איסור הגאווה מן התורה- מניין?

  • הרב אלחנן סמט
 
א. שני חלומותיו של רבי משה מקוצי
ב. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'" – האם יש למנותו בתרי"ג?
ג. המונים לאו זה ואלו שאינם מונים אותו
ד. פיתרון חלומו של ר' משה – הפסוק בפרשת עקב בהקשרו
ה. האם הלאו שבפרשת ואתחנן זהה לזה שבפרשת עקב?
ו. שלילת מידת הגאווה בתורה – דברי ראשונים אחרים
ז. גאווה כמידה רעה פרטית וגאווה כחטא של ישראל בארץ
 
א. שני חלומותיו של רבי משה מקוצי
 
בסופו של האלף החמישי נדד רבי משה בן יעקב מן העיר קוצי (Coucy) שבצרפת בין ערי ספרד ופרובנס, ודרש בפני קהילות ישראל שבאותן הארצות. רבי משה, אחד מחשובי בעלי התוספות בדורו, הוכיח את קהל שומעיו על התרופפות מצוות אחדות בידיהם, והדריכם לסגל מידות טובות ולהתרחק מן הרעות. דרשותיו עשו רושם גדול על שומעיהן והשיבו רבים מעוון.[1]
תוצאה נוספת של מסעו הממושך של רבי משה מקוצי הייתה, שבעת ששב לצרפת ניגש לחבר את ספר המצוות הגדול שלו (סמ"ג), שנחשב לאחד מספרי ההלכה החושבים ביותר שנכתבו בימי הביניים.[2] וכך הוא כותב בהקדמה לספר זה על הנסיבות שהביאוהו לכתיבתו:[3]
ויהי כאשר הייתה סיבה מן השמים שאסבב בארצות להוכיח גלויות ישראל, נתתי את פני לסדר בעל פה המצוות, כל מצוה ומצוה כמאמרה... למען לא אשגה בתוכחה. ובכמה מקומות ביקשו ממני לכתוב יסודות המצוה על פי ראיות, ולעשות ממנו ספר. ואירא לעשות כן, לעשות ספר תורה לרבים, 'כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי' (משלי ל', ב).
ובתחילת אלף ששי[4] בא אלי עניין מראה בחלום: "קום, עשה ספר תורה משני חלקים!" ואתבונן על המראה, והנה השני חלקים – לכתוב ספר מצוות עשה בחלק אחד וספר מצוות לא תעשה בחלק השני.[5]
ולכן, הנני משה בן יעקב, נתתי את פני לחבר שני הספרים...
רבי משה מסיים את הקדמתו לספרו בסיפור על חלום נוסף:
וגם בעניין הלאווין, בא אלי עניין מראה בחלום בזה הלשון: "הנה שכחת את העיקר: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ' (דברים ח', יא)!" כי לא היה דעתי לחברו במניין הלאווין, וגם רבנו משה (- בן מימון) לא הזכירו במניין.
ואתבונן אליו בבוקר, והנה יסוד גדול הוא ביראת השם, וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומו.[6]
מראה חלום שני זה הוא בבחינת חידה הדורשת את פיתרונה, ואל הפיתרון הזה רומז המחבר באמרו "וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומו". הבה נצא בעקבות רמז זה של רבי משה, ונראה כיצד פתר המחבר את חידת חלומו.
 
ב. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'" – האם יש למנותו בתרי"ג?
 
בנאומי המצוות הראשונים בספר דברים, שאנו עומדים בשבתות אלו בקריאתם, מופיעים שני פסוקים דומים. בפרשת ואתחנן נאמר:
ו', י-יא   וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ...
עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ
וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.
     יב       הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
     יג       אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא, וְאֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
     יד       לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם.
     טו      כִּי אֵ-ל קַנָּא ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
ובפרשת עקב נאמר:
ח', ז        כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.
     ח        אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
     ט        אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ...
     י         וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
     יא      הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ
לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
     יב       פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.
     יג       וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.
     יד       וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
     טו      הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא...
    טז       הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיך...
    יז        וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.
    יח       וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל
לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.[7]
שני הפסוקים הדומים שהדגשנו בציטוטים שלמעלה – "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'" – מנוסחים כציווי ברור, כמצוַת לא תעשה. וכפי שהורה רבי אבין בשם רבי אילעאי (עירובין צו ע"א ובמקבילות): "כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' אינו אלא בלא תעשה".
ובכן, האם מנו מוני המצוות לאו זה במניינם?
 
ג. המונים לאו זה ואלו שאינם מונים אותו
 
שתי שיטות עיקריות במניין המצוות רווחו בין הגאונים והראשונים שעסקו במקצוע זה שבתורה: האחת היא שיטתו של בעל 'הלכות גדולות', שמניין המצוות שבספרו היה נפוץ בכל תפוצות ישראל במשך דורות רבים. מוני מצוות רבים הלכו בשיטת בה"ג, הן בצרפת והן בספרד ובארצות האסלאם.[8]
כשני דורות לפני שניגש רבי משה מקוצי לחבר את ספרו, התפרסם ספר המצוות של הרמב"ם, אשר הציג שיטה חדשה של מניית המצוות. שיטה זו מבוססת על עקרונות ברורים, המנוסחים בהקדמה שהקדים לספרו, הם ארבע-עשר 'השורשים'.[9]
רבי משה מקוצי היה מונה המצוות הראשון שבחר בשיטת המניין של הרמב"ם כבסיס לספר המצוות שלו, ורק הבדלים בודדים קיימים בין שני המניינים הללו.[10] אף בגופו של ספר המצוות מרבה רבי משה להזכיר את הרמב"ם ואת פסיקותיו ב'משנה תורה', עד שניתן לומר כי 'ספר מצוות גדול' הוא השער הרחב שבו נכנסה תורתו של הרמב"ם לעולמם של בעלי התוספות בצרפת.[11]
 
והנה, בה"ג במניין הלאווין שלו, לאו ק"נ, מנה כמִצוה את הפסוק "פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'",[12] אך לא פירש מהי משמעותו של לאו זה.
ר' אליעזר ממיץ בספר ה'יראים' שלו, שבו מנה את המצוות בעקבות שיטת בה"ג, מונה אף הוא לאו זה (סימן ש"ס במהדורת 'ספר יראים השלם') אך הוא גם משתדל לבאר את תוכנו:
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'" – כתוב בפרשת ואתחנן "השמר לך פן תשכח את ה'", פירוש, שלא ישכח אדם מלקבל עול מלכות שמים עליו, ויקרא קריאת שמע בכל יום.[13] ולמאן דאמר בברכות (כא ע"א) קריאת שמע דרבנן, פירוש: שיזכור אדם את בוראו תמיד ואת מצוותיו.[14] ו"פן תשכח" – לאו הוא. כדרבי אילא דאמר: "כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה".
אף רמב"ן, בסוף השגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם – "השִׁכחה מן הרב במצות לא תעשה", המצוה הראשונה[15] – מנה לאו זה בעקבות בה"ג:
שנמנענו שלא ישכח אחד ממנו אמונת הא-לוהות... שנצטוינו מצוה ראשונה (- במצוות עשה), בקבלת מלכות שמים... והוא שאמר יתברך "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ', ב), שהיא מצוה באמונה... וכפל לנו מניעה בכפירה ממנה... והוא אמרו "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' (א-לוהיך[16]) אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ו', יב), ירצה בזה שלא נשכח עיקר הא-לוהות, ונכפור או נסתפק בו... ונתן הראיה במצוה (- בעשה) ובמניעה (- בלאו) הנזכרים – יציאת מצרים שנעשה באותות ובמופתים...
וכפל המניעה הזאת עוד, ואמר יתברך "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו" (- הפסוק בפרשת עקב ח', י), וזו גם כן מניעה מלשכוח האמונה בא-לוהות, ושיכפור מפני זה בתורה ובמצוות...
וזאת המצוה מפסוק "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" וגו' – זכרה בעל ההלכות.
לדעת רמב"ן אפוא, מהווה מצוה זו בת זוגה של מצוַת 'אנכי', כלומר היא המניעה המשלימה את המצוה החיובית ההיא. מבחינה עניינית, דומה תוכנה של מצוה זו לפי דברי רמב"ן לתוכנה על פי דברי בעל היראים.
 
אולם הרמב"ם לא כלל את הפסוק שבפרשת ואתחנן, ולא את הדומה לו בפרשת עקב, במניין המצוות שלו. ובכן, מדוע לא עשה כן, והרי לשונם של פסוקים אלו היא לשון לאו ברורה?
נראה שהתשובה על כך תלויה בשורש הרביעי שהקדים הרמב"ם לספר המצוות שלו:[17]
הכלל הרביעי – שאין ראוי למנות ציוויים הכוללים את כל המצוות.
יש שנאמרו בתורה צווים ואזכרות שאינם על דבר מסוים, אלא כוללים את כל המצוות, כאילו יאמר: 'עשה כל מה שצויתיך בו, והשמר מכל מה שהזהרתיך ממנו', או: 'אל תמרה בשום דבר ממה שצויתיך בו', הרי אין מקום למנות את הציווי הזה מצוה בפני עצמה, לפי שלא ציווה לעשות איזה דבר מסוים מוגדר – שיהיה מצות עשה, וגם לא הזהיר ממעשה מסוים – שיהיה מצות לא תעשה.
בפרשת ואתחנן אמנם לא נתפרש בכתוב מה כלול באיסור לשכוח את ה', אולם ממה שנאמר בפסוק שאחריו על דרך החיוב "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד...", יש ללמוד כי שִׁכחת ה' היא שלא לירא אותו ושלא לעבדו. ואם כן זהו ציווי כללי הנוגע להרבה מצוות אחרות, ואולי אף לכולן.[18]
בפרשת עקב מפרש הפסוק הזה עצמו – "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" – מה כלול בשכחה זו – "לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".
ברור אפוא מדוע לא מנה הרמב"ם לאו בפסוקים אלו, וברור גם מדוע לא היה בדעתו של רבי משה מקוצי "לחברו במניין הלאווין", ובכך ללכת בעקבות הרמב"ם.
 
