איסורי תורה | איסורי גברא או חפצא?

איסורי תורה - איסורי גברא או חפצא?

הגמרא בתחילת נדרים קובעת שיש חילוק ברור בין נדר לשבועה: בנדר האדם מחיל איסור על חפץ ('איסור חפצא'), ואילו בשבועה האדם מחיל איסור על עצמו ('איסור גברא'). חלוקה זו מעוררת את השאלה, מה דינם של כל איסורי התורה - האם הם איסורי חפצא או איסורי גברא? כאשר התורה אוסרת לאכול נבלה, חלב או דם, האם היא קובעת שעל מאכלים אלו רובצת חלות של מאכלות אסורים, כך שבאופן אובייקטיבי, אולי מטאפיזי, יש הבדל בינם לבין מאכלים אחרים, בלי קשר לבני האדם, או שמא מאכלים אלו אינם שונים בגופם מכל מאכל אחר, אלא שהתורה ציוותה את האדם שלא יאכל מהם, ורק מבחינתו אלו מאכלות אסורים?

עמדה ברורה בשאלה זו נקט הריטב"א בנדרים יג ע"ב. לדבריו, מי שאומר "הרי כרוב זה אסור עלי כמו בשר חזיר" - לא אמר כלום, מפני שהוא מנסה בלשון זו להחיל על הכרוב איסור חפצא, ובשר החזיר אינו יכול לשמש בסיס ומקור לאיסור כזה, שכן גופו של החזיר אינו אסור, ומבחינת החפץ אין שום הבדל בינו לבין בשר מותר. לדעתו, כל איסורי המאכלות האסורים הם איסורי גברא - נאסר על האדם לאכול אותם.

ברם, נראה שלא כל הראשונים הסכימו לדעתו. הראשונים נחלקו בדינו של אדם שנדר הנאה מבשר חזיר: האם נדרו חל, או שמא אומרים "אין איסור חל על איסור". הריטב"א (שבועות כ ע"ב), נאמן לשיטתו, כותב שהנדר חל, שכן איסורו של החזיר מצד התורה מתייחס אל האדם, שצריך להתרחק מחזיר, ואילו הנדר אוסר את החזיר מצד החפץ, כך שאין כאן כפילות, ויש לנדר מקום לחול. לעומתו, כותבים תוס', הרשב"א ואחרים שהנדר אינו חל, שאין איסור חל על איסור, ולדעתם נראה שאיסורי התורה הם איסורי חפצא, ולכן אין הנדר מחדש עליהם דבר.

נפקא מינה מעניינת לשאלה זו עולה מדבריו של הרא"ש ביומא (פ"ח סי' יד). הרא"ש דן במקרה שנמצא לפנינו בשבת חולה בסכנת מוות, שהרופאים קבעו שעליו לאכול בשר כדי לחיות, אלא שאין לנו בשר כשר להביא לו, ועלינו לבחור בין שתי אפשרויות: לתת לו בשר נבלה, או לשחוט בהמה בשבת ולתת לו את בשרה. הרא"ש מביא דעה לפיה יש להעדיף את הנבלה, כיוון שלעולם יש לבחור את האיסור הקל ביותר, ונבלה שהיא איסור לאו עדיפה על פני שחיטה בשבת שהיא איסור סקילה.

ברם, הרא"ש ממשיך ומביא את דעתו של מהר"ם מרוטנבורג, שחלק על כך. לדברי מהר"ם, עדיף לשחוט בהמה בשבת, שהרי על בשרה של אותה בהמה לא רובץ שום איסור, והאיסור אינו נוגע אלא לפעולת השחיטה, והואיל ומדובר בפיקוח נפש - השחיטה אינה אסורה כלל. לעומת זאת, נבלה - איסור רובץ עליה, ואף שמותר לאכול איסורים במצב של פיקוח נפש, היא עדיין נחשבת חפץ אסור, ועדיף לאכול חפצי היתר. מהר"ם סובר, כנראה, שאיסורי התורה הם איסורי חפצא, שאינם תלויים במצבו של האדם, ולכן במצב של פיקוח נפש - עדיף לעבור על איסור גברא כמו שבת, שנדחה מפני פיקוח נפש. ייתכן שהדעה הראשונה ברא"ש סוברת שאיסורי התורה הם איסורי גברא בדיוק כמו חילול שבת, ולכן לעולם יש לבחור את האיסור הקל ביותר.