איסור הנאה בכלאי הכרם

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

כלאי הכרם / הרב אהרן ליכטנשטיין

המשנה במסכת כלאיים בפרק ח' עוסקת בדיני הכלאיים השונים:

"כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֲסוּרִין מִלִּזְרוֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כִּלְאֵי זְרָעִים אֲסוּרִים מִלִּזְרוֹעַ וּמִלְּקַיֵּם, וּמֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, וְכָל שֶׁכֵּן בַּהֲנָאָה. כִּלְאֵי בְגָדִים מֻתָּרִין בְּכָל דָּבָר, וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלִּלְבּוֹשׁ. כִּלְאֵי בְהֵמָה מֻתָּרִים לְגַדֵּל וּלְקַיֵּם, וְאֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא מִלְּהַרְבִּיעַ. כִּלְאֵי בְהֵמָה אֲסוּרִים זֶה בָּזֶה."

במשנה קיימת הבחנה בין שני סוגי הכלאיים הקשורים לגידולי שדה - כלאי הכרם וכלאי זרעים. כלאי זרעים הם שני מיני זרעים שונים שנזרעו זה לצד זה, ולדעת רוב הראשונים (פרט לרש"י) איסור זריעתם הוא מדאורייתא. האיסור הוא על מעשה הזריעה עצמו, אך אין לו השפעה על דין הזרעים, והם אינם נאסרים באכילה או בהנאה. לעומת זאת, בכלאי הכרם, נוסף על האיסור שבמעשה הזריעה, קיים גם איסור חפצא: הזרעים והגפן שנזרעו בצורה אסורה נאסרים בהנאה.

כלאי הכרם בחו"ל

דיני הכלאיים שונים מדיני שאר המצוות התלויות בארץ בכך שהם נוהגים גם בחו"ל. לרוב, מצוות התלויות בארץ חלות רק בארץ ישראל ולא בחו"ל, אך המשנה בסוף הפרק הראשון של קידושין קובעת במפורש כי כלאיים הם יוצאי-דופן לעניין זה:

"כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בָּאָרֶץ - אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ; וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָּאָרֶץ - נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאַיִם."

הגמרא שם מסבירה שאיסור כלאיים בחו"ל הוא מדברי סופרים, ולא מדאורייתא. בעקבות כך, נחלקו הראשונים האם איסור כלאי הכרם בחו"ל חל רק על מעשה הזריעה, או שאסור גם ליהנות מכלאי הכרם שגדלו בחו"ל. ברור שמחלוקת זו תלויה בהבנת הקשר שבין איסור זריעת כלאי הכרם, הנוהג גם בחו"ל, לבין איסור ההנאה מהם. להלן נעסוק בהרחבה בנושא זה.

כלאי הכרם וכלאי זרעים

החלוקה בין כלאי הכרם לבין כלאי זרעים מבוססת על הפסוקים שמהם למדים אותם. הפסוק בחומש ויקרא בפרק י"ט בפסוק י"ט עוסק בכלאי זרעים:

"אֶת חֻקּתַי תִּשְׁמרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:"

כפי שניתן לראות, הפסוק אוסר את פעולת הזריעה, ואין בו זכר לכך שהכלאיים נאסרים בהנאה. לעומת זאת, הפסוק העוסק בכלאי הכרם נושא אופי שונה (דברים כ"ב, ט):

"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם:"

בפסוק זה מופיעה במפורש העובדה שהזריעה האסורה גורמת גם לאיסור הנאה מתבואת הכרם ומהזרע.

איסור הנאה או אכילה?

הספרי על אתר מסביר כיצד לומדים מהפסוק שהאיסור הוא איסור הנאה, ולא רק איסור אכילה:

"ומנין לכלאי הכרם שאסור בהנאה? נאמר כאן 'קודש', ונאמר להלן 'קודש', מה להלן איסור הנאה - אף כאן איסור הנאה:"

בירושלמי בכלאיים בתחילת פרק שמיני מובאות שלוש דעות נוספות כיצד נלמד איסור ההנאה מהפסוק:

"מניין שהוא אסור בהנייה? נאמר כאן 'פן תקדש', ונאמר להלן 'פן תוקדש בו'. מה 'פן' האמור להלן - אסור בהנייה, אף 'פן' שנאמר כאן - אסור בהנייה.

ואית דבעי מימר: נאמר כאן 'פן תקדש', ונאמר להלן 'ולא יהיה קדש מבני ישראל'. מה 'קדש' שנאמר להלן - אסור בהנייה, אף כאן - אסור בהנייה.

אמר רבי חונא: ביאתו אסורה בהנייה. אית דבעי נישמעינה מן הדא, דאמר רבי חנינא: 'פן תקדש' - פן תוקד באש:"

הדעה השלישית בירושלמי מובאת גם בבבלי במספר מקומות, לדוגמא בקידושין בדף נ"ו ע"ב:

"מנלן? אמר חזקיה, אמר קרא: 'פן תקדש' - פן תוקד אש."

עד כה דנו בפרשנות הביטוי המופיע בפסוק, אך יש מקום ללמוד את איסור ההנאה מצד אחר. הגמרא בחולין בדפים קי"ד וקט"ו דנה באיסור ההנאה מתערובת בשר וחלב:

"אמר רב אשי: מנין לבשר בחלב שאסור באכילה? שנאמר 'לא תאכל כל תועבה' - כל שתעבתי לך, הרי הוא ב'בל תאכל'."

רב אשי סובר שכאשר התורה אסרה לעשות פעולה מסויימת - היא תמיד אסרה גם לאכול את תוצאות אותה פעולה. ממשיכה הגמרא ואומרת:

"ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? כדרבי אבהו, דאמר ר' אבהו אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר 'לא יאכל', 'לא תאכל', 'לא תאכלו' - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע."

מדברי הגמרא עולה שאיסור החפצא של בשר בחלב נובע מאיסור הבישול של שניהם: "כל שתעבתי לך - הרי הוא ב'בל תאכל'". ייתכן אמנם שיהיה איסור חפצא גם בלי מעשה עבירה - כגון, תבשיל בשר בחלב שבישלו נכרי; אך מבחינה מהותית - איסור החפצא נובע מאיסור המעשה.

מדוע, אם כן, לדעת רב אשי כלאי זרעים מותרים באכילה? הלא הם נוצרו כתוצאה ממעשה אסור?! הגמרא בהמשך מתייחסת לשאלה זו:

"כלאי זרעים - ליתסרו, דהא 'תיעבתי לך' הוא? מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם 'פן תקדש' - פן תוקד אש, מכלל דכלאי זרעים שרו."

מכך שהתורה פירשה שכלאי הכרם אסורים בהנאה - ברור שכלאי זרעים אינם אסורים בהנאה. אמנם, השאלה המתבקשת כעת היא אותה שאלה בכיוון הפוך: מדוע יש צורך בפסוק מיוחד האוסר כלאי הכרם בהנאה? והלא לדעת רב אשי "כל שתיעבתי לך - הרי הוא ב'בל תאכל'"?

על שאלה זו ניתן לענות בשתי גישות עקרוניות. גישה אחת היא לטעון שמשום מה, כלאי הכרם אינם כלולים בכלל של רב אשי. כמובן, גישה זו זוקקת דיון מפורט בכלל של "כל שתיעבתי לך - הרי הוא ב'בל תאכל'", דיון שלא נערוך כאן. הגישה השנייה היא שכלאי הכרם אכן כלולים בכלל של רב אשי, ואפילו אם התורה לא הייתה כותבת שהם אסורים בהנאה - היינו יודעים זאת ממילא. מטרת הפסוק האוסר במפורש הנאה מכלאי הכרם היא ללמד שכלאי זרעים מותרים בהנאה, למרות שלפי הכלל של "כל שתיעבתי לך" הם אמורים להיות אסורים.

איסור המעשה ואיסור ההנאה

להלכה, מכל מקום, אין אנו פוסקים כרב אשי. כאשר קיים איסור הנאה מדבר מסויים - אנו לומדים זאת מפסוקים מפורשים, ואיננו מסתפקים בכך שמעשה היצירה של אותו דבר נאסר. כך, לדוגמא, אנו לומדים שתבשיל בשר בחלב אסור בהנאה מפסוק מפורש, ולא רק מכך שהתורה אסרה לבשלם זה בזה.