ד. פיתרון חלומו של ר' משה – הפסוק בפרשת עקב בהקשרו
 
אלא שכאן בא מראה החלום והודיע לרבי משה: "הנה שכחת את העיקר – 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'
אֱ-לֹהֶיךָ'!". ברור אפוא, שבחלום זה הודיעו לרבי משה כי בפסוק שבפרשת עקב – שהוא זה המצוטט במראה החלום – ישנה משמעות חדשה ומיוחדת, שאינה מצויה במצוות אחרות.
ובכן, מהי משמעות זו?
בהתבוננו אל חלומו בבוקר, כך מודיענו רבי משה, הוא מבין – "והנה יסוד גדול הוא ביראת השם". ועוד הוא מודיענו, כי חיבר לאו זה "במקומו". אין לנו אלא לחפש היכן מנה רבי משה את הלאו המבוסס על פסוק זה במניין הלאווין שלו.
ואכן בלאו ס"ד כותב רבי משה:
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" – אזהרה שלא יתגאו ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה, ויאמרו שברווח שלהם ועמלם הרוויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה לקב"ה מחמת גאוותם. שעל זה עונה זה המקרא בפרשת ואתחנן (ו', יא-יב) "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ" וכו' "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח" וגו'.[19]
וזה הפירוש שפירשנו (- בראש מצוה זו, את הפסוק בפרשת עקב) מפורש בסמוך (- בפסוקים הבאים מייד אחריו): "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ" וגו' "וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" וגו' "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
ומכאן אזהרה שלא יתגאה אדם במה שחננו הבורא הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, אלא יש לו להיות עניו ושפל ברך לפני הא-לוהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננוֹ זו המעלה.
עתה מרחיב רבי משה בהבאת פסוקים מן התורה, הנביאים והכתובים ומדבריהם של חז"ל בשבחה של הענווה ובגנות הגאווה, ומתוך דבריו אנו למדים, שדברים אלו הם תקציר של דרשות שהיה דורש לפני קהל שומעיו בימי נדודיו בערי ספרד. והוא מסיים ואומר:
תוכחת הענווה דרשתי כך לרבים, אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה הלאו – לא היה דעתי.[20] גם רבנו משה (- הרמב"ם) לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאווין.
וכשהגעתי עד כאן להשלים הלאווין, אקראן בחלום במראות הלילה "הנה שכחת את העיקר – 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ'!", והתבוננתי עליו בבוקר, והנה יסוד גדול הוא ביראת ה', והואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין (- הנותן חכמה לחכמים)[21].
ובכן, מה נתחדש לו לבעל סמ"ג בהבנת הפסוק בעקבות חלומו, מה שלא היה ברור לו לפני כן? נראה שמה שנתחדש לו הוא שאת המשמעות של פסוקנו יש ללמוד מן ההקשר הרחב שבו הוא מצוי, ולא מתוכו עצמו. שהרי בפסוק עצמו נאמר בסמוך לאיסור שכחת ה' "לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו...", ואם כן יש להסיק ששִׁכחת ה' פירושה אי-שמירת מצוותיו. כך כנראה הבינו הרמב"ם ורבי משה בתחילה, ועל כן לא מנאוהו. אולם בחלום נאמר לרבי משה שפסוק זה כולל עיקר גדול בתורה, ומשמע – עיקר חדש שלא נאמר בתורה לפני כן.
רבי משה קרא אפוא את הפסוק הזה בהקשרו הרחב, וגילה שביאורו של הפסוק מופיע בהמשך דברי התורה בסמוך:
 
פסוק יא
פסוקים יב-יד
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן
 תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ
פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ...
 וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ...
 
 
אם כן שִׁכחת ה' כאן, פירושה שיָרום לבבך מחמת הצלחתך בארץ, ותאמר בלבבך "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
אי-שמירת המצוות, הנידונה בסיפא של פסוקנו, אינה מהווה פירוש לרישא שלו (- "תִּשְׁכַּח אֶת ה'" = "לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו"), אלא היא מציינת את התוצאה של שכחת ה'[22], של גאוות האדם על הצלחותיו ושל שכחתו את חסד ה' עִמו. התוצאה הצפויה של הלך נפש זה תהא הפסקת שמירת המצוות, שהרי חיובנו בהן קשור בקשר אמיץ להכרתנו כי ה' גמל עמנו חסד בהוציאו אותנו ממצרים ובקנותו אותנו לחלקו, ובהביאו אותנו אל הארץ הטובה הזאת[23].
 
ה. האם משמעות הלאו שבפרשת ואתחנן זהה לזה שבפרשת עקב?
 
האם אף הפסוק המקביל בפרשת ואתחנן – "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'" – מתפרש עתה בדרך דומה, כאוסר על האדם את הגאווה על הישגיו ואת שִׁכחת החסד שגמל עמו ה'?
כך היא אמנם דעתו של רבי משה מקוצי, כמבואר בדבריו בלאו ס"ד שהובאו בסעיף הקודם ושנידונו בהערה 19.
אולם באמת אין הכרח להניח כי שני הפסוקים הדומים זהים במשמעותם. הפסוק בפרשת ואתחנן מזהיר מפני שכחת ה' בהקשר שונה לגמרי מזה שבפרשת עקב. אין מדובר שם בהישגים שהשיג האדם בכוחו ובעוצם ידו, שהם העלולים לגרום לרום לבבו של האדם ולשכחת חסדי ה' עמו, אלא אדרבה: כל ההישגים המוזכרים שם, הם כאלו שניתנו לו על ידי ה' במתנה, ללא שטרח עליהם כלל:
                ו', יא      עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת                 אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ
וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב         אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ
וּבֹרֹת חֲצוּבִים                        אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ
כְּרָמִים וְזֵיתִים                      אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ
על משמעות איסור שִׁכחת ה' שם עמדנו בעיוננו לפרשת ואתחנן בסדרה הראשונה, ואף בעיון לפרשה זו מן השבוע שעבר עמדנו על כך בקיצור.
על כל פנים, הפירוש לפסוק שבפרשת ואתחנן אינו מעלה ואינו מוריד ביחס לחידוש שנתחדש לבעל סמ"ג בהבנת הפסוק שבפרשת עקב, שאליו הפנה אותו חלומו.
 
