איסור הסרת הבדים מן הארון | 2
הקדמה
בשיעור הקודם ראינו מספר טעמים לאיסור הסרת הבדים מן הארון. בשיעור זה, ברצוננו להוסיף טעם מרכזי לאיסור הסרת הבדים, ולעסוק בישוב המקראות בין איסור הסרת הבדים, לבין פסוקים מהם עולה כי בפועל הוסרו הבדים במספר הזדמנויות.
זמינות הארון למסע
בחלק מן ההסברים לאיסור הסרת הבדים שראינו בשיעור שעבר, ראינו כי שונה דין בדי הארון מדין בדי שאר כלי המשכן. ראינו כי איסור הסרתם מלמד שהבדים קשורים מהותית לארון, וזאת מעבר לעובדה שזאת הדרך הראויה לשאת אותו ממקום למקום.
ברצוננו להציע כי הסיבה לקשר המהותי בין הבדים לארון, נובע מכך שבאופן עקרוני הארון צריך להיות במצב בו בכל רגע נתון הוא יכול לצאת מן המקדש אם יש צורך. הארון אינו קבוע אלא הינו כלי נייד בהגדרה המהותית שלו, הבא להביע את התפיסה כי שכינה אינה קבועה אלא עצם הופעתה והשראתה מותנית במעשיהם של ישראל. יתכן כי ניידות זו באה להזכיר לעם ישראל כי עצם קיומם מותנה בעשיית רצון ה' ובהליכה בדרכיו. אין כל אפשרות לקבע את הארון, אלא במהותו הוא חייב להיות נייד, המסוגל לצאת מקדש הקדשים בכל רגע.
באופן דומה, ניתן לבאר גם את מהותם של הכרובים. על פי חלק מההסברים הכרובים הינם סוג של עוף, ובכך הם מסמלים גם כן את האפשרות כי בכל רגע הארון יכול לצאת ולעזוב את המקדש (כפי שבפועל קרה בסוף ימי בית ראשון וכמבואר בנבואת יחזקאל בפרקים ח-יא).
כראיות לתפיסה זאת ניתן להביא את הפסוקים בחנוכת הבית הראשון בימי שלמה:
"ויאריכו הבדים וייראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא ייראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה"[1]
(מלכים א ח', ח).
פסוקים אלו מתארים את השינוי שנעשה בארון בבית ראשון לעומת המשכן, והוא הארכת הבדים. ייתכן, כי בליטת הבדים בפרוכת, נועדה להזכיר באופן תמידי כי ישנם בדים לצד הארון, המוכנים בכל עת לנשיאתם החוצה. עצם הבליטה שלהם מזכירה את קיומם של הבדים עצמם לצד הארון[2].
סביר מאוד להניח כי התגלות זו באה לשלול בדיוק את תפיסתו של שלמה, כי בית זה קבוע ולא ייחרב. תפיסה זו של שלמה עולה בבירור בתפילתו עם חנוכת הבית, בה מתאר שלמה אפשרות של תבוסה במלחמה ויציאה לגלות, עם המשך תפילה אל הבית ששלמה בנה (מלכים א, ח, מד-נ)[3].
בהקשר זה, חשוב לציין את דברי הנביא ירמיהו בסוף ימי בית ראשון. ירמיהו ניבא נבואה קשה ביותר, בה הוא טוען כי עם ישראל מתייחס אל עצם קיומו של היכל ה' כמשהו בטוח שעומד וקיים לעד - "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיהו ז, ד). אמירה זו נתנה לבני ישראל תחושה כי יש להם תעודת ביטוח בעצם קיומו של היכל ה'. בעקבות דברים אלו, מפנה אותם ירמיהו אל חורבן שילה ואומר:
"כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שיכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל" (שם פס' יב).
הנביא מפנה את תשומת לב העם למציאות שהביאה לחורבנה של שילה בימי עלי. מעבר לפגיעה הן בקדשים והן בבני אדם על ידי בני עלי, החורבן קשור במהותו לתפיסה שהארון יגן עליהם בכל מצב ובכל תקופה, בלא כל קשר למעשיהם. על כן בתבוסתם הראשונה, מסקנתם הפשוטה היתה לקחת את הארון מתוך ציפיה שהוא יושיע אותם.
התייחסות זאת אל הארון כסוג של קמיע, כתעודת ביטוח, לפי הנביא ירמיהו חוזרת על עצמה עתה, בסוף ימי בית ראשון. ירמיהו מתריע על סכנה זו, הדומה במהותה לחטא שהביא לחורבנה של שילה, המאיימת להחריב את הבית.
לסיכום חלק זה:
הבאנו את התפיסה הכללית הרואה במקדש ובארון דבר קבוע ולא משתנה, דבר נצחי, דבר בו אין כל קשר בין התנהגות האדם והעם לקיומו או לחוסר קיומו של הבית.
תפיסה זאת עומדת כאנטיתזה להבנה כי כל קיומו של מקדש ושל השראת שכינה בתוכו, מותנית במעשיהם של ישראל. טענתנו היא כי ייתכן וזו המשמעות העיקרית של איסור הסרת הבדים מן הארון.
הבדים בעניין זה מסמלים את התלות המוחלטת בקב"ה, ואת הזמינות המיידית לצאת בכל עת ורגע. על פי תפיסתנו זו הסיבה מדוע הבדים הינם חלק אינטגרלי של הארון, ולא רק אמצעי לנשיאתו ממקום למקום כשאר כלי המשכן.
הסתירה בעניין הסרת הבדים[4]
כפי שראינו, התורה מצווה כי:
"והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון בהם. בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כה, פס' יד-טו).
מאידך גיסא בהכנת כיסוי כלי המשכן למסע אומרת התורה
"ובא אהרון ובניו בנסע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה ושמו בדיו"
(במדבר ד', ה-ו).
בנוסף, בתיאור עשייתו של הארון על ידי בצלאל, אומרת התורה:
"ויעש בדי עצי שטים ויצף אותם זהב. ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון" (שמות לז, ה).
אולם, כשמשה מכניס בפועל את הארון למשכן אומרת התורה:2022795
"ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון, ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה ויבא את הארון אל המשכן" (שמות מ, כ-כא).
מתברר כי משה הכניס שוב את הבדים לטבעות הארון אחרי שהושמו ע"י בצלאל, ומכאן שהבדים הוסרו מן הטבעות למרות שהדבר אסור.
כיצד אם כן ניתן ליישב בין איסור התורה להסיר הבדים, לבין פסוקים אלו? לסתירה זאת ניתנו מספר פתרונות בחז"ל ובעיקר בדברי הראשונים.
1. נעיין תחילה בגמרא ביומא המתייחסת לסתירה ונותנת לה פתרון:
"ואמר ר' אלעזר: המזיח חושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה שנאמר 'לא יזח' (שמות כ"ז, כח) 'ולא יסורו' (שם כ"ה, טו).
מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמא כי קאמר רחמנא חדקינהו ועבדינהו שפיר כדי שלא יזח ולא יסורו [כלומר תהדק ותעשה אותם יפה ותן את הבדים בטבעות הארון בדוחק]! מי כתיב שלא יזח ושלא יסורו [אם היה כתוב על הבדים שלא יסורו, ניתן היה להבין שיש להדק אותם כך שלא יסורו הבדים אך היות ולא כתוב כך, משמע כי התורה אוסרת את הסרת הבדים עצמם].
רבי יוסי בר' חנינא רמי כתיב 'בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו' (שם) וכתיב 'והובא את בדיו בטבעות' (שם, כ"ז, ז) הא כיצד? מתפרקין ואין נשמטין. תניא נמי הכי בטבעות הארון יהיו הבדים יכול לא יהיו זזין ממקומן? ת''ל והובא את בדיו בטבעות. אי והובא את בדיו יכול יהיו נכנסין ויוצאין? ת''ל בטבעות הארון יהיו הבדים. הא כיצד מתפרקין ואין נשמטין" (יומא עב.).
כלומר, הבדים היו מתפרקים אבל לא נשמטים. פירוש הדבר הוא כי הבדים היו רפויים בתוך הטבעות, וניתן היה להזיזם לכאן ולכאן בתוך הטבעות, אבל הם אינם נשמטים לגמרי מהטבעות. אחת ההבנות למצב זה היא שהבדים היו עבים בראשם ודקים באמצעם. כשדוחקים את ראשיהם ומכניסים אותם לתוך הטבעות ניתן להזיז אותם בתוך הטבעות לצדדים, אבל הם לא יוצאים מן הטבעות בגלל עובי ראשיהם.
בדרך זו מבאר רש"י על אתר:
"אלמא אין זזין מהן. וכתיב 'והבאת' אלמא הולכים ובאים בתוכן" (ד"ה כתב לא יסורו).
"בראשיהם היו עבים והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעת ובאמצען היו דקין, הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא מתפרקין והולכין לכאן ולכאן אבל אינן נשמטין לצאת מהן לפי שהן עבים בראשיהן"
(ד"ה מתפרקין ואינן נשמטים).
2. כיוון אחר מופיע בדברי התוספות:
"... דבנסוע המסעות היו משימין אותן בדים. וקשה, והא כתיב 'לא יסורו ממנו'! ורבנו יעקב מאורליינש מתרץ זה דושמו בדיו על כתפי הנושאים קאמר להוליכן... ויותר היה נראה לפרש דהאי ושמו בדיו היינו שמושכין הבדים לצד חוץ להיות נראין בולטין בפרכות כשני דדי אשה" (ד"ה כתיב בטבעת הארן).