מהו, אם כן, היחס בין איסור המעשה - "לא תזרע כלאיים" - לבין איסור ההנאה - "פן תקדש המלאה"? שאלה זו רלוונטית לאיסור כלאי הכרם, אך גם לכל מקרה אחר שבו התורה אוסרת מעשה מסויים ואת ההנאה מתוצאות אותו מעשה. האם ישנו פער בין שני האיסורים ביחס להיקף האיסור, לאופיו או להגדרתו?

גדרי האיסור

הגמרא במספר מקומות מביאה מחלוקת בין ר' יאשיה לבין חכמים בדבר גדרי איסור כלאי הכרם. ר' יאשיה סובר שאיסור כלאיים חל רק כאשר האדם זורע חיטה, שעורה וחרצן "במפולת יד" - כלומר, כאשר מתקיימים שני תנאים: האדם זורע גפן עם שני מינים נוספים, והוא עושה זאת באותה שעה ממש. חכמים חולקים על דעת ר' יאשיה, וסבורים שאיסור כלאי הכרם חל אפילו אם מערבים את הגפן עם מין אחד נוסף בלבד, ואפילו אם אין עושים זאת במפולת יד.

הירושלמי בכלאיים בתחילת פרק שמיני מביא מקור לדברי ר' יאשיה:

"'לא תזרע כרמך כלאים' - מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם, דברי רבי יאשיה."

להלכה, נחלקו הראשונים כיצד לפסוק. הדעת נותנת שפסיקה כרבי יאשיה היא קולא גדולה, שכן איסור הזריעה מוגבל רק לשני מינים שנזרעו ביחד עם גפן, ולכאורה גם איסור ההנאה מכלאי הכרם מוגבל באותם תנאים. דא עקא, מרוב המשניות משמע שלא כרבי יאשיה, והן אוסרות ליהנות מתערובת של גפן עם מין אחד נוסף בלבד. ואכן, רבנו תם (ספר הישר סי' תקנ"ט) כותב שמשניות אלו אינן כדעת רבי יאשיה.

פסיקת הרמב"ם בנושא זה אינה ברורה. בהלכות כלאים (ה', א) הוא פוסק, לכאורה, כדעת רבי יאשיה:

"הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם - הרי זה לוקה שתים: אחת משום 'שדך לא תזרע כלאים', ואחת משום 'לא תזרע כרמך כלאים':"

מאידך, בהלכות מאכלות אסורים (י', ו) נראה שהוא אינו פוסק כרבי יאשיה:

"כלאי הכרם כיצד? מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן, בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי, בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק - שניהם אסורין באכילה ובהנייה, שנאמר: 'פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם', כלומר - פן תתרחק ותאסור שניהם:"

הרמב"ם אינו מזכיר בהלכה זו את הדרישה לזרוע שני מינים ביחד עם הגפן.

התירוץ הפשוט לדברי הרמב"ם הוא חלוקה בין איסור הזריעה לבין איסור ההנאה. איסור הזריעה לדעתו חל רק כאשר זורעים חיטה, שעורה וחרצן במפולת יד (כדעת רבי יאשיה), ואילו איסור ההנאה חל אפילו אם זורעים גפן עם מין נוסף אחד בלבד. ואכן, כך נראה גם מהמשך דברי הרמב"ם, בהלכה ז':

"אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים, או ליטע גפן בצד הירק או תבואה. ואם עשה כן - אע"פ שאינו לוקה, הרי זה קדש. ונאסרו שניהם בהנאה, הירק או התבואה או הגפנים, ושורפין את שניהן, שנאמר: 'פן תקדש המלאה הזרע'."

