איסור הקרבת קרבנות בעלי מומים של גויים- מקין והבל לקמצא ובר קמצא

  • הרב אביעד ברטוב

א. ואתה תמשול בו

מלחמת האחים הראשונה בהיסטוריה האנושית עסקה בהלכות 'איסורי מזבח': קין, אשר התנדב קורבן ראשון לה', הביא מפרי האדמה (בראשית, ד', ג), ואילו הבל הביא מ"בכורת צאנו ומחלבהן" (שם, ד). לאחר הריגת הבל ה' פונה אל קין ואומר לו כך:

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

(שם, ז).

אין בדברים אלו הסבר לשאלה מדוע קרבנו של קין נדחה, ונראה שהתוכחה של ה' היא אודות הצורך של קין לשלוט בתשוקתו ולהזהר מן החטא אותו לא מפרט הכתוב. הרמב"ם, בהלכות איסורי מזבח (ז', יא), מפרש מה היה חטאו של קין ומה הייתה התשוקה שגרמה לחטא:

...יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"...

יצרו של האדם גורם לו לחשוב כיצד הוא יכול לחסוך ולא להביא את המשובח לקורבן. קין, אשר הביא מפרי האדמה שאיננו משובח, נכנע ליצרו הרע, וזהו היה חטאו.

אם בהלכות איסורי מזבח הרמב"ם מזהיר מפני מגמה האנושית לחסוך ולא להביא מן המיטב לקורבן, בספר מורה נבוכים (חלק ג', פרק מו) הוא מסביר מדוע בני ישראל הצטוו להביא את קורבנותיהם שלמים ('תמימים') ומן המובחר ('על הטוב שבעניניהם'):

וצוה להיות הקרבנות כולם תמימים על הטוב שבעניניהם, שלא יבא להקל בקרבן ולבזות במה שהקריבו לשמו יתעלה, כמו שאמר "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי, א', ח)[1] וגו'. ולזה הטעם גם כן הזהיר מהקריב מה שלא ישלמו לו שבעת ימים, להיותו חסר במינו, והיותו נמאס, מפני שהוא כנפל. והוא הטעם באסור אתנן זונה ומחיר כלב לפחיתות שניהם. והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים, אי זהו הטוב שבהם, מפני שהגדול שביונים אין בו עריבות, והוא הטעם בהיות המנחות בלולות בשמן ומן הסולת, כי זה השלם והערב. ונבחרה הלבונה, לטוב ריח עשנה במקומות אשר בהם ריח הבשר הנשרף. ומפני הגדלת הקרבן, ושלא יהיה נמאס ונבזה, צוה להפשיט העולה ולרחוץ הקרב והכרעים, אף על פי שכולם נשרפין, ותמצא זאת הכונה ישמרה תמיד, ויזהיר ממנה, באמרכם שלחן ה' מגואל הוא וניבו נבזה אכלו.

מקורות ההשראה של הרמב"ם הם לא מפסוקי התורה בהם מופיעה האזהרה של הקרבת בעל מום, אלא מן התוכחה של הנביא מלאכי: העם מביא לקרבנות בעלי חיים בעלי מומים אשר אם היו מביאים אותם כמתנה לשליט בשר ודם, הוא לא היה מסכים לקבלם ("וכי תגשון עור לזבח אין רע, וכי תגישו פסח וחלה אין רע, הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך..."). ניתן לומר שפער זה בין הבאת מתנה למלך בשר ודם לבין הקרבת קרבן לה' נובע מחוסר היכולת האנושית להבין מושגים מופשטים, מה שמוביל ל'עיגול פינות'.

על כל פנים, עולה מכאן כי החובה להביא קורבן מבעל חיים משובח איננו רק דרישה פורמלית, אלא יש כאן מטרה לגרום לאדם להביא מן הטוב שבנכסיו ולהאבק ביצרו הרע המבקש ממנו לחסוך.

ב. "יאמרו בעלי מומים קרבים אצל המזבח"

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים,[2] ואחד ממוקדי הסיפור הוא הוויכוח בין רבי זכריה בן אבולקס לחכמים בשאלה האם ניתן להקריב את הקורבן בעל המום ב'דוקין שבעין' אשר הקיסר שלח. בחינה של הספק תגלה תמונה מעניינת.

קרבנות גוים

קורבן הקיסר אותו היו צריכים להקריב היה קורבן בעל מום, ועל איסור ההקרבה של קורבנות נוכרים בעלי מום נאמר:

וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

(ויקרא, כ"ב, כה).