ו. שלילת מידת הגאווה בתורה – דברי ראשונים אחרים
 
את שלילת הגאווה כמידה רעה למדו ראשונים אחרים ממקומות שונים בתורה בנביאים ובכתובים, וכן מדברי חז"ל.[24] בעל 'הלכות גדולות', ובעקבותיו בעל ספר ה'יראים', אף מנו במניין העשין שלהם את המצוה להיות "שפל רוח" ('הלכות גדולות' עשה קסה; 'יראים השלם' סימן רלב). אולם בעל ה'יראים' מודה: "ולא מצאתי (- למצוה זו) עיקר (- מקור בתורה), אלא מששיבחה התורה העניו, דכתיב (במדבר י"ב, ג): 'וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד', למדנו שמצוה להיות אדם עניו ושפל רוח". מובן שאין במקורו של בעל ה'יראים' כדי לשמש בסיס למצוה המנויה בתרי"ג, על כל פנים לא על פי שיטת המניין של הרמב"ם ושל רבי משה מקוצי.
 
הרמב"ם דן על מידת הענווה ועל הפכה – מידת הגאווה – בהרחבה בהלכות דעות בפרקים א-ב.[25] ברם המצוה בתורה שאותה מציין הרמב"ם בהלכות דעות אינה מיוחדת למידה זו, אלא לכל מידותיו של האדם הנידונות באותן הלכות. בראש הלכות דעות הציב הרמב"ם את מצוַת העשה "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כ"ח, ט) – "להידמות בדרכיו", ובפרק א הלכה ו הוא כותב: "ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים (- 'דרך האמצע'), והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'... וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות [אליו] כפי כוחו".
 
אמנם רמב"ן ציין מקור ספציפי בתורה לאיסור הגאווה.
בפרשת שופטים בדיני המלך נאמר (דברים י"ז, יח-כ):
...וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה'... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול...
וכתב על כך רמב"ן בד"ה לבלתי רום לבבו מאחיו:
נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים, שאינם ראויים לכך... כי הגאוה מידה מגונה ונמאסת אצל הא-להים אפילו במלך, כי לה' הגדולה והרוממות...
רמב"ן רואה בפסוק זה רמז בלבד, שכן אין כאן איסור מפורש שניתן למנותו במניין המצוות. הרי המילים "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" משמשות טעם למצוה המוטלת על המלך לכתוב לו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו.[26] וכבר כתב הרמב"ם בשורשיו לספר המצוות בשורש החמישי "שאין למנות טעם המצוה כמצוה בפני עצמה".
אף הקל וחומר שעשה רמב"ן – "הכתוב ימנע המלך... וכל שכן האחרים" – אינו ודאי: שמא אסרה התורה את הגאווה דווקא על המלך, מפני הנזק שעלולה מידה זו להמיט על תִפקודו בישראל, אולם אדם פשוט – אין גאוותו מזיקה אלא לעצמו, ושמא אין ללמוד מן האיסור על המלך שאף לו היא אסורה.
 
נמצא כי מציאת פסוק מפורש, האוסר את הגאווה על עם ישראל כולו ועל כל יחיד בו, פסוק שניתן למנותו במניין המצוות, זהו חידושו של רבי משה מקוצי ב'ספר מצוות גדול' שלו, חידוש שזיכו אותו בו מן השמיים מפני ענוותו.[27]
 
ז. גאווה כמידה רעה פרטית וגאווה כחטא של ישראל בארץ
 
האם הגאווה הנאסרת על פי המקור המפורש בפרשתנו היא אותה הגאווה שבה דנים הראשונים האחרים שהובאו בעיוננו (בה"ג, יראים, רמב"ם, רמב"ן)? נדמה שהתשובה על כך שלילית:
הראשונים האחרים דנו בשלילת הגאווה כתכונה אישית של הפרט, שיש בה השחתת אישיותו ופגיעה בשלמות נפשו. הגאווה שאותה שוללת התורה בפרשתנו, לעומת זאת, נידונה בהקשר לאומי-היסטורי: הנוכח שאליו פונה התורה בעקביות הוא עם ישראל כולו ("כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם ..." וכן בהמשך; אמנם ברור שעם ישראל מורכב מפרטים שאזהרת התורה נוגעת לכל אחד ואחד מהם); עילת גאוותו השלילית של הנוכח שאליו פונה התורה – עם ישראל – היא הצלחתו הכלכלית בארץ הטובה, שאליה הביאו ה', הצלחה שאותה השיג בעמלו; תוכנה של גאוותו הוא שכחת "ה' הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"; והתרופה לכך היא בזכירת החסדים ההיסטוריים הכבירים שגמל ה' עם עמו בקחתו אותו לעם ובהוליכו אותו במדבר. אף הסכנה שיש בגאווה זו היא סכנה לאומית כללית – הפסקת קיום המצוות והליכה אחרי אלוהים אחרים.
ובאמת, אף רבי משה בעל סמ"ג, בבואו להגדיר את הלאו הזה בראש דבריו בלאו ס"ד, מנסחו בדרך המתאימה למשמעות הפרשה:
אזהרה שלא יתגאו ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה, ויאמרו שברווח שלהם ועמלם הרויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה לקב"ה מחמת גאוותם.
רבי משה אמנם הרחיב את איסור הגאווה הזה למישור על-זמני ועל-מקומי הנוגע לכל פרט באשר הוא:
ומכאן אזהרה שלא יתגאה אדם במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, אלא יש לו להיות עניו ושפל ברך לפני הא-להים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו בזו המעלה.
והוא מביא בהמשך דבריו מקורות לחיוב הענווה ברוח דבריו האחרונים, כגון הפסוק שנאמר על משה "'וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד".
ברם, על אף האמת החינוכית והדתית שיש בדבריו, ספק אם הם נובעים בהכרח מן הנאמר בפרשת עקב. קשה לראות בשלילת הגאווה האישית המתוארת בדבריו (גאווה על הממון ועל היופי ועל החכמה שבהם חונן האדם הפרטי) לאו מן התורה שמקורו בפרשתנו.
אפשר שגם רבי משה לא התכוון לְדַמות לחלוטין את שני סוגי הגאווה, ועל כן כתב "ומכאן אזהרה שלא יתגאה אדם...", כלומר הגאווה הפרטית האישית אינה זו שעליה הזהיר הכתוב, ואף על פי כן ניתן להרחיב את המשמעות של איסור התורה מבחינה עקרונית גם לכך, אף אם אין זה הלאו האמור בתורה ממש.
 
כללו של דבר, התורה אוסרת על עם ישראל בלאו מפורש להתגאות בהישגיו בארץ אשר נתן לו ה', ולשכוח כי הישגים אלו נתאפשרו לו אך הודות לחסדי ה' עמו.
אף הגאווה האישית הפרטית של האדם היא מידה מגונה, בכל מקום ובכל זמן ובכל הקשר שהוא, ומקורות אחדים בתורה מלמדים אותנו זאת, ויש ממוני המצוות שמנו את הפכה של הגאווה – את מידת הענווה – כמצוַת עשה.
חידושו של רבי משה מקוצי ב'ספר מצוות גדול' שלו אכן מכוון לפשוטו של מקרא, אולם רק הצירוף של דבריו בעניין הלאו המיוחד לישראל כעם: "לֹא תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ", עם דברי הרמב"ם בעניין חובת האדם הפרטי לתקן את מידותיו – בייחוד בעניין הגאווה, ייתן בידנו התייחסות שלמה של התורה למידת הגאווה בכל הקשריה. "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ, וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם" (תהילים ל"ז, יא).
 
 

* בכתיבת עיון זה היה לנגד עינינו מאמרו של יהודה גלינסקי "'פן תשכח את ה' א-לוהיך' – לפתרון חלומו של רבנו משה מקוצי", שהתפרסם בבטאון ישיבת שעלבים 'ספרא וסייפא' 45-44, קיץ תשנ"ג.
1 הוא יצא לספרד בשנת ד' תתקצ"ו (1236) ומסעו נמשך שנים אחדות. המצוות העיקריות שעמדו במרכז דרשותיו היו תלמוד תורה, תפילין מזוזה וציצית, איסור הנישואין עם נכריות, משא ומתן באמונה ואיסור הונאת הגוי.
[2] ספר זה נשתמר בכתבי יד רבים וזכה למהדורות נדפסות רבות. ראשונים ואחרונים ידועי שם כתבו עליו פירושים, וכמה פוסקים ראשונים סמכו עליו את פסקיהם. רבי יהושע בועז כלל את סמ"ג ביחד עם הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך כספרי ההלכה שאליהם הוא מפנה בחיבורו 'עין משפט' על הש"ס.
[3] כל הציטוטים מן הסמ"ג המובאים בעיון זה הם ממהדורת 'ספר מצוות גדול השלם', כרך ראשון, בהוצאת מכון ירושלים ומכון שלמה אומן, תשנ"ג.
[4] בשנת ה' אלפים א' (1241-1240). בשנה זו כבר שב רבי משה לצרפת. באותה שנה השתתף בפריס בוויכוח הגדול עם המומר דונין שהתקיים לפני לודוויג התשיעי מלך צרפת, כשבראש ארבעת חכמי ישראל שהשתתפו בוויכוח זה עמד רבי יחיאל מפריס.
[5] למעשה, הקדים רבי יעקב את ספר מצוות לא-תעשה לספר מצוות העשה (בבחינת "סור מרע ועשה טוב"), הֶפך הסדר בספר המצוות של הרמב"ם.
[6] צירוף הסיפור על שני החלומות מביא את ר' יעקב לחתום את הקדמתו במילים הנרגשות הבאות:
וה' א-להים יודע, כי לפי דעתי איני משקר בעניין המראות. וה' א-להים יודע, שלא הזכרתים בספר זה אלא למען יתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה, וחפץ ה' בידי יצלח.
[7] הדמיון בין שתי הפסקאות הללו אינו מתמצה כמובן בפסוק החוזר בשתיהן, אלא הוא רחב בהרבה. על היחס בין שתיהן עמדנו בעיוננו לפרשת ואתחנן בסדרה הראשונה "השפע החומרי לסוגיו ולסכנותיו". עיוננו הנוכחי קשור למסקנות העיון ההוא.
[8] א. המאפיין את שיטת מניין המצוות של בה"ג, שהוא מחלק את תרי"ג מצוות לארבעה חלקים: 71 עונשים (בידי אדם או בידי שמים); 277 לאווין; 200 עשין; 65 פרשיות שהן מצוות המוטלות על הציבור. חלוקה זו אינה תואמת את מה שנזכר בתלמוד (מכות כג ע"ב), כי 613 המצוות נחלקות לְ-שס"ה לאוין – כמניין ימות החמה ולְ-רמ"ח עשין, כמניין איבריו של אדם. והרבה נתייגעו מפרשים וחוקרים כדי להתאים את רשימת בה"ג לחלוקה שבתלמוד, ולא העלו בידם דבר ברור.
   ב. בדרכו של בה"ג הלכו מוני המצוות הבאים: רב סעדיה גאון בספר המצוות שלו (שעליו כתב ר"י פערלא את פירושו); רבנו אליהו הזקן (סוף תקופת הגאונים); רבי יצחק אלברצלוני (בן דורו של הרי"ף); ר' שלמה אבן גבירול (דור לאחר מכן); אזהרות "אתה הנחלת" שמחברן וזמנו אינם ברורים, ויש מקדימים אותו מאוד; רבי אליעזר ממיץ, תלמיד רבנו תם, בספר 'היראים'; רב חפץ בן יצליח, שבידינו קטעים מספר המצוות שלו; וכן פיוטי אזהרות נוספים שנשתמרו באופן חלקי ושיש בהם עדות להליכת מחבריהם בשיטת בה"ג.
כמובן שקיימים הבדלים קטנים וגדולים בין מנייני המצוות הללו, בינם לבין עצמם ובינם לבין מניין בה"ג, כשם שגם במניינו של בה"ג ישנם הבדלים בין הנוסחאות השונות שלו. וראה על כל זאת בספר 'הלכות גדולות', מהדורת הילדסהיימר, ירושלים תשמ"ז, כרך ג, במבוא ל'הקדמת ספר הלכות גדולות', עמ' יב-כח.
[9] הרמב"ם מחלק את המצוות לשני סוגים בלבד – לְרמ"ח מצוות עשה וּשס"ה מצוות לא-תעשה, בהתאמה לנאמר בתלמוד. הוא אינו מונה מצוות שהן דרבנן, ומבהיר את הכרעותיו ביחס למנייתן של מצוות שונות, הן במבוא לספרו והן בגוף הספר.
המחלוקת בין הרמב"ם לבין מניין בה"ג וההולכים בעקבותיו נוגעת הן לשיטת המניין והן לעשרות רבות של מצוות הנמנות במניין אחד וחסרות במניין האחר, ובמקומן באות מצוות אחרות.
[10] ראוי לציין שרבי משה לא הכיר את ספר המצוות של הרמב"ם שנכתב בערבית, אלא את מניין המצוות הקצר שלו, הבא בראש ספרו הגדול 'משנה תורה', ובגופו של הספר, בראש כל קבוצת הלכות הנושאת כותרת.
[11] א. דור אחד לפני ר' משה, חיבר אחד מבעלי התוספות – ר' אליעזר ממיץ – אף הוא ספר מצוות. אלא שהוא הלך בו בשיטת בה"ג.
     ב. הערצתו של ר' משה לרמב"ם, שהביאה אותו ללכת בעקבותיו, מתבטאת במבוא שכתב ל'ספר מצוות גדול', כשהוא מתאר את השתלשלות התורה שבעל פה ממשה רבנו ועד לרמב"ם, החותם את תיאורו. וכך הוא מתארו:
והנה אחרי כן גם דבריהם (- של הגאונים ושל הרי"ף) היו סתומים, מפני שנתמעטו הלבבות, ועמד האיש הגדול רבנו משה בר' מימון, היה מקורדובא בארץ ישמעאל (- ספרד המוסלמית), ועשה חיבור מכל התורה, חיבור נאה ומשובח, והאיר עיני ישראל. ובכל החכמות היה רב מופלא, לא נשמע בדורות האחרונים כמוהו, ורבים נתאמצו (- נתחזקו) בתורה על ידי ספריו, שפשטו בארץ אדום ובארץ ישמעאל.
[12] במהדורת הילדסהיימר של ספר 'הלכות גדולות', ירושלים תשמ"ג, כרך ג, 'הקדמת הלכות גדולות – מניין המצוות', עמ' 51, והערת המהדיר המתחילה בעמ' 50. לא ברור אם בה"ג מצטט את הפסוק בפרשת ואתחנן, או את זה שבפרשת עקב, שבו נאמר "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (וכך אכן מצוטט הפסוק בנוסחה אחרת של בה"ג). ואפשר שכוונתו לשני הפסוקים גם יחד.
[13] מפרשו של 'ספר יראים השלם' בפירוש 'תועפות ראם', ר' אברהם אבא שיף, מבאר את דרך לימודו של בעל היראים: "הפסוק בפרשת ואתחנן... אינו מפרש על איזה עניין קאי (- עומד). על זה אומר רבנו, שהוא דבר הלמד מעניינו של מעלה, דהיינו, קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע". פרשת "והיה כי יביאך" (ו', י-טו) שבה מופיע הפסוק הנידון, באה בסמוך לפרשת 'שמע' (ו', ד-ט).
[14] ההבדל בין שני הביאורים שנתן בעל היראים למִצוה אינו עקרוני: בקריאת שמע ישנה קבלת עול מלכות שמים, והאיסור שלא לשכוח לקרוא קריאת שמע הוא "שלא ישכח אדם מלקבל עול מלכות שמים עליו", דהיינו "שיזכור אדם את בוראו תמיד" – כלשון הביאור השני למצוה. אולם מבחינה מעשית כמובן יש הבדל בין שני הפירושים.
[15] 'ספר המצוות להרמב"ם עם השגות הרמב"ן', מהדורת הרב שעוועל, ירושלים תשמ"א, עמ' שצה.
[16] התיבה המוסגרת אינה מופיעה בפסוק המצוטט, שהוא הפסוק בפרשת ואתחנן.
[17] תרגום ר"י קאפח, ירושלים תשל"א, עמ' יח.
[18] כך אכן ביאר ר' יצחק די-ליאון בעל 'מגילת אסתר' על ספר המצוות של הרמב"ם, את הימנעותו של הרמב"ם מלמנות את הפסוק בפרשת ואתחנן במניינו.
[19] מהדיר הסמ"ג במהדורת מכון ירושלים ומכון שלמה אומן מעיר כאן (בהערה 1) כי מדברים אלו משמע שהסמ"ג מנה בלאו זה את הפסוק בפרשת ואתחנן (ורק בהמשך דבריו, בפסקה הבאה, הוא מתייחס גם לפסוק הדומה בפרשת עקב). על פי זאת הוא מציע לתקן את לשון הפסוק המובא בראש הלאו, ולמחוק ממנו את התיבה 'א-להיך', המופיעה רק בפסוק שבפרשת עקב.
ברם צודקים דברי יהודה גלינסקי במאמרו (ראה הערת כוכבית בראש עיוננו) ובתגובתו להשגות המהדיר עליו ('ספרא וסייפא' 45), כי ההפך הוא הנכון: נקודת המוצא של בעל סמ"ג היא דווקא הפסוק בפרשת עקב, שאותו הוא מביא בראש המצוה, ושהוא זה שנאמר לו בחלום. ואילו במילים "שעל זה עונה זה המקרא בפרשת ואתחנן..." מוסיף רבי משה כי גם את הפסוק בפרשת ואתחנן יש לפרש במשמעות זו. ומייד אחר כך הוא שב אל המקום העיקרי הנידון בדבריו – בפרשת עקב – ומראה כי מן הפסוקים הסמוכים לפסוק "הִשָּׁמֶר לְךָ..." מוכח שמשמעות השִׁכחה הזו היא הגאווה והכפירה בטובתו של הקב"ה.
צדקת פירוש זה בדבריו של בעל סמ"ג נובעת לא רק מן השיקולים שהעלה גלינסקי, אלא מחמת זאת שרק בפרשת עקב מוכיח ההקשר באופן חד-משמעי שהנושא הנידון הוא גאווה (וראה למעלה להלן בסעיף הנוכחי), ואילו בפרשת ואתחנן אין להוכיח זאת לא מן ההקשר ולא מן הלשון. וראה עוד בסעיף ה להלן.
[20] שני דברים לא היה בדעתו של בעל סמ"ג לעשות: א. להפוך את מידת הענווה שעליה דרש לרבים ללאו האוסר גאווה ב. למנות את הפסוק "הִשָּׁמֶר לְךָ..." במניין הלאווין.
[21] המילים בארמית לקוחות מדניאל ב' כא, מברכתו של דניאל לה' שגילה לו את חלומו של נבוכדנצר ואת פשרו. דברי דניאל הללו הם מופת להכרה האנושית הראויה כי החכמה, הגבורה והכבוד שלהם זוכים בני האדם הם מתנות שנותן להם ה', ועליהם להודות לו על כך. אפשר שמסיבה זו, ומחמת ההקשר של פיתרון חלום, שיבץ בעל הסמ"ג מילים אלו בסיום דבריו.
[22] כך פירש כבר רמב"ן בדבריו שהובאו בסעיף ג. הוא אמנם פירש את איסור שכחת ה' כאיסור על כפירה בא-לוהותו של ה', אך בבואו לבאר בדרך זו גם את הפסוק שבפרשת עקב, הוא אומר: "וזו גם כן מניעה מלשכוח את האמונה בא-לוהות, ושיכפור מפני זה בתורה ובמצוות".
[23] דבר זה נאמר בנאום קודם בסִפרנו, בפרשת ואתחנן (ו', כ-כה):
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה (- על מה) הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם.
וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה... לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.
וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה...
[24] וכאמור בסעיף ד, אף בעל סמ"ג מביא בהמשך דבריו בלאו ס"ד מקורות מעין אלו, שמהם מתבררת שלילת הגאווה וחיוב הענווה, ושאותם הוא דרש לרבים בשנות נדודיו, עוד בטרם עלה על דעתו למנות לאו שיש בו איסור גאווה.
[25] הרחבנו את הדיבור ביחס לשיטתו של הרמב"ם בנוגע למידת הענווה והגאווה במאמרנו "ההרחקה מגובה הלב ומן הכעס – אל דרך האמצע או עד הקצה האחר? - עיון בהלכות דעות פרקים א-ב", בתוך ספרנו 'יד לרמב"ם', עמ' 28-9.
[26] כך נראה מן הקריאה הפשוטה של הפסוקים. על כך יש לשאול: כיצד הקריאה המתמדת בתורה תמנע את המלך "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו"? (המשך הפסוק – "וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" – דווקא מובן).
ראב"ע בד"ה לבלתי רום לבבו עונה על כך: "אם היה חפשי מהמצוות" – דהיינו: שעבוד האדם למצוות הוא מחסום בפני גאוותו. וכבר ראינו בסוף סעיף ד כי בפסוק "הִשָּׁמֶר לְךָ..." שבפרשת עקב מובע הקשר בדרך הפוכה: גאוות האדם תביאנו לכך שיפסיק לשמור את המצוות. ואף בפרשת המלך ניתן לקשור בין שני הטעמים שנתנה התורה לחובת הקריאה של המלך בתורה: אם ירום לבבו של המלך אז הוא צפוי לסור ממצוות ה'.
ברם ניתן לפרש את הקשר בין קריאת המלך בתורה לבין מניעתו בשל כך מלהתגאות בדרך שונה: לא קיום המצוות כשלעצמו הוא שימנע את גאוותו של המלך, אלא דברי המוסר שבתורה, המחנכים את הקורא בהם לזכור תדיר את חסד ה' עם ישראל, הם שימנעו את המלך מלהתגאות. פרשה מובהקת שעשויה להשפיע בדרך זו היא זו שאנו עוסקים בה בעיון זה – אותה פרשה שממנה למד בעל סמ"ג איסור מפורש על הגאווה.
נראה שמחמת הקושיה שבה פתחנו הערה זו, פירש ר"י בכור שור (ובעקבותיו חזקוני) כי המילים "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" אינן משמשות טעם למצוַת הקריאה בתורה בפסוק יט שלפניה, אלא לאיסור "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ" שלפני פניה (בפסוק יח). ורק את המשך הפסוק "וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה" הוא מבאר: "זה טעם על ספר תורה שיהא יוצא ונכנס עמו".
חיזוק לפירוש זה הוא בכך שלשני הלאווין הראשונים על המלך "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" נותנת התורה טעמים, ואילו ללאו השלישי "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" – אין טעם. לפי פירוש בכור שור הטעם ניתן להלן, במילים "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". הקשר בין שני הדברים הללו מובע גם בפרשתנו (ח', יב-יד) "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ ...וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'...".
[27] ענוותו הרבה של רבי משה מתבטאת גם בדרך שבה חתם את דבריו בלאו ס"ד – איסור גאווה:
והנה אחרי כן כמה ימים עיינתי בספר בפרק קמא דסוטה (ה ע"א) וגרסינן שם בהדיא: "אזהרה לגסי הרוח מניין? רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: 'ורם לבבך ושכחת', וכתיב: 'השמר לך פן תשכח את ה' [א-להיך]' (- כך הגרסא בספרים שלפנינו], וכדרבי אבין אמר רב אילעא דאמר: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' – אינו אלא לא תעשה".
דברי הגמרא המפורשים הללו מעוררים תמיהה: מדוע לא התחשבו בהם שאר מוני המצוות, ואף רבי משה עצמו, כיצד לא זכרם, עד שהיה זקוק למראה חלום מן השמיים שיכוון אותו אל הפסוק המובא בסוגיה מפורשת בתלמוד המבארת אותו כאיסור על גאווה (- גסות רוח)?
התשובה על כך היא, שלא בכל מקום שחז"ל אומרים שבדבר מסוים יש אזהרת לא תעשה או מצוַת עשה פשוטם של דבריהם כמשמעם, שזוהי מצוה מדאורייתא. לעתים הם מתכוונים למצוא אסמכתא בדרך הדרש לדבר שאינו מצוה של תורה כפשוטה. הרי לפני דבריו של רב נחמן בר יצחק מופיעה בתלמוד מימרא אחרת הלומדת "אזהרה" זו מפסוק בנביא:
אזהרה לגסי הרוח מניין? אמר רבא אמר זעירי: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ" (ירמיהו י"ג, טו).
הקורא ברצף את שתי המימרות, עשוי להתרשם שכמו הראשונה, כך אף השנייה נאמרה בדרך דרש ומוסר ולא כקביעה הלכתית של מצות לא תעשה שבתורה.
אולם לאחר חלומו של בעל סמ"ג, ולאחר שעיין בפסוקים שבפרשת עקב ונוכח שם על פי ההקשר כי פשוטו של הלאו "פן תשכח..." הוא איסור להתגאות, התגלתה הסוגיה במסכת סוטה באור חדש.
ואכן, רב נחמן בר יצחק אינו מביא כראיה ישירה לדבריו את הפסוק "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ", שכן פסוק זה אינו נראה במבט ראשון כקשור לגאווה. הוא מתחיל להביא ראיה מן הפסוק שאחריו "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ", ורק אז הוא שב ומביא את הפסוק הקודם לו והמתפרש על פיו "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח", והרי זה התהליך שעבר גם רבי משה בעקבות חלומו!