רוח אחרת הייתה עם הרמב"ן בעניין זה. הרמב"ן עורך מעין פשרה, ומחלק בין הדרישה לזרוע שני מינים ביחד עם הגפן לבין הדרישה לעשות זאת במפולת יד. ביחס לדרישה הראשונה - הרמב"ן סבור שאיסור הזריעה ואיסור ההנאה חלים רק על גפן שנזרע עם שני מינים שונים; אך ביחס לדרישה השנייה - הרמב"ן סבור שאיסור הזריעה חל רק על מפולת יד, ואילו איסור ההנאה חל אפילו אם המינים נזרעו בלי מפולת יד.

מדוע הרמב"ן מחלק כך? נדמה שהרמב"ן הבין שכאשר נאמר בפסוק "לא תזרע כרמך כלאיים", התורה הגדירה את המונח 'כלאיים' - מה נחשב ל'כלאי הכרם'. התורה מחדשת שכלאי הכרם נוצרים רק כאשר זורעים גפן ביחד עם שני מינים שונים. זוהי הגדרת הכלאיים, ולכן היא נוגעת הן לאיסור הזריעה והן לאיסור ההנאה. לעומת זאת, הדין של מפולת יד אינו חלק מהגדרת החפצא של כלאיים, אלא פרט הקשור למעשה העבירה, ולכן אין לו השפעה על איסור ההנאה.

המכנה המשותף בין הרמב"ם לרמב"ן הוא הכנסת הטריז בין מעשה העבירה לבין איסור ההנאה. לדעת רבנו תם, כפי שראינו, אין שום חלוקה כזו. ייתכן שהזהות בין שני האיסורים לדעת רבנו תם היא מקרית, בשל העובדה ששניהם עוסקים בכלאיים, אך ייתכן גם שקיים קשר מהותי ביניהם, ואיסור ההנאה נובע ממעשה העבירה (מעין "כל שתיעבתי").

קיום כלאיים

לשיטות הרמב"ם והרמב"ן, המחלקים בין איסורי הזריעה וההנאה, האם בכל זאת קיים קשר כלשהו בין שני האיסורים? ייתכן שקיים קשר כזה ביחס לקיום הכלאיים. פרט לאיסורי הזריעה וההנאה, המשנה קובעת שאסור לקיים כלאיים ויש לעוקרם מייד. הרמב"ם בפרק ה' בהלכה ח' פוסק:

"אחד הנוטע ואחד המקיים, כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם - הרי זה קדש. ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו. לפיכך, המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו - קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה. סכך גפן חבירו על תבואתו - קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו. סכך גפן חבירו על תבואת חבירו - לא קדש אחד מהן. ומפני זה, הזורע כרמו בשביעית - לא קדש:"

ובהלכה ט':

"הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן - הרי זה הרואה אסור בהנייתן, וכל אדם מותרין בהן. ואילו קיימן בעל הכרם - היה מקדש אותן לכל אדם, כמו שבארנו:"

הרמב"ם פוסק שאדם הרואה כלאיים בכרם חברו ומקיימם - אסור ליהנות מהם. פסיקה זו אינה מובנת: אם אדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שייך לו - הרי שאין כאן כלאיים כלל; ואם אדם יכול לאסור את תבואת חבירו - כולם אסורים ליהנות מכלאיים אלו!

מפאת קושי זה, היו אחרונים שהסבירו שאיסור ההנאה הפרטי הוא גזרה דרבנן. לחילופין, ייתכן שלדעת הרמב"ם קיימים שני מסלולים של איסור הנאה מכלאיים: מסלול אחד הוא של כלאי הכרם בחפצא, כאשר הגידול עצמו נאסר, ומסלול שני - מעין "כל שתיעבתי" - הנובע ממעשה הזריעה. הרמב"ם סבור שרק הבעלים יכולים להפוך את כרמם ותבואתם לכלאי הכרם, שכן רק הם בעלי הבית על אופיים של גידוליהם; אך כל אדם יכול להחיל על הגידולים איסור הנובע מהכלל "כל שתיעבתי". כיוון שאיסור זה אינו מלווה בהגדרת הכרם כ'כלאיים', הוא אינו חל על כל העולם אלא רק על זה שקיים אותם באיסור. מכאן, שגם לדעת הרמב"ם קיים קשר כלשהו בין איסור מעשה (איסור הקיום) לבין איסור ההנאה.

