איך מתרגלים לומר `ותן טל ומטר`?

  • הרב שמואל שמעוני

איך מתרגלים לומר "ותן טל ומטר"?

באחת הפעמים הקודמות דיברנו על דינו של אדם שבאופן ודאי החסיר שאלת גשמים בתפילתו. אך פעמים רבות קורה שאדם מסיים את תפילתו כאשר ספק בלבו אם זכר לומר "ותן טל" או שמכוח ההרגל אמר "ותן ברכה" ותו לא. במצב שכזה, נקבע שתוך שלושים הימים הראשונים שמאז התחלת שאלת הגשמים - האדם יניח שמן הסתם כוחו של הרגל גבר, ולאחר שלושים יום - חזקה עליו שכבר התרגל לנוסח החדש. אנשים רבים נוהגים פטנט - מייד לאחר תחילת זמן שאלת גשמים הם חוזרים ואומרים את המשפט "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן טל ומטר לברכה" תשעים פעמים, כמספר התפילות הנאמרות בשלושים יום. בכך הם מרוויחים שני דברים: 1. הם מרגילים עצמם מהר לנוסח החדש. 2. במצבים של ספק הם יוכלו להניח שהם התפללו בנוסח הנכון. הטור בסימן קי"ד הביא פטנט זה (אמנם לגבי משיב הרוח, אך אין זה משנה לצורך העניין) בשם מהר"ם מרוטנבורג: "והר"ם מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת 'אתה גבור' תשעים פעמים עד 'משיב הרוח ומוריד הגשם', כנגד שלושים יום שאומר אותו שלוש פעמים בכל יום; ועכשיו אם היה מסופק - אינו צריך לחזור".

ראיתו של מהר"ם מרוטנבורג היא מתחום הלכתי רחוק מאוד - הלכות שור מועד. שור שנוגח הופך להיות שור מועד לאחר שלוש נגיחות, ולהלכה נפסק שהוא הדין אם הנגיחות נעשו כולן ביום אחד. וזה לשון הטור: "וראייתו מפרק כיצד הרגל (בבא קמא כד ע"א), דאמר גבי שור המועד 'ריחק נגיחותיו חייב - קירב נגיחותיו לא כל שכן?'. הכא נמי, כיון דאחר שלושים יום - אם הוא מסופק אינו צריך לחזור, כל שכן תשעים פעמים ביום אחד".

אולם, קיימת גם דעה חולקת לגבי הלכה זו, ולגבי הראיה משור המועד: "וה"ר פרץ ז"ל כתב: לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי, שאין הנדון דומה לראיה. דהתם - טעמא משום שהוחזק ליגח, ואם הוחזק שלוש רחוקות - כל שכן בשלוש קרובות. אבל גשם, שנתקן בתפלה והדבר תלוי בהרגל לשונו - לא אמרינן הכי".

על מנת להבין את החילוק שעושה רבנו פרץ ואת מחלוקתו עם המהר"ם, עלינו לעיין בתפקידן של שלוש הנגיחות ההופכות את השור למועד. ניתן להבין ששלוש נגיחות אלו משרישות בו את הרגלי הנגיחה והופכות אותו לשור נגחן, אך ניתן גם להבין ששלוש נגיחות אלו אינן משנות את אופיו אלא מוציאות את האופי לאור, ומלמדות אותנו שמדובר בשור נגחן. לעומת זאת, תפקידן של תשעים התפילות בהקשר שלנו הוא ברור לחלוטין - הן אינן מגלות שהרגלו של האדם מעיקרא היה לומר את הנוסח הרצוי בתפילה, אלא משרישות בו את ההרגל החדש. ממילא, מחלוקת הראשונים מובנת היטב. המהר"ם סבר שהנגיחות משרישות בשור את הרגל הנגיחה, ועל כן ניתן להקיש מגדריהן לגדרי התוספת לתפילה. אך רבנו פרץ הבין שהנגיחות מלמדות על אופי השור, ואם הן באות ברצף הרי שהן מעידות ביתר שאת על אופיו של השור כנגחן; וזאת בניגוד לתפילות שבאות להשריש הרגל מסוים, ועל כן עליהן לבוא דווקא במועדים מרווחים, על מנת להיקלט היטב בהרגליו של המתפלל.