איסור טריפה

טריפה היא בהמה, חיה או עוף שנוטים למות, מחמת מחלה או חבלה שיש בהם. בפרשת משפטים נאמר שהטריפה אסורה באכילה: "ובשר בשדה טרֵפה לא תאכלו, לכלב תשלִכון אֹתו" (שמות כ"ב, ל). ברם, הספרי לומד איסור זה מפסוק אחר בפרשת ראה: "לא תאכלו כל נבֵלה" (דברים י"ד, כא) - "אין לי אלא נבֵלה, טרֵפה מניין? תלמוד לומר: 'כל'".

שני המקורות של איסור הטריפה משקפים לכאורה שתי הבנות שונות של האיסור. הפסוק הראשון מדבר על טריפה כאיסור עצמאי, שאינו קשור לשחיטה: כשם שהתורה אסרה לאכול חזיר גם אם יישחט באופן כשר, כך היא אסרה לאכול בעל חיים העומד למות, אפילו אם יישחט כהלכה. הפסוק השני, לעומת זאת, רואה בטריפה הרחבה של איסור נבילה: משעה שבעל חיים זה חלה או נחבל, תהליך המיתה שלו התחיל, וממילא גם אם יישחט כהלכה - לא נוכל לומר שהוא הומת בשחיטה בלבד, אלא בשילוב של מוות טבעי ושחיטה, ולכן יש לו מעמד חלקי של נבילה. רק בעל חיים שהומת בשחיטה כשרה בלבד ניצל ממעמד של נבילה.

ניתן למנות נפקא-מינות שונות לשאלת אופיו של איסור הטריפה. הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (ד', יז) פוסק שבדרך כלל אדם שאכל חצי זית מאיסור אחד וחצי זית מאיסור אחר אינו לוקה, אולם חצי זית נבילה וחצי זית טריפה כן מצטרפים לחיוב, "הואיל והטרֵפה - תחילת נבֵלה היא". הרמב"ם כנראה סבור שטריפה אסורה רק משום שהשחיטה לא התירה אותה והיא נחשבת לנבילה, וממילא ניתן לצרף את שני האיסורים לחיוב מלקות.

נפקא-מינה אחרת תהיה בטריפה שמתה: תוס' (חולין לב. ד"ה "ורמינהו") כותב שהאוכל בהמה כזו לוקה פעמיים: משום נבילה ומשום טריפה, אולם לפי הרמב"ם יש מקום לומר שאדם זה לוקה פעם אחת בלבד, כיוון שטריפה היא סוג של נבילה.

הגמרא בכמה מקומות לומדת מפסוק, שבנקודה אחת ישנו חילוק ברור בין נבילה לטריפה: נבילה מטמאת את הנוגע בה, ואילו טריפה שנשחטה כהלכה אינה מטמאת. לכאורה, הדבר מוכיח שמדובר בשני איסורים שונים לגמרי, ושאין שום פגם בשחיטת הטריפה, אלא רק בעצם המעמד שלה כעומדת למות.

ברם, ניתן לדחות ולומר, שטריפה היא נבילה למחצה, אלא שטומאת נבלות אינה שייכת אלא בנבילה גמורה. אדרבה: יש שטענו שעצם הצורך בפסוק מיוחד כדי לחדש שטריפה אינה מטמאת - מוכיח שישנו ליקוי בשחיטתה, ושיש לה מעמד חלקי של נבילה. אם שחיטת הטריפה מצילה אותה לגמרי ממעמד של נבילה, אלא שרובץ עליה איסור אחר לגמרי - אין בכלל הווה-אמינא שהיא תטמא, כשם שלא עולה על הדעת שבהמה שבעליה אסר אותה בנדר או שור הנסקל (שאף הם אסורים באכילה) יטמאו.