שיעור האיסור

במספר מקומות בש"ס מופיע ששיעור הגדילה האוסר כלאיים הוא אחד ממאתיים. כלומר, אם הגידולים נזרעו כלאיים ואחר-כך גדלו בחצי-אחוז - הם נאסרים בהנאה. כך, למשל, קובעת הגמרא בפסחים בדף כ"ה ע"א:

"המעביר עציץ נקוב בכרם - אם הוסיף מאתים אסור. הוסיף - אִין, לא הוסיף - לא."

מהו אופיו של שיעור זה? הראשונים נחלקו בשאלה זו. התוספות במספר מקומות מבינים ששיעור זה הוא שיעור לביטול בתערובת: כלאיים מתבטלים באחד למאתיים. לכן, אם הגידולים לא הוסיפו חצי-אחוז מאז שנזרעו כלאיים - הרי שהצמח שהיה קיים עוד לפני שנוצרו הכלאיים מבטל את תוספת-הגדילה, והצמח כולו נחשב לתערובת מותרת. לעומת זאת, אם הצמח הוסיף יותר מחצי-אחוז מאז שנזרע כלאיים - אזי תוספת הגדילה אינה מתבטלת בצמח הישן, ולכן הצמח כולו הוא תערובת אסורה. אם נצעד בכיוון התוספות, נצטרך להבין ששיעור זה הוא שיעור מדרבנן, שהרי מדאורייתא גם כלאיים בטלים ברוב ולא במאתיים. ואכן, כך כותב ה"מנחת חינוך".

הרמב"ן בבבא-בתרא חולק על כך מכל וכל, וטוען שדין תוספת מאתיים אינו שיעור הקשור לדיני התערובות, אלא שיעור המגדיר 'עירוב'. כלאיים הם עירוב של שני מינים באיסור, ושני המינים נחשבים 'מעורבים' רק אם הן גדלו לפחות חצי-אחוז בצוותא. לשיטתו, אם הצמח הוסיף חצי-אחוז מאז שנזרע כלאיים - אזי כולו אסור, שכן הוא גדל בתערובת; ואם הצמח לא הוסיף חצי-אחוז מאז שנזרע כלאיים - אזי הצמח כולו מותר, שכן גדל בהיתר. שיטת הרמב"ן, אם כן, טומנת בחובה חומרא וקולא: אם לא הוסיף כלאיים - אין בצמח כלאיים כלל, אך לאחר מכן - הצמח כולו הוא כלאיים.

מחלוקת זו משמעותית גם לאיסור הזריעה, ולא רק לאיסור ההנאה. לפי הרמב"ן, הזורע כלאיים עובר על הלאו רק אם הצמח הוסיף חצי-אחוז מאז שנזרע כלאיים. לעומת זאת, לפי התוספות, הזורע כלאיים עובר על הלאו מייד, אם כי הצמח אינו נאסר מייד (בגלל הלכות תערובות).

אופי הכלאיים

הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות בפרק י' הלכה ז' פוסק:

"והאוכל כזית מכלאי הכרם, בין מן הירק בין מן הענבים - לוקה מן התורה, ושניהם מצטרפין זה עם זה:"

ה"מנחת חינוך" אומר שאין לרמב"ם מקור בגמרא לכך שהגפן והירק מצטרפים לכזית, אך הוא הסיק זאת מדין דומה האמור ביחס לבשר בחלב (ט', א):

"בשר בחלב - אסור לבשלו, ואסור לאכלו מן התורה, ואסור בהנאה, וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. ומי שיבשל משניהם כזית כאחד - לוקה, שנאמר 'לא תבשל גדי בחלב אמו'. וכן האוכל כזית משניהם, מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד - לוקה, ואף על פי שלא בשל:"

אמנם, אם נעיין היטב בדברי הרמב"ם, ניווכח כי קיים הבדל גדול בין דבריו אודות בשר בחלב לבין דבריו אודות כלאיים. בבשר בחלב, הרמב"ם איננו אומר 'בין בבשר בין בחלב ובין בצירוף', אלא מתייחס למהות הקרויה 'בשר בחלב', שאם אוכלים ממנה כזית - לוקים. לאחר שהבשר והחלב בושלו זה עם זה, אין כאן שתי ישויות אלא ישות אחת המורכבת משני מרכיבים. לעומת זאת, הכלאיים הם שתי ישויות נפרדות, ואף לאחר שהם נזרעו זה לצד זה - הם נותרים שתי ישויות נפרדות, ולא תערובת. על כן, גם אם הבשר והחלב מצטרפים לשיעור האיסור, קשה ללמוד מכך על כלאי הכרם, וממילא חוזרת השאלה: מניין למד הרמב"ם שהזרע והגפן מצטרפים לכזית? נראה שהוא למד זאת מסברה, מכך ששניהם אסורים משום אותו לאו, ולכן הם מצטרפים זה לזה.

נקודה זו עולה גם בדברי התוספות במסכת נידה בדף ס"א ע"ב. הגמרא שם דנה ב"בגד שאבד בו כלאיים (= שעטנז)", והתוספות מקשים מדוע הכלאיים האבודים אינם בטלים ברוב בבגד. התוספות מתרצים:

"ויש לומר דלא שייך בטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים - ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות - כך אסור המרובה כמו המועט:"

את תירוץ התוספות ניתן להבין בשני אופנים. אפשרות אחת היא להבין שהצמר והפשתים המעורבים נותרים שתי ישויות נפרדות, אך לא שייך כאן ביטול ברוב כי אין כאן 'איסור' שהתערב ב'היתר', אלא התערובת היא האסורה. אפשרות שנייה היא להבין שהצמר והפשתים המעורבים אינם נותרים שתי ישויות נפרדות אלא הופכים לישות מעורבת ומאוחדת אחת, וממילא לא שייך בה ביטול ברוב. מסתבר, שדברי התוספות אודות שעטנז רלוונטיים גם לכלאי הכרם, וניתן להבין שלדעתם הזרעים המעורבים הופכים לישות מאוחדת אחת, ולא נותרים שתי ישויות נפרדות.

אוסר ונאסר

כפי שראינו, מהרמב"ם משמע שהזרע והגפן הזרועים ביחד נותרים שתי ישויות נפרדות. האם ניתן להגדיר אחד מהם כ'אוסר' ואת השני כ'נאסר', או שמא מעמד שניהם זהה? כמובן, לשאלה זו אין השלכה ישירה על הדין, שהרי להלכה גם הגפן וגם הזרע אסורים; אך ייתכן שיש לה השלכות עקיפות.

נקודה זו עולה בירושלמי, המתנסח במושגים של 'אוסר' ו'נאסר', והגר"א ב"שנות אליהו" קובע בעקבותיו שהזרעים אוסרים את הכרם, ולא להיפך.

נדמה שניתן לקשר נקודה זו עם מחלוקתם של ר' יאשיה וחכמים. לדעת חכמים - כלאיים הם עירוב של גפן עם מין נוסף, ואילו לדעת ר' יאשיה - כלאיים הם עירוב של גפן עם שני מינים נוספים. לכן, לדעת ר' יאשיה קיים מצב של כלאיים עוד לפני המפגש עם הגפן, ולמעשה - כלאי הכרם הם מפגש של גפן עם כלאי זרעים. אם כן, מסתבר שלדעת חכמים מעמד הגפן והזרע זהה, ואין לאחד מהם עדיפות על משנהו, ואילו לדעת ר' יאשיה הזרעים הם האוסרים את הכרם, שהרי הם נחשבים לכלאיים עוד קודם לכן, וכתוצאה מהמפגש ביניהם - אף הם עולים בדרגת האיסור ונאסרים בהנאה.

