איסור קצירה ובצירה בשביעית

  • הרב יעקב פרנצוס

"...וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כ"ה, ד-ו). בפסוקים אלו אוסרת התורה את עבודת הארץ בשביעית ומתירה את אכילת גידולי השביעית לכול - לזר כלבעל השדה.

האיסור לזרוע ולזמור הנו איסור מלאכה. במועד קטן ב: נחלקו אמוראים ביחס להיקף איסור עבודת הארץ בשביעית. לדעת אביי כל עבודות הקרקע נאסרו מדאורייתא בשביעית, ואילו לדעת רבא רק אבות מלאכה נאסרו: "רבא אמר... אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב: 'ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ... שדך לא תזרע' וגו'. מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא דאהני תולדות מיחייב, אאחרנייתא לא מיחייב". טיב איסור קצירה ובצירה, לעומת זאת, איננו ברור. מחד, מותר לאכול פירות שביעית, ועל כורחנו מותר, אם כן, לקצור ולבצור אותם; מאידך, האיסור מנוסח כאיסור מלאכה, וכך משמע גם מן הגמרא במועד קטן - המזכירה קצירה ובצירה עם זריעה וזמירה, שהן בוודאי איסורי מלאכה.

הגר"א בשנות אליהו (שביעית פ"ח מ"ו) כותב שהתורה אמנם אסרה לגמרי קצירה ובצירה בפירות שביעית אך מותר לתלוש אותם ביד. מדבריו יוצא שהאיסור לקצור ולבצור הוא איסור מלאכה רגיל, וחכמים לא גזרו על תולדות מפני שמותר לאכול את הפירות וצריכה אפוא להיות דרך לתלוש אותם.

רמב"ן (בפירושו על התורה ויקרא כ"ה, ה), לעומתו, סובר שאיסור קצירה ובצירה בשביעית שונה לחלוטין מאיסור זריעה וזמירה: "והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה - לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה - לא יבצור אותן. ופירוש הלאווים: שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה שבת הארץ כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה - לך ולענייך ולחיה ולבהמה". לפי רמב"ן האיסור לקצור ולזמור מתקשר, אם כן, למה שנאמר לאחריו: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". גידולי שביעית הנם הפקר, וממילא אסור לבעל השדה לקצור ולבצור את גידולי שדותיו וכרמיו לעצמו, אך פעולת קצירה ופעולת בצירה מותרות מדאורייתא.

בהמשך דבריו מביא רמב"ן ברייתא מתורת כוהנים (פרק א הלכה ג) ומפרשה על פי דרכו: " 'ואת ענבי נזירך לא תבצר' - מן השמור בארץ אי אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר. 'לא תבצר' - כדרך הבוצרים, מכאן אמרו: תאנים של שביעית - אין קוצצין אותן במקצע, ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך בעריבה. ופירושו: מדלא כתיב 'ענבי הנזיר לא תבצור', וכתיב נזירך, לדרוש: לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך, אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים. לומר שלא ישמרם לעצמו, אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר, וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין לדורכן בעריבה... וכן העניין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת - גדר ואסמכתא מדבריהם, כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים". מפורש אפוא ברמב"ן שמעשה הקצירה ומעשה הבצירה מעולם לא נאסרו מדאורייתא. האיסור הוא איסור על בעל השדה והכרם לקחת לעצמו את מה שגדל בשדהו וכרמו; הוא רשאי ללקט רק עם העניים, כבשדה הפקר. מפירוש זה יוצא, אם כן, שאחד מדיני הפקר פירות שביעית הוא שאסור לבעל השדה לקצור את שדהו לעצמו.

החזון איש מרחיק לכת וסובר שלפי הרמב"ן בעל השדה יכול לעבור על הלאו גם אם הוא כלל אינו קוצר: אם שלח אנשים אחרים - ואפילו עכו"ם - לקצור את שדהו עובר בעל השדה על הלאו "לא תקצור", מפני שלא נהג מנהג הפקר בשעת קצירה.

לפי הרמב"ן מובן מאליו שאין איסור קצירה ובצירה בפירות שישית שנכנסו לשביעית. בעוד שהזריעה והזמירה אסורות בשביעית גם אם הפירות יגדלו רק בשנה השמינית, מותר לקצור ולבצור בשביעית פירות שישית כדרכן - מפני שהם אינם הפקר - ומאידך אסור לבצור בשמינית פירות שביעית שיצאו לשמינית. לפי הגר"א יש להסביר בדין זה כי על אף שקצירה ובצירה הן איסורי מלאכה, האיסור לא נאמר ביחס לשנת השמיטה אלא רק ביחס לפירות שביעית שיש בהם קדושת שביעית.

הרמב"ם בספר המצוות ובכותרות להלכות שמיטה ויובל מגדיר את האיסור כאיסור "קצור כדרך הקוצרים" ו"לבצור כדרך הבוצרים". ובגוף ההלכות הוא פוסק: "כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו - שניהם נקראו ספיח - בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר: 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר: 'את ספיח קצירך לא תקצור' - שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה. כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודות הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל" (הלכות שמיטה ויובל פ"דה"א). לפי הרמב"ם מי שקצר את כל שדהו כדרך שהוא קוצר בכל שנה לוקה. הרמב"ם, כמו הרמב"ן, סובר כי מכיוון שהתבואה היא הפקר קיים איסור לקצור לבצור בתורת בעלים, אלא שלדעתו האיסור נאמר דווקא כשבעל השדה מתנהג כדרכו בכל שנה.

אלא שהרמב"ם מוסיף ופוסק כי גם מי שקצר לעבודת הארץ לוקה, ומפסק זה משמע שיש קצירה שאסורה מצד עבודת הארץ שבה, ללא קשר עם קדושת פירות שביעית. הרב איסר זלמן מלצר והחזון איש מפרשים שלפי הרמב"ם קיים איסור לבצור ולקצור שהוא חלק מאיסור עבודת הארץ: אם אדם בוצר כדי שהאילן יגדל פירות - ולא כדי לאכול את הפירות - הוא עובר על לאו מפני שהוא עסוק בעבודת הארץ, כשם שהזורע והזומר לוקים מפני שעבדו את הארץ בשביעית. על פי הסבר זה אסור לקצור גם פירות שישית שנכנסו לשביעית אם הוא קוצר לצורך עבודת הארץ, אף שמותר לקצור כדרכו פירות שישית שנכנסו לשביעית אם הוא קוצרם על מנת לאכלם.

לעומת החזון איש והגרא"ז מלצר טוען הגרש"ז אוירבך ב"מעדני ארץ" על שביעית שקשה לומר שהרמב"ם עובר תוך כדי דיבור מאיסור שתלוי בפירות שביעית לאיסור שתלוי בשנה השביעית, ועל כן הוא מציע שלדעת הרמב"ם יש איסור מוחלט לקצור ולבצור פירות שביעית, אלא שהתורה התירה קצירה ובצירה לצורך אכילה, וזאת דווקא שלא כדרך הקוצרים. ועל כן אם אדם קוצר למטרה אחרת עומד האיסור הראשוני בעינו והוא עובר על הלאו "לא תקצור", ואילו אדם שקוצר פירות שישית בשביעית לצורך עבודת הארץ אינו עובר בכך על שום איסור, מפני שמעולם לא אסרה התורה לקצור פירות שישית.

בהמשך דבריו מבאר הגרש"ז אוירבך את הרמב"ם בדרך אחרת: איסור קצירה ובצירה קשור אמנם רק לקדושת הפירות ולחובה להפקיר אותם, כדעת הרמב"ן, שכן התורה אסרה על בעל השדה והכרם להפגין בעלות על תבואת שדהו וכרמו בשביעית. אלא שאדם יכול להראות את מעמדו כבעלים בצורות שונות, וכשם שבקצירת השדה כדרכו בכל שנה יש משום הפגנת בעלות כך יש משום הפגנת בעלות גם בקצירת השדה לצורך עבודת הארץ: שדה הפקר קוצרים רק לצורך התבואה; רק בעל השדה קוצר לצורך עבודת הארץ. אולם איסור זה נאמר רק ביחס לפירות שביעית, מפני שהשדה עצמה אינה הפקר ורק הפירות הם הפקר, והאיסור על בעל השדה הוא להתייחס לתבואה כאילו גדלה בשדהו.

הר"ש (שביעית פ"ח מ"ו) כותב כי אם אדם הפקיר את שדהו בשביעית מותר לו לקצור כדרכו, אולם אם הוא שמר את שדהו בשלב הגידול הוא חייב לקצור על ידי שינוי. לדעתו התורה חייבה את מי ששמר את שדהו בשביעית להראות בשעת הקצירה כי הפקיר את שדהו וכי הוא מכיר בכך שהוא איננו בעל השדה.

ה"מקדש דוד" (סימן נ"ט) כותב שקצירה ובצירה בשביעית הם איסורי מלאכה על אף שהאיסור מוגבל דווקא לפירות שביעית שגדלו בשדה שמור.

רבנו תם סובר שאסור מדאורייתא לאכול תבואה משדה שלא הפקירו אותה בשביעית, ושגם תבואה שגדלה בשדה הפקר חייבים לקצור בשינוי. את איסