איסור נידה וטומאת נידה

  • הרב מתן גלידאי

איסור נידה וטומאת נידה

הנידה נזכרת בתורה בשני הקשרים: א. בפרשת מצורע (פרק ט"ו) מוזכרת הנידה במסגרת דיני הטומאה והטהרה, ונאמר שהנידה טמאה שבעה ימים ומטמאת את הסובב אותה: משכבה, מושבה, מי שבא עליה ועוד. ב. בפרשת אחרי מות (י"ח, יט) נמנית הנידה בין הנשים האסורות בביאה, ובפרשת קדושים (כ', יח) נאמר שהבא על הנידה עונשו כרת.

האם יש קשר בין שתי הפרשיות? האם האיסור לבוא על אישה נידה נובע מן העובדה שהיא טמאה באותה העת, או שמא מדובר באיסור עצמאי, שאינו קשור לטומאה כלל?

למעשה, לא ניתן לנתק לגמרי בין הפרשיות, שהרי מפרשת אחרי מות לבדה לא ניתן לדעת מי מוגדרת כנידה שאסורה בביאה. גדרי הנידה המדוייקים - משך זמן הטומאה, החילוק בין נידה לבין זבה, מועד הטבילה וכו' - מופיעים רק בפרשת מצורע, ועל כורחנו שהם נוגעים הן לאיסור והן לטומאה. ועדיין ניתן לשאול: האם גדרים אלו רק מגדירים את האישה כנידה, ולמעמד זה ישנן שתי השלכות שאין קשר ביניהן (איסור וטומאה), או שמא גדרים אלו קובעים מתי האישה טמאה, והאיסור נובע מן הטומאה?

ייתכן שהראשונים נחלקו בשאלה זו. מהגמרא בנידה מב ע"א עולה שזבה הצריכה לספור שבעה נקיים לטהרתה, ובאחד הימים פולטת שכבת זרע - אינה יכולה להחשיב את אותו היום כיום נקי. הראב"ד מחדש שדין זה נוגע רק לטומאתה של האישה, שכן הואיל ושכבת הזרע מטמאת אותה בטומאת קרי, היא מעכבת את תהליך הטהרה שלה. אבל לדעתו, בכל הנוגע לאיסור הביאה - שבעת הנקיים ממשיכים כרגיל, שהרי טומאת קרי אינה אוסרת בביאה. לפי זה, האישה תהיה מותרת לבעלה לפני שתהיה טהורה. הרא"ש (נידה פ"ד סי' א) דוחה את חידושו של הראב"ד, וכותב שלא ייתכן שאישה תהיה טמאה ובכל זאת תהיה מותרת לבעלה. ייתכן שמחלוקתם היא בשאלה האם איסור הביאה של הנידה נובע מן הטומאה שלה, או שמא מדובר באיסור עצמאי.

אמנם, ייתכן שגם הרא"ש מודה שאין קשר ישיר בין האיסור לבין הטומאה, אלא שלדעתו אלו הן שתי השלכות של מעמד האישה כנידה, ולא ייתכן שהאישה תוגדר כנידה לעניין אחד ולא תוגדר כך לעניין אחר.

תוס' בב"ק (יא ע"א ד"ה "דאין") מחלקים אף הם בין האיסור לבין הטומאה. לדבריהם, כאשר ישנו ספק-ספיקא האם האישה נידה או לא - בכל הנוגע לאיסור הביאה ניתן להקל, כפי שאנו מקלים בספק-ספיקא בכל האיסורים שבתורה, אולם בנוגע לטומאת האישה עלינו ללכת ע"פ הכללים המיוחדים להלכות טומאה: ברשות הרבים מקלים אפילו בספק אחד, וברשות היחיד מחמירים אפילו בספקות רבים. לכאורה, התוס' סבורים שקיים נתק בין האיסור לבין הטומאה. אמנם, ניתן להסביר שהאיסור אכן נובע מהטומאה, ובכל זאת כאשר אנו נמצאים במצב של ספק, עלינו לפעול לפי דיני ההכרעה במצבי ספקות, גם אם הם מובילים אותנו למצב של "תרתי דסתרי".

גם הראשונים שעסקו בטעמי המצוות התלבטו בשאלה זו: לדברי ספר הכוזרי (ג', מט), דיני הטומאה והטהרה נועדו רק להגביל את מי שרוצה להתקשר אל עולם הקודש - להיכנס למקדש או לאכול קדשים, כך שאיסור הביאה, השייך לעולם החולין, ודאי אינו נובע מהטומאה. לעומתו, הרמב"ן בפרשת אחרי מות כתב בתחילה שהאיסור נובע מכך שביאה על נידה אינה מובילה להולדה, ללא קשר לטומאה, ואילו בהמשך כתב שטומאת הנידה וה"טבע הרע" שיש בה יכולים להזיק לאדם שיבוא עליה, כך שהאיסור כן קשור לטומאה.