איכה אשא לבדי

  • הרב יעקב מדן

"איכה אשא לבדי" / הרב יעקב מדן

א

"שלושה נתנבאו בלשון איכה: משה, ישעיה וירמיה. משה אמר 'איכה אשא לבדי'. ישעיה אמר: 'איכה היתה לזונה'. ירמיה אמר: 'איכה ישבה בדד'. א"ר לוי, משל למטרונה שהיו לה ג' שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה, אחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אתה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם, ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר 'איכה ישבה בדד'" (מדרש איכה).

שלושה נביאים, המייצגים בתפיסותיהם את כל חלקי המקרא. משה בתורה, ישעיהו בנביאים וירמיהו בכתובים, הביעו את תמיהתם על מצבו וגורלו של עם ישראל באותה לשון, "איכה"; ומלמדים אותנו חז"ל שלא מקרה הוא. קשר יש בין שלוש השאלות ותשובה אחת להן. השאלה הבולטת ביותר, "איכה ישבה בדד", הפיכת גבירה שהכל משחרים לפתחה לעניה מרודה ונרדפת, יש בכוחה להעסיק כל אדם. ואם במטרונה בודדת כך, בעם שלם על אחת כמה וכמה.
תשובתה של שאלה כאובה זו - בנביאים, ואף היא בשאלה. אך שאלה זו למעמיקים בלבד, למתחקים אחר הסיבות האמיתיות והשרשיות למאורעות הקורים בעולם. התשובה לשאלת "איכה ישבה בדד" היא, שיש לחפש את התשובה לשאלה האמיתית יותר, הקשה יותר: "איכה היתה לזונה". מהמצב שבו מתאר ישעיהו את המטרונה, הדרך למצב אותו מתאר ירמיהו קצרה ופשוטה. את שורש האיכה של ירמיהו יש לחפש בשאלת ישעיהו. והתשובה לשאלת ישעיהו - בשאלה אחרת, קשה הימנה: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". אם שורש החורבן הפיסי המתואר על ידי ירמיהו הוא החורבן הרוחני המתואר בישעיהו, הרי שורש החורבן הרוחני הזה נמצא מאות שנים קודם לכן, בחוסר יכולת למצוא שפה משותפת בין משה רבנו ע"ה לבני ישראל, עוד למרגלות הר סיני, שם נקבעה פרשת שרי האלפים והמאות, עוד בראשית התהוותו של עם ישראל וגיבושו כעם ה'. חוסר היכולת למצוא דרך בה תתיישב הנהגתו של איש האלקים, הנהגה שכל-כולה קודש, עם דרכם של שישים ריבוא בני בשר ודם פשוטים, שדרכי הקודש והחול משמשים אצלם זו בצד זו. חוסר ידיעת סוד החיבור המושלם בין האלוקי לגשמי, הוא שורש השורש של שאלות ה"איכה" שבעולם.

ב

מכל מקום, ראו חז"ל בעינם החדה את הקשר בין הגלות לבין הניצוץ הראשון של ייאושו של משה מיכולתו להנהיג את עם ישראל בכוחו שלו, לרומם את העם למדרגתו שלו; קשר המוצא את ביטויו החריף לאחר יציאתם מהר סיני בדרכם לארץ ישראל, בשרשרת המאורעות המופיעה בסוף פרשת בהעלותך ובפרשת שלח.

"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". בני ישראל מסרבים לאכול את המן, לחם השמים, שניתן בזכותו של משה (ע"פ מדרש תנחומא). יש בסירוב זה סירוב להימשך אחר מדרגתו של משה רבנו, ומשה קורא: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה".

