אידיאל מול מציאות

  • הרב יהודה עמיטל

אידיאל מול מציאות* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת שלח

ישנה סתירה מפורסמת בין הפרשיה שלנו, לפרשיית המרגלים בספר דברים. בפרשה שלנו כתוב "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה" (י"ג, ב'-ג'), והפשט הוא שהדברים היו ברצון משה; ואילו בספר דברים כתוב, שהיוזם של שליחת המרגלים היה העם ואילו משה רק הסכים בדיעבד - "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ... וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" (דברים א', כ"ב-כ"ד)?

מעבר לסתירה בפסוקים, קיימת בעיה נוספת: חז"ל מלמדים אותנו בפרשתנו שמשה שינה את שמו של הושע ליהושע בשביל שהקב"ה יושיעו מעצת מרגלים. אולם, אם משה חשש שהמרגלים יחטאו במהלך המשימה, מדוע הסכים לשלוח אותם מלכתחילה?

בעיה נוספת היא, שאנו כל יום כיפור לפני תפילת נעילה מצטטים שלוש פעמים את דברי הקב"ה - 'סלחתי כדבריך'. אולם אם נבדוק בפסוקים בפרשה שלנו נגלה, שלאחר שהקב"ה אומר זאת הוא מעניש את כל הדור במיתה - מה הכוונה 'סלחתי' אם לאחר מכן הורגים את כולם?

נראה להסביר, שמשה רבנו אמנם הסכים לשליחת המרגלים, ובמידה מסוימת אפילו יזם אותה, אולם הוא גם ראה את הסיכונים הקיימים בשליחות זו. פרשנים רבים מסבירים, שהרצון של עם ישראל לשלוח מרגלים, נבע מהרצון שלהם לעבור ממציאות של השגחה אלוקית קבועה - מן, באר ועננים - להנהגה טבעית המתאימה לארץ. משה רבנו הסכים איתם, שהרי באמת בארץ תהיה הנהגה טבעית שהקב"ה עומד מאחוריה באופן נסתר, אולם היו לו התלבטויות האם העם נמצא ברמה מספיקה בשביל לזכות ולהגיע לכזו מציאות. לכן, הוא הסכים לשליחת המרגלים למרות שעדיין חשש מאד מעצת המרגלים שיכולה לצאת בעקבות מעשה זה. בסופו של דבר אכן התברר שחששותיו אכן היו נכונים...

מדברים אלו יש ללמוד, שלא צריך להסתכל תמיד על מה שחייבים לעשות באופן אידיאלי. בנוסף לאידיאל אליו צריך לשאוף, יש צורך לבדוק כל העת האם אתה נמצא ברמה מספיקה בשביל לזכות לאותו אידיאל!

ר' יואל דיבר עם אחד מהרבנים על הקמת בית המקדש, ואמר לו שהוא מקווה שנזכה לכך. אותו רב ענה לו: 'נזכה לכך? הרי זו מצווה?!'. אותו רב לא הבין, שלפעמים צריך להיות ברמה מסוימת בשביל לזכות לקיום מצווה. אם לא נמצאים באותה רמה, אזי הקיום של המצווה אינו שווה ויכול אפילו להזיק.

הרב מוהליבר רצה להקים את המקדש ור' יהושע מקוטנא אמר לו שבניין המקדש לא יעזור, משום שכלל הציבור, במצבו העכשווי, לא יבוא להקריב קורבנות. הרב מוהליבר ענה לו שזה לא משנה, בגלל שיוכלו להקריב יחידים בעד כל העם כולו וכך להחזיר את עטרת הקורבנות ליושנה. ה'כלי חמדה' מצטט דיון זה ומסביר, שהרב מוהליבר לא הבין את התשובה של ר' יהושע. ר' יהושע ניסה לומר, שאם עם ישראל לא נמצא ברמה רוחנית מספיקה בה הוא מוכן להביא קורבנות ציבור, אזי המקדש לא יועיל. הקרבת הקורבן באופן טכני לא מועילה אם העם עצמו לא נמצא ברמה המתאימה להקרבת קורבנות.

הרב קוק באיגרותיו (ח"א איגרת כ') מסביר, שלפעמים, כאשר הקב"ה רואה שעם ישראל לא זכאי לדבר מסוים, הוא יוצר מצב בו באופן טכני דבר זה לא יתאפשר:

"על כן זאת היא עצת ה' שהפליא עצה, הגדיל תושיה, שכפי אותו המיעוט שכוחות האומה מתמעטים כן יהיה נגרע כח היכולת, ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ה'"

הרב קוק ממשיך ומסביר, שאחת הדרכים בעזרתן הקב"ה עושה זאת, היא ע"י כך שהעם אינו מוכן לשמוע על אותו דבר:

"ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים...ולפעמים [אחת מהדרכים היא] מניעה רוחנית, שמהם היא גם כן המצווה שלא לאמר דבר שאינו נשמע"

כלומר, כשהעם לא מוכן לדבר מסוים ודבר זה 'לא נשמע' בעם, זו ראיה שהקב"ה לא רוצה עדיין שדבר זה יצא לפועל והדור עדיין אינו ראוי לו: "וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעיתים כאלה".

מסיבה זו, אומר הקב"ה למשה שלמרות שהוא סלח לעם ישראל הוא עדיין צריך להרוג את הדור כולו. למרות שהם לא ייענשו על חטאם, הוכח בעליל שהם אינם ברמה מספיקה בשביל לעלות לארץ ולחיות בהנהגה טבעית. ממילא, אין ברירה אלא להרוג אותם במדבר ולבנות על הדור הבא. למעשה זה לא עונש, אלא תוצאת ההבנה שהם עדיין לא נמצאים ברמה מספיקה בשביל לחיות בארץ.

יש הרבה אנשים שמדברים היום על מדינת הלכה ועל מדינה שתתנהג על פי כללי התורה. אולם, גם אם היתה אפשרות לכינון 'מדינת הלכה' כזו, ואני חושב שאפשרות כזו לא קיימת היום - העובדה שדבר כזה לא נשמע בציבור, מלמדת אותנו שהקב"ה אינו רוצה שנתנהג בצורה כזו. כנראה שהוא מצפה שקודם כל נתקן דברים קודמים, בחיי הפרט שלנו ובחיי האומה בכללה, ואולי בעתיד נזכה גם להבאה לידי ביטוי של מהלכים גדולים יותר.



* השיחה נאמרה בשבת שלח תשס"ה ולא עברה את ביקורת הרב.