דילוג לתוכן העיקרי

איסור 'לא תתחתן בם'

קובץ טקסט

איסור "לא תתחתן בם"

בפרשת ואתחנן מונה התורה כמה אמצעי זהירות שבהם יש לנקוט לפני הכניסה לארץ על מנת למנוע את השפעת תרבותם של יושבי הארץ הכנענים על האומה הישראלית הצעירה, שתרבותה וזהותה הלאומית טרם התפתחו וגובשו. אחד מאמצעי זהירות אלו הוא האיסור לבוא בקשרי חיתון עם יושבי הארץ - "לא תתחתן בם" (דברים ז', ג).

המחלוקת המשמעותית ביותר ביחס לאיסור היא המחלוקת על היקפו. הגמרא במסכת עבודה זרה (לו ע"ב) סבורה בתחילה כי האיסור חל רק על בני שבע האומות שחיו בארץ בזמן כיבושה, וכי אומות אחרות אסורות רק מדרבנן. דעה זו משקפת נאמנה את המשמעות הפשוטה העולה מהקשרו של הפסוק, הממוקם בחלק הפרשה המזהיר מפני סכנת ההתבוללות שתתעורר עם כיבוש הארץ ומציין את אמצעי הזהירות שיש לנקוט מפני השפעת העבודה הזרה, שהייתה מקובלת על עמי הארץ: השמדת מקומות הפולחן, הימנעות מחתימה על הסכמים עם יושבי הארץ, האיסור להיטיב להם ("לא תחנם") והאיסור להתקשר עמם בקשרי משפחה. נראה שבמסגרת זו משמש איסור לא תתחתן בעיקר כחיץ בין עם ישראל ובין העבודה הזרה.

בהמשך מביאה הגמרא את דעת רבי שמעון כי האיסור חל על כל האומות. הרחבה זו מלמדת שלאיסור יש אופי שונה, ואין מדובר רק בחיץ מפני עבודה זרה. במקרים רבים נאסרים נישואים או יחסי אישות מתוך מגמה לשמר את "קדושת ישראל". האיסור להתחתן עם ממזר או עם אדומי, למשל, איננו נובע מהיותם חשודים על עבודה זרה; זהו איסור ביאה שנועד לשמר את קדושת ישראל - את קדושתו המולדת של כל יהודי.

סיכום:

הצגנו שני אופנים שונים להבנת איסור לא תתחתן: האחד - שהאיסור נועד להרחיק אותנו מעבודה זרה, ואם כן ייתכן שהוא מוגבל לשבע האומות בלבד, וכך אכן פוסק הטור (אבן העזר סימן ט"ז); והשני - שזהו איסור ביאה, ואם כן ניתן להחילו על כל האומות, וכך פוסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ב). מעניין הדבר, שהרמב"ם מציין את איסור "לא תחנם" בהלכות עבודת כוכבים, בעוד שאת איסור לא תתחתן הוא מביא בהלכות איסורי ביאה.

רמב"ן במסכת כתובות (כט ע"א) מעלה הגבלה נוספת: רוב האיסורים האוסרים יחיד או אומות מלהתחתן זה בזה חלים במשך כמה דורות, ובמקרים מסוימים אף לעולם (עמוני, ממזר), ואילו איסור לא תתחתן נוהג רק ביחס לדור הראשון של יושבי הארץ, ולא ביחס לבניהם. נראה שרמב"ן סבר כי האיסור מבוסס על החשש מפני עבודה זרה, ועל כן הגביל את האיסור ליושבי הארץ, וגם זאת רק לדור הראשון שלהם, שהוא הבעייתי מבחינה זו.

ביטוי נוסף למחלוקת העקרונית ביחס לטיב האיסור עולה בגמרא ביבמות דף עו ע"א. הגמרא שם מנסה להוכיח כי קיים חיסרון בקדושת ישראל של פצוע דכה (אדם האסור לבוא בקהל בגלל פגם במערכת הרבייה שלו המונע ממנו להוליד; ראה דברים כ"ג, ב) מן העובדה שהוא מותר לשאת גיורת משבעת האומות. אך היא דוחה הוכחה זו: "אטו התם משום קדושה ולאו קדושה הוא? דלמא מוליד בן ואזיל פלח לעבודת כוכבים... וכי גזרו בהו רבנן - בהנך דבני אולודי, אבל האי, דלאו בר אולודי, לא גזרו ביה רבנן". כלומר: איסור לא תתחתן איננו נובע מקדושת ישראל אלא מחשש שהאם תסית את הבן היילוד לעבוד עבודה זרה, חשש שאיננו קיים ביחס לפצוע דכה, שאיננו מסוגל להביא ילדים לעולם.

גם השאלה העולה באותה סוגיה אם האיסור חל על עמי הארץ דווקא בהיותם עובדי כוכבים או אפילו לאחר שנתגיירו תלויה בטיבו: אם זהו איסור שנועד להרחיק מעבודה זרה - קשה להבין מדוע יחול על מי שנתגיירו וקיבלו עליהם את עול מלכותו יתברך, ומסתבר שהוא יחול רק בהיותם עובדי כוכבים (אלא אם נאמר שאומות אלה היו קשורות בעבודה זרה בקשר כה חזק, עד שאנו חוששים שימשיכו לעבדה גם לאחר הגיור; עיין חידושי רמב"ן שם); אם זהו איסור ביאה - נוכל להסביר בקלות את חלותו גם לאחר גיור (למעשה מסיק רבא בסוגיה שם כי האיסור נאמר רק לאחר גיור, שהרי המושג "חתנות" איננו רלוונטי אלא לגבי מי שנתגייר).

[שאלה נוספת העולה בהקשר זה היא מה סוג היחסים שנאסר. הרמב"ם פוסק כי רק ביאה דרך אישות (כלומר: כחלק ממערכת נישואין או בהקשר דומה) נאסרה, והבא על גויה דרך זנות - לא עבר על האיסור. אם האיסור נועד למנוע השפעת עבודה זרה על ישראל, ניתן בהחלט להבין שהוא מתייחס רק לקשר קבוע (כפי שאכן משתמע מן המילה "תתחתן"), ולא למגע מיני חד-פעמי;אם זהו איסור ביאה רגיל - מסתבר שכל ביאה שהיא אסורה (ראה תוספות במסכת עבודה זרה דף לו ע"ב ד"ה דכתיב; באבני מילואים סימן ט"ו אות ב מובא אוסף של דעות בעניין; לבירור דעת הרמב"ם הקדשנו את אחרית דברינו).]

מה דינו של גוי שאיננו מאיים בהסתה לעבודה זרה? המנחת חינוך (מצווה תכ"ז) דן אם איסור לא תתחתן חל על עבד כנעני (גוי שמשרת כעבד אצל יהודי). עבד כנעני חייב במצוות ברמה מסוימת, ואינו מהווה איום בעבודה זרה. מאידך, הוא איננו מוגדר כיהודי לכל דבר, ועל כן מבחינת קדושת ישראל האיסור אמור לחול.

ומה דינו של יהודי המסית לעבודה זרה? רשב"א מסתפק באחת מתשובותיו (בשו"ת המיוחסות לרמב"ן) אם האיסור חל ביחס למומר לעבודה זרה ר"ל. ברור שאדם זה מוגדר עדיין כיהודי, אולם העובדה שהוא עובד עבודה זרה עשויה להכליל אותו באיסור לא תתחתן.

סיכום:

העלינו שתי הבנות אפשריות ביחס לאופיו הכללי של האיסור וראינו כיצד הן עשויות להשפיע על שאלות ספציפיות כגון מי נכלל באיסור ובאיזה אופן ובאיזה הקשר הוא נאסר.

נקודות מתודיות:

1. לפעמים עשוי הקשרו של פסוק ללמד על אופייה של ההלכה הנלמדת ממנו. הרקע הכללי של פרשת ואתחנן הביא אותנו למסקנה שאיסור לא תתחתן הוא איסור עבודה זרה.

2. על מנת לדעת אם האיסור מבוסס על מעמדו של הגוי או על קשריו עם עבודה זרה יש למצוא מקרים שבהם הגוי אינו בא במגע עם עבודה זרה (עבד כנעני) או מקרה שבו מקיים יהודי קשר עם עבודה זרה (מומר).

לסיום:

עמדתו של הרמב"ם מצריכה תשומת לב יתרה, שכן כמה מן הקווים הכלליים שהועלו בשיעור זה אינם תואמים אותה. מצד אחד מונה הרמב"ם איסור זה בהלכות איסורי ביאה ומרחיב אותו לכל האומות, אך מצד שני הוא מגביל את האיסור רק לביאה בדרך אישות. במהלך השיעור העלינו כיוונים המסבירים מהן ההשלכות שעשויות לנבוע מהשאלה המרכזית. ביחס לדעת הרמב"ם (כמו גם ביחס לדעות אחרות) - נראה שיש צורך להקדיש לשאלות אלו מחשבה נוספת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)