הניתוק בין משה לעם מחריף עם הניצוץ הראשון של הערעור על הנהגת משה מצד מרים ואהרן: "הרק אך במשה דבר ה'". מכאן סלולה הדרך לרצון ישראל לבדוק את ארץ ישראל בעצמם ולא להאמין לדברי משה עליה, ומכאן לגלות בני ישראל מ' שנה במדבר - שורש הגלויות, כפי שמתבטאים חז"ל על ה"תשעה באב" הראשון - "אתם עשיתם אותה בכייה לשעה אחת, ואני אעשה אותה בכייה לדורות".
אלא, שקוץ זה גם אליה יש בו. אם בפרשת דברים מופיע רעיון מינוי השופטים כדיעבד גמור, כמסקנה מ"איכה", הרי באה פרשת יתרו ומלמדתנו שלפחות אדם אחד ראה רעיון זה כרעיון טהור וטוב, שמקומו בקודש פנימה. אף חז"ל שיבחו את יתרו על עצת מינוי השופטים - "ולמה נקרא שמו יתרו, על שום שייתר פרשה בתורה" (שמות רבה). ודאי שלא שיבחוהו בכדי על תוספת "איכה" לעם ישראל. עם כל הצער על אי הימשכות אחר מדרגתו של משה, יש במינוי שופטים מן העם הנחת הגרעין הראשון לייסודה של סנהדרין מחכמי ישראל, הנחת אבן הפינה לצמיחתה של תורה שבעל-פה. חכמי הסנהדרין קובעים ומחליטים איך ומה לדרוש מפסוקי התורה, והקב"ה מסכים עימם.

ושוב, בפרשת בהעלותך, החורבן הנובע מ"לא אוכל אנכי לבדי", מוליד את בניינה המושלם של הסנהדרין: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". יסוד האיתערותא דלתתא - "ובתורתו יהגה" - אורייתא דיליה היא. התורה הופכת לתורת האדם. הבארות העמוקים שבנפשו - מי תורה מפכים בהם. השגותיו והבנתו הופכים להיות גופי תורה, ומצוותיו ורצונו של הקב"ה מתייחסים לאותה הבנה של אותו בשר ודם: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו - והיכן ציוונו - מ'לא תסורו'" (שבת כג). זכה יתרו למה שלא זכו גדולים וטובים, לייתר בתורה את אותה הפרשה, פרשת גילוי בארות הקדושה, לא אלו שמקורן בשמי השמים, אלא אלו שמקורן עמוק, בנבכי הנפש. משה ועם ישראל לא הציעו מינוי שופטים מכיוון שידעו שלא שאלות ההלכה והדין המעשיים נמצאות במרכז העמידה בתור אל משה מבוקר עד ערב, אלא "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים" - הרצון לשמוע את דבר ה' חי ורענן מן המקור. לכן לא די בשרי אלפים ומאות, ולכך לא הציע איש את ההצעה עד שבא יתרו. היה זה דווקא יתרו שהיה לו אומץ לקום ולהכריז, שאם אין שלמות ביכולת של עם ישראל לינוק מתורתו של משה רבנו, תורת שמים, הרי שיש לחפש וניתן למצוא בארות תורה במעמקי הנפש. ניתן לחדש תורה ולמצוא את דבר ה' בטהרתו בתהומות נפשם של אנשי חיל ואמת מקרב עם ישראל. היה זה דווקא יתרו, שהרי אם יש יסוד לאתערותא דלתתא ולכניסה אל הקודש ללא השפעה ישירה משמים, הרי זה אצל יתרו, שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה עד שבא לאמונת בורא עולם, אדם שאצלו החלה העבודה משאול תחתיות. בלא מדריך, בלא מכוון,
בלא סגולה, ומתוך חיפוש עמוק בנבכי עצמיותו שלו - הגיע להר סיני.

ראה משה מה שלא ראו ישעיהו וירמיה, ששורש האיכה הנו גם שורש הבניין, שורש הצמיחה של תורה שבעל פה. ומכאן שיבוצה של פרשה זו בפרקים הדנים כל כולם בצו על ירושת ארץ ישראל וביצועה, שהרי אין לך ביטוי לתורה שבעל פה כירושת ארץ ישראל. "וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ" (יהושע ד יב). ארץ ישראל אינה ארץ של לחם מן השמים אלא של בארות הנחפרים בעומק האדמה. ארצם של האבות שקיימו אל כל המצוות כולן מקרבם, למרות שעל הר סיני לא עמדו ותורה משמים לא קיבלו. וכך כותב על ארץ ישראל הרב קוק זצ"ל באורות התורה (א, ג): "וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל בניה יושבים עליה... אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה".