הסברו הראשון הוא כי שימת הבדים אינה בטבעות הארון אלא על כתפי הנושאים, ואילו לפי הסברו השני הכוונה שהיו מושכים הבדים החוצה ואז נראו בולטים בפרוכת כשני דדי אשה.
3. המלבי"ם מחלק בין עת הנסיעה לחניה, בעת הנסיעה עברו הבדים את הטבעות והוציאם לחוץ וזה פשט "ושמו בדיו", ואילו בעת החניה היה יכול להוציאם משתי טבעות בלבד, זהו "בטבעות הארון יהיו הבדים".
4. הנצי"ב (שמות כ"ה, יב) מבין כי הבדים והטבעות נועדו למשא וגם לכבוד ישראל. על כן, בשעת המשא, הבדים היו בולטים משני הצדדים בשווה, ובשעת עמידה היו מזיזים את הבדים לחוץ כדי שייראו כשני דדי אשה. כוונת הפסוק המציין כי בצלאל הכניס את הבדים, הינה כי בצלאל הביא את הבדים באופן שיהיה ראוי לשאת אותם (כמבואר בשמות לז, ה "ויבא את הבדים... לשאת את הארון"). לעומת זאת, כאשר משה הכניס את הבדים, הוא תיקן אותם באופן שייראו כשני דדי אשה, לכן "וישם את הבדים על הארון" פירושו תיקן אותם על מתכונתם. על פי זה גם מבואר הציווי המציין כי בשעת המסע "ושמו בדיו" - הכהנים תיקנו הבדים, כך שיהיו ראויים לנשיאה.
5. ה'חזקוני' (שמות כ"ה, טו) אומר כי ה' ציווה שלאחר שמשה שם את הבדים, הכהנים יוציאום ויחזירו אותם כפי שכתוב בבמדבר וכך הם יישארו לעולם. על פי הבנה זאת כוונת התורה באמרה "ושמו בדיו" היא על המסע הראשון בלבד ולא על כלל המסעות.
6. ה'אבן עזרא' (הפירוש הקצר שמות כ"ה, יד-טו) מבין כי לקראת כיסויו של הארון על ידי העור והתכלת לפני המסעות, היה מותר להוציא את הבדים ולהכניסם על מנת לשמור על הארון כראוי בשעת המסע.
7. בעלי התוספות (יומא עב. ד"ה כתיב) מדייקים תחילה כי הפסוק המובא בגמרא "והבאת את הבדים בטבעות" מתייחס אל מזבח הנחושת, והגמרא הביאה את הפסוק כדי להוכיח כי הפסוק "והבאת" האמור בארון גם ביחס אליו, הבדים אינם קבועים ממש.
לגבי פתרון הסתירה בין הפסוקים, טענתם היא כי היו ארבעה בדים בשמונה טבעות, שני בדים למעלה ושני בדים למטה. שנים מהבדים קבועים ועליהם נאמר 'לא יסורו', ושנים מהבדים ניתנים בארון רק בשעת המסע. ייתכן כי תוספת הבדים לשעת המסע הייתה ליתר בטחון על מנת שבשעת הצורך יוכלו כהנים נוספים להשתתף בנשיאתו.
|
* |
********************************************************** |
* |
|
* * * * * * * * * * |
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/ |
* * * * * * * * * * |
[1] נעסוק בעזה"י באחד השיעורים הקרובים בעניין הארכת הבדים. הזכרנו כאן מקור זה רק לעניננו.
[2] קיימת אפשרות הפוכה במידה מסויימת התואמת את דברינו בהמשך, על פיה הארכת הבדים פירושה הוצאתם מן הארון במידה מספקת על מנת שזה יפסיק להיות כלי נייד אלא כביטוי של קביעות הארון במקומו שלא ייצא מכאן יותר.
גם אם זאת היא ההבנה העיקרית, הדבר מבטא את אותה הנקודה העקרונית שהבדים מתייחסים אל נקודת הזמניות והתלות או הקביעות משני הכיוונים.
[3] מהיכן למד שלמה נקודה זו? מדוע הוא הניח שהמקדש לא ייחרב? ייתכן כי שלמה ראה את הכרובים שבנה בקדש הקדשים שהם מהמבנה שנמסר לה' על ידי דוד כי "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (דברי הימים א, כח, יט), כדבר שהוא קבוע ונצחי שלא ייחרב וייעלם לעולם. בנוסף, ייתכן שישנה כאן ראיה של המציאות הרוחנית בימי שלמה כנקודת שיא קבועה, ולכן אין הוא מעלה בדעתו אפשרות של חורבן.
[4] סוגיה זאת מבוארת יפה בשערי היכל למסכת יומא מערכה קפ"ד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)