה קטנה של בשר טרף התערבה בחתיכות של בשר כשר, התערובת כולה מותרת.

כמובן, הכלל השני מחודש יותר מן הראשון: הכלל הראשון אומר שיש להתעלם מן המיעוט וללכת אחר הרוב, ואילו הכלל השני קובע שהרוב משתלט על המיעוט ומשנה את זהותו. לשון אחר: ביטול ברוב לא רק מתעלם מהמיעוט, אלא מבטל אותו לחלוטין.

הגמרא במסכת חולין (יא ע"א) לומדת שהולכים אחר הרוב מן הפסוק "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב), כלומר היא רואה בהכרעה על פי הרוב בבית דין מקור יסודי להליכה אחר הרוב בהלכה [הראשונים עסקו בהרחבה יתרה ביחס שבין קביעה זו ובין ההלכה ש"אין הולכים בממון אחר הרוב", עיין למשל בתוספות דף ג ע"ב, ד"ה דיני ממונות]. ובכן, הכרעת הדין כדעת הרוב – מה טיבה?

לפי ההבנה הפשוטה, היא שייכת למונח הראשון: דעת המיעוט אינה בטלה, אבל הלכה למעשה מתעלמים ממנה. ואולם, בסוגייתנו (ל ע"א) מובאת מחלוקת שעשויה להוביל למסקנה אחרת. המשנה בדף כט ע"א אוסרת על הדיין לספר לבעלי הדין על מהלך הדיון ועל הדעות השונות שהיו בין הדיינים, כי יש בזה משום רכילות. לאור זאת נחלקו האמוראים כיצד מנסחים את פסק הדין:

"מיכתב היכי כתבי? רבי יוחנן אמר: זכאי. ריש לקיש אמר: פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב. רבי אלעזר אמר: מדבריהן נזדכה פלוני".

לדעת ריש לקיש ורבי אלעזר, בעל הדין אמנם יצא זכאי, אך לא ניתן להתעלם מן המחלוקת שהייתה בבית הדין. רבי יוחנן, לעומתם, טוען כי משהושגה הכרעה, שוב אין המחלוקת שהייתה בבית הדין רלוונטית.

בביאור המחלוקת הגמרא מעלה הצעה מרחיקת לכת – "איכא בינייהו לשלומי איהו מנתא בהדייהו", כלומר שיש נפקא-מינה כשבית הדין טעה, ונתחייב להשיב לבעל הדין את הממון שניטל ממנו מחמת הטעות: לדעת רבי יוחנן, גם הדיין שפסק נכונה, ולא נמשך אחר הטעות של חבריו, חייב לשאת בהוצאה. זאת אומרת: עמדת המיעוט בטלה לחלוטין, ולכן גם הדיין שהחזיק בה נושא באחריות להכרעה.

אמנם למסקנה נדחית הנפקא-מינה הזאת, והגמרא מבססת את שיטת רבי יוחנן על חשש הרכילות הנזכר במשנה. אך מכל מקום, במרוצת הסוגיה ניכרת בבירור ההתלבטות בדבר אופייה של פסיקת בית הדין: האם מתעלמים מן המיעוט, או שמא הוא בטל לגמרי לגבי הרוב, ובית הדין פוסק פסיקה אחת, יחידה ואחידה.

הרב אביהוד שוורץ