התורה מזהירה את בני ישראל שלא יקבלו קורבנות בעלי מום (משחת - שורש ש.ח.ת שממנו גזור הפועל השחית קלקל) מן הנוכרים. חתימתו של הפסוק, "לא ירצו לכם", מעוררת תמיהה: אם מדובר בקורבנות של גויים, נראה כי החתימה הייתה צריכה להיות "לא ירצו להם", דהיינו לנוכרים. מכאן ניתן לראות כי כאשר ישראל מקרבים את קורבנות נוכרים הם לא רק שלוחים של נוכרי אלא שותפים במעשה הקרבה שלו. מהי טבעה של שותפות זו? נראה שבשאלה זו נחלקו התנאים במספר מקומות.

1. גוי לבו לשמים. יש מחלוקת רבי עקיבא לבין רבי יוסי בשאלה אלו קורבנות נוכרים יכולים להקריב (מנחות עג:). לדעת רבי עקיבא גוי "לבו לשמים" ולכן הוא מביא עולות בלבד, אולם לדעת רבי יוסי גוי מביא גם שלמים, מנחות, ושאר קורבנות. נראה שלדעת רבי עקיבא, הגויים הם בעלי תפיסה טוטאלית של הקרבן - הקרבן כולו לשמיים ולא ניתן, לדעתם, לחלוק את הקרבן בין המזבח לבין אחרים, כפי שקורה בקרבנות שאינם עולה. אולם, לדעת רבי יוסי גויים יכולים להבין זאת, ולכן הם יכולים להביא גם שלמים ומנחות.

2. קדשי ה' (זבחים מה.). לדעת רבי שמעון לא חייבים על קודשי עכו"ם משום 'פיגול טמא ונותר' משום שהם אינם קודשי ה', אך לדעת רבי יוסי כן חייבים על קרבן הגוי משום פיגול טמא ונותר. נראה שהתנאים נחלקו בשאלה האם מעמדו של קרבן הנוכרי הוא כקרבנם של ישראל, ועל כן יש בו מום של 'אשה ריח ניחוח לה'' (ויקרא, א', ט), או שמא הוא סוג של מתנה של הגוי לה', אשר אמנם שייכים בה איסורי מזבח, אך לא איסורים אשר נובעים מאלמנטים של 'אשה ריח ניחוח'.

מתוך מחלוקות התנאים אנו לומדים כי היו קיימות שתי מגמות מרכזיות ביחס לקרבן הנוכרים: המגמה אחת, אשר מובילה הוא רבי יוסי, אינה רואה הבדל מהותי בין קרבן גוי לבין קרבן ישראל. מגמה השנייה, של רבי שמעון ורבי עקיבא, רואה את קורבנות הנוכרי כסוג אחר של קורבן, כמעין מתנה הקרבה על גבי המזבח, שאותה יש להקריב על פי חלק מן הכללים של הקרבת קרבנות, אך לא כולם.

ניתן לומר כי בלב הוויכוח האם ניתן להקריב את קורבן הקיסר למזבח, עמדה השאלה באיזו מידה יש לראות את המום של 'דקין שבעין' כמום הפוסל בקורבן נוכרי.

ניתן לדייק בפסוקי התורה שיש הבדל בין פסול בעלי מומים בקרבנות ישראל לבין פסול בעלי מומים בקרבנות גויים. לגבי יהודים נאמר:

וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

(ויקרא, כ"ב, כא).

מלשון "כל" נראה כי כל מום, אפילו מום כמו 'דקין שבעין' נאסר בהקרבה. ברם, ביחס לקרבנות נוכרים לא מופיעה באזהרה המילה "כל" אלא המילה "ומשחתם":

וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

מכך ניתן להבין שלגבי קרבנות גויים, דווקא מום גדול, אשר יש בו השחתה, נאסר בהקרבה. דיוק זה תלוי בשאלת מעמדו של קרבן הגוי: רבי זכריה בן אבקולס סבר כי נוכרי שמעמד קרבן נוכרי הוא כשל יהודי, ולכן כל מום אשר פוסל קרבן גוי פוסל קרבן של יהודי. לעומת זאת, חכמים סברו שמעמדו של קרבן גוי שונה, ולכן רק מום של השחתה, דהיינו מום גדול וברור, פוסל קרבן גוי.

ג. גבולות פיקוח נפש

מכיוון אחר, ניתן לראות את מחלוקת רבי זכריה וחכמים כמחלוקת אודות גבולות פיקוח נפש. רבי זכריה בן אבוקלס סרב להקריב את קורבנו של הקיסר מפני החשש "שמעתה יאמרו בעלי מומים קרבין אצל המזבח". החולקים עליו סברו שמאחר ומדובר בשלום המלכות יש להקריב את הקרבן, שהרי מדובר בפיקוח נפש. ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות (מ"ט, ז) שואל מדוע התעלם רבי זכריה בן אבקולס מן השיקול של חכמים, והוא מסביר שאמנם גם רבי זכריה בן אבקולס סובר שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, אך היה חשש שממקרה זה אנשים יסיקו שגם ללא פיקוח נפש ניתן להקריב קורבנות בעלי מומים. דבריו של ר' אלחנן מתחברים לדבריו של המאירי במקום אחר:

אף על פי שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורין להתרפא בהם, דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בה ביותר. מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאל לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית. והביאו לו עז וקשרוה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה לו בכרעי המטה חזרו לאחוריהם אמרו ליסטים מזויין[3] בביתו של זה, ואנו נכנסנו אצלו? ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. אף הוא אמר בשעת מיתתו: יודע אני בעצמי שאין בי אלא אותו עון שעברתי על דעת חברי.

(בבא קמא, פ.).

ממעשהו של החסיד המאירי לומד כי ההיתר להתרפאות באיסורים במקרים של פיקוח נפש, מוגבל כאשר מפיקוח הנפש עלולה להיווצר נזק לרבים כעבירה על החרם שהטילו חכמים על מי שמגדל בהמה דקה. במילים אחרות, למרות שמקובל לחשוב כי פיקוח נפש דוחה כל איסור שבתורה, כאשר כנגד פיקוח נפש עומדת גזרת חכמים שלהפרתה יש מחיר גבוה והפסד לרבים, פיקוח הנפש לא יידחה מפניה.

ד. מקין לבר קמצא

מעניין לראות כי בשני הסיפורים (קין והבל וקמצא ובר קמצא), אשר יסודם במלחמת אחים, הלכות הקרבת קורבן משחקות תפקיד משמעותי, שכן הדרישה לשלמות הקורבן היא אשר אפשרה בשני הסיפורים לחולשה האנושית לגרום לשנאה ורצח. הרמב"ם מסיים את הלכות איסורי במזבח בתביעה מן האדם לקיים את מצוותי באופן המהודר שבידו:

והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפלה - יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב - אכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום - יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר - יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר "כל חלב לה'" (ויקרא, ג', טז) וגו'.

כאשר אדם מנתב את כוחותיו האנושים לעשייה חיובית בצורה המיטבית, הוא מונע מאותם כוחות להגיע למקום של חורבן. זאת גם היה התוכחה האלוקית לקין, "אם תיטיב שאת": עליך לנתב את כוחותיך לא לעולם התסכול אלא לעולם העשייה המיטבית.

 

*

**********************************************************

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   "וכי תגשון עור לזבח אין רע, וכי תגישו פסח וחלה אין רע, הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך...".

[2]   נביא את תרגום הסיפור במלואו:

היה איש אחד שחברו היה קמצא ושונאו היה בר קמצא. עשה סעודה. אמר למשרתו: לך והבא את קמצא, והביא את בר קמצא. אמר לו: הרי אנחנו שונאים, מה מעשיך כאן? קום צא! אמר לו: הואיל והגעתי, הנח לי, ואתן לך את שווי הארוחה שלי. אמר לו: לא. אמר לו: אשלם לך את דמי חצי הסעודה. אמר לו: לא. אמר לו: אשלם לך את דמי כל הסעודה. אמר לו: לא, לקחו בידיו והוציאו מביתו. אמר: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בו, הם הסכימו לדבר. אלשין עליהם לקיסר. אמר לקיסר: היהודים מרדו בך. אמר לו: מי אמר? אמר לו: שלח להם קרבן, ובדוק אם הם מקריבים אותו. שלח עגל משובח. כאשר הגיע, הטיל בו מום בניב השפתיים ויש אומרים בדוקים שבעין, מקום אשר נחשב מום אצל יהודים אך לא אצל גויים. רצו חכמים להקריבו משם שלום מלכות. אמר להם להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומים קרבים לגבי מזבח! רצו להרגו, שלא ילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. (גיטין נה: - נו.).

[3]   כיוון שאסור לגדל צאן בארץ ישראל, כיוון שרעיית הצאן גרמה נזקים לחקלאות (בבא קמא עט:).