ועדיין, נכנסת כל פרשת מינוי השופטים תחת הכותרת "איכה". כי אם כוונת יתרו טובה וטהורה היתה, לא כן כוונת בני ישראל. "ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דיברת לעשות" (א, יד). ובספרי (מובא ברש"י שם) - "החלטתם הדבר להנאתכם. היה לכם להשיב - משה רבנו ממי נאה ללמוד, ממך או מתלמידך". רצונם של בני ישראל לא היה רק צמיחתה של תורה שבעל פה, אלא גם הינתקות מדרכו הגבוהה, המחייבת והקשה של משה - מדרגת התורה שבכתב. ניתוק זה - הוא שורש ה"איכה" ושורש הגלות. וכך ממשיך הרב קוק זצ"ל: "בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית".
משבר זה, שהחל קודם מעמד הר סיני, מתרחב בסיום תקופת הר סיני. משה אומר לחובב - יתרו: "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם". אך בראייתם של בני ישראל - "ויסעו מהר ה'". מטרת הנסיעה - הינתקות ובריחה מאותה מדרגה של סיני, מן התורה שבכתב. רואים את מדרגת ארץ ישראל לא כנדבך נוסף על מדרגת קבלת התורה לה זכו, אלא כסותרת אותה. יש צורך לנסוע מ"הר ה'" כדי להגיע לארץ ישראל, ובלשון חז"ל: "כתינוק הבורח מבית הספר" .מכאן למתאוננים, ולמאיסה במן. שלא כמשה רבם לא ביקשו לאכול מפירות הארץ, אלא שקצה נפשם בלחם שמים. מכאן לתלונת מרים ואהרן ולבכייה שניה שהפכה לבכיית דורות. ארץ ישראל כמנותקת אף ניתוק כלשהו מסיני, ממשה ומן התורה - סופה חורבן וסוף היושבים עליה.

משה נשא לאשה דווקא את צפורה, בתו של כהן מדין. כאן היתה תקות החיבור הגדול בין משה לבין עומק הפכו - קליפת הערוה, מדין. החיבור בין משה, איש התורה שבכתב, ליתרו, איש התורה שבעל פה. אך נפרדו התאומים, עלתה תורה שבכתב למרום קדשה וירדה תורה שבעל פה לעומק התחתית. למרים ואהרן חרה על כך, אך אפילו הם לא הבינו את עומק המשבר. מפירוד זה עוברים אנו ישר לפרשת שלח על כל מוראותיה, לתשעה באב הראשון.

ג

אלא שאותו שטר קשה, שהציגו לעינינו חז"ל מכוח הפסוק "איכה אשא לבדי" - שוברו בצדו: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". כבר תמהו חכמים במדרש - בתחילה אתה אומר "לא איש דברים אנכי" (שמות ג) ועכשיו - "אלה הדברים אשר דיבר משה?" אין לך דבר שמציין את זיקתו אל האדם לזולתו כפיו, ומשה מטבעו - איש כבד פה. המיצג אותו כלפי העם, המשמש לו לפה, הוא אהרן - איש הזיקה לזולת, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה. עד כמה קשה לאיש האלקים לקשר עצמו לבני בשר ודם פשוטים, וכמה חורבן וצער נגרמו מכך לעם ישראל לדורותיו, רואים אנו מכל השתלשלות המאורעות במדבר. לא נכשל משה אלא כשעבר על מצוותו של הקב"ה, "ודברתם אל הסלע". וכאן, בפרשתנו, עד שלא שקעה שמשו של משה וכבר היא זורחת מחדש: "אלה הדברים אשר דיבר משה". החבלים הראשונים שיקשרו מחדש את תורת משה - התורה שבכתב, עם תורת הדיבור - התורה שבעל פה, כאן הם מתחילים להישזר. כל זה מצדו של משה; ומצד בני ישראל: "אמר לו הקב"ה למשה - הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן" (מדרש רבה שם). לאחר ארבעים שנה מתחילים בני ישראל לעמוד על דברי רבם וחוזרים אליו.
וכך לשונו של הרב קוק זצ"ל ב"אורות התורה" שם:

"אז תחל תורה שבעל פה לצמח מעומק שורשה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש". ובהמשך: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא".