אינו שווה בזרעו של אהרן

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

בכורות דף מג – אינו שווה בזרעו של אהרן

בפרק הקודם עסקה הגמרא באריכות בתיאור המומים השונים הפוסלים בהמה מקרבן ומתירים את הבכורות באכילה. הפרק הנוכחי דן במומים הפוסלים כוהנים מלעבוד במקדש, וכך אומרת המשנה (מג עמוד א):

"מומין אלו, בין קבועין בין עוברים - פוסלין באדם.
ויתר עליהן: הכילון והלפתן והמקבן, ושראשו שקוט, וסקיפת, ובעלי חטרות - רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין. הקרח – פסול".

במשנה מתוארים אנשים שונים שאין להם מומים במובן המקובל (בגדרי מומי בהמה) ולמרות זאת הם פסולים מלשרת במקדש. בהמשך הגמרא (מג עמוד א) מבואר שאנשים אלו פסולים משום שבכוהנים קיים דין נוסף שאינו קיים בבהמה:

"מנא ה"מ? א"ר יוחנן; דאמר קרא "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן" - איש ששוה בזרעו של אהרן".

כלומר, קיים דין מיוחד שעניינו הוא שכל מי שנראה שונה משאר חבריו הכוהנים פסול לעבודה. יש לדון מה עניינו של דין זה, ומה היחס בינו ובין הדין הכללי של פסול בעלי מומין:

א. ניתן להבין שמדובר בדין חדש ונפרד לחלוטין, שאין קשר בינו ובין דין בעלי מומין.

ב. ניתן להבין שמדובר בסוג קל ועדין יותר של מום, אשר אינו פוסל בבהמה אך פוסל בכוהנים אשר רף הכשרות שלהם גבוה יותר והגדרת ה"מום" בהם חמורה יותר מאשר בבהמה.

עצם העובדה שדין זה הובא במשנה אחת יחד עם דין בעלי מומין יכולה ללמד על קשר בין הדינים, אך מדברי הגמרא (מג עמוד ב) ניתן לדייק את ההיפך:

"מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן?
איכא משום אחולי עבודה, מומא - מחיל עבודה, דכתיב "מום בו ולא יחלל", שאינו שוה בזרעו של אהרן - לא מחיל עבודה.
מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין?
איכא בינייהו עשה."

הגמרא מחלקת בין שלושה סוגי פסול: "מום" אשר לוקים עליו ומחלל עבודה, "שאינו שוה בזרעו של אהרן" אשר עוברים עליו בעשה ואינו מחלל עבודה ו"מראית עין" (כוהנים שפסולים רק משום שנראים לא טוב) שאפילו איסור עשה אין בו.

מתוך חלוקה זו נראה בבירור שדין "מזרע אהרן" הינו דין נפרד לחלוטין מדין בעלי מומין, שהרי אין לוקים עליו ואינו מחלל עבודה. אמנם, מתוך דברי הרמב"ם ניתן לדייק שעמדתו שונה מפשט הגמרא. הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש ו, ו) פסק את דברי הגמרא באופן הבא:

"כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה, ואם היה מזיד לוקה,
וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד אף ע"פ שהוא לוקה לא חילל עבודתו,
ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה ועבודתו כשירה."

הנקודה הבולטת ביותר בדברי הרמב"ם היא שלדעתו האיסור שקיים בדרגת הביניים, "שאינו שוה בזרעו של אהרן", הינו לאו ולא ביטול עשה. נקודה חשובה נוספת היא שהרמב"ם לא מחלק בין מומים ובין "שאינו שוה" אלא בין מומים השווים באדם ובבהמה ובין מומים המיוחדים לאדם (וכוללים הן את דין "שאינו שוה" והן מקרים אחרים כגון גיבן וחרום). מדברי הרמב"ם עולה שלדעתו דין "שאינו שוה" איננו דין נפרד ועצמאי, אלא מהווה חלק מקבוצת המומים המיוחדים שנוספו בכוהנים אשר לוקים עליהם אך אין בהם חילול עבודה.

הרב אברהם סתיו