איסור העלאת קדשים בחוץ

  • הרב מתן גלידאי

איסור העלאת קדשים בחוץ

התורה בפרשת ראה מזהירה להקריב קדשים רק בבית המקדש, ולא במקום אחר. יש להתלבט בשאלה, מהו מוקד הבעיה בהקרבת קדשים מחוץ למקדש: הפגיעה במקדש, או הפגיעה בקרבן. לפי האפשרות הראשונה, הקב"ה בחר במקום מסויים להקרבת הקרבנות, ומי שמקריב אותם במקום אחר - פוגע בייחודו של המקדש כמקום הנבחר. לפי האפשרות השנייה, בשעה שאדם מקדיש בהמה או עוף לקרבן - הוא מייעד אותם למטרה מסויימת בהתאם לסוג הקרבן: עולה, חטאת וכד'. לאחר שבית המקדש נבחר כמקום ההקרבה הבלעדי, לא ניתן להשיג את יעדי הקרבן אלא ע"י הקרבתו במקדש, ומי שמקריב אותו במקום אחר - מונע מהקרבן לממש את ייעודו. לפי הבנה זו, איסור הקרבה בחוץ דומה לאיסור להטיל מום בקדשים, או לאיסור לפסול קדשים ע"י מחשבה לא מתאימה (כמו מחשבת פיגול).

המשנה בזבחים קח. מביאה מחלוקת תנאים, האם האיסור חל רק אם אדם בונה מזבח מחוץ למקדש ומקריב עליו, או גם אם אדם מקריב את הקרבן ע"ג סלע וכד'. מחלוקת זו יכולה להתקשר לשאלה שהעלינו: אם הבעיה היא הפגיעה במקדש - ייתכן שהאיסור קיים רק אם מחקים בדיוק את המקדש ובונים מזבח חלופי; אם הבעיה היא בסטייה מייעודו של הקרבן - אין מקום לחלק בין מזבח לסלע, שהרי הקרבן בכל מקרה לא ישיג את יעדו.

הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים (ה', כו) פוסק שהמקטיר בהיכל קטורת שאמורה להיות מוקטרת בקודש הקדשים - חייב מיתה. הכסף-משנה מסביר שאיסור זה נובע מן האיסור להקריב בחוץ - ההיכל נחשב 'חוץ' יחסית לקודש הקדשים. כמה אחרונים דחו את דברי הכסף-משנה: 'חוץ' לעניין זה הוא רק מה שמחוץ למקדש. גם מחלוקת זו יכולה להתקשר לענייננו: פגיעה במקדש אינה שייכת בתוך המקדש, אולם חריגה מייעודו של החפץ שייכת גם שם.

למעשה, לשתי ההבנות של האיסור ניתן למצוא סמך בפסוקים. בפרשת אחרי מות נאמר על המקריב בחוץ: "דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך" (י"ז, ד). ספר החינוך (קפ"ו) מסביר שהמקריב בחוץ נחשב שופך דמים כיוון שאין בהקרבה כזו שום תועלת, ונמצא ששפך את דם הבהמה לחינם. התורה מדגישה אפוא את הפגיעה בקרבן, שפספס את ייעודו ונהרג לשווא.

ברם, בהמשך הפרשה נאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירִם אשר הם זֹנים אחריהם" (שם, ז). כאן הבעיה אינה השחתת הקרבן, אלא הבריחה מן המקדש. מי שמתעלם מבחירת המקדש ומקריב במקום אחר - עלול להתעלם גם ממי ששוכן במקדש, ולהקריב, חלילה, למישהו אחר.