מכאן, ניתן להציע דעה שלישית במחלוקתם של הרמב"ם, הרמב"ן ורבנו-תם. כזכור, ראשונים אלו נחלקו בדבר הקשר שבין איסור הזריעה לבין איסור ההנאה מכלאי הכרם, ובשאלה כיצד משפיעה מחלוקת ר' יאשיה וחכמים על איסור ההנאה. לדעת הרמב"ם והרמב"ן - קיים פער בין איסור הזריעה לבין איסור ההנאה, ואילו לדעת רבנו-תם - דין אחד לשני האיסורים הללו. לדברינו, שהזרעים הם האוסרים את הכרם, ייתכן לחלק בין שני המרכיבים של הכלאיים. ייתכן שכאשר זורעים את הגפן עם שני מינים נוספים בלי מפולת יד - הגפן לא תיאסר, שהרי (לדעת ר' יאשיה) לא נעשה בה מעשה עבירה של כלאיים; אך הזרעים ייאסרו, שהרי נעשה בהם מעשה עבירה של כלאיים כאשר זרעו אותם ביחד (עוד לפני שזרעו אותם לצד הגפן).

קנבוס ולוף

הגמרא במנחות בדף ט"ו דנה בפיגול במנחות, ומנסה ללמוד קל-וחומר מאוסר לנאסר: אם דבר האוסר אינו מפגל, ברור שהנאסר אינו מפגל. הגמרא מנסה לדחות את הקל-וחומר בעזרת השוואה לכלאי הכרם:

"והתניא: מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר, ובא מעשה לפני חכמים, ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. ואמאי, לימא קל וחומר הוא - ומה האוסר (=הגפן) אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר (= הזרעים) אינו דין שלא יתאסר?"

גם בגמרא זו עולה חלוקה בין אוסר לנאסר, אך בצורה הפוכה: הגפן הוא האוסר ואילו הזרעים הם הנאסרים. בכל אופן, תשובת הגמרא מפתיעה ביותר:

"הכי השתא?! התם קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים - מדרבנן הוא דאסירי; האי דעביד איסורא - קנסוה רבנן, האי דלא עביד איסורא - לא קנסוה רבנן. אבל הכא - לימא קל וחומר."

הגמרא קובעת שאיסור התורה של כלאי הכרם נאמר רק לגבי קנבוס ולוף, אך לקביעה זו אין רמז בשום מקום אחר.

דינו של הנהנה

הרמב"ם בהלכות כלאיים בפרק י' בהלכה ז' פוסק:

"והאוכל כזית מכלאי הכרם, בין מן הירק בין מן הענבים - לוקה מן התורה, ושניהם מצטרפין זה עם זה:"

הרמב"ם סובר שאדם חייב במלקות רק על אכילת כלאי הכרם, ולא על הנאה מהם. נראה שהרמב"ם לשיטתו בהלכות מאכלות אסורות בפרק ח' בהלכה ט"ז:

"כל מאכל שהוא אסור בהנאה, אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים - אינו לוקה, ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין."

ה"מגיד משנה" על אתר מסביר שעקרון זה נובע מכך שאין לוקים כאשר נהנים מאיסורי הנאה "שלא כדרך הנאתם", ו"דרך הנאתם" היא הדרך העיקרית שבה נוהגים להשתמש בהם. ממילא, הנהנה ממאכל בלי לאוכלו - אינו לוקה, שכן הדרך העיקרית להשתמש במאכל היא לאוכלו.

אמנם, לפי הסברו של ה"מגיד משנה", יש בעיה ליישם עקרון זה על כלאי הכרם. הגמרא בפסחים בדף כ"ה ע"ב אומרת שהנאה מכלאי הכרם אסורה גם שלא כדרך הנאתן, ולכן אם יסוד הפטור הוא הנאה שלא כדרך הנאתם - הוא לא צריך לחול על הנאה מכלאי הכרם.

לכן, כנראה שדינו של הרמב"ם קשור לעקרון כללי יותר, לפיו איסור שיש בו עיקר וטפל - לוקים רק על העיקר, ולא על הטפל. איסור האכילה הוא העיקר ואיסור ההנאה הוא הטפל, ולכן לוקים רק על אכילה, ולא על הנאה.

נציין רק שגם הסבר כזה הוא בעייתי, שכן בכלאי הכרם אין איסור אכילה שממנו נלמד איסור ההנאה, ולכן אין הכרח לומר שאיסור האכילה הוא האיסור העיקרי ואיסור ההנאה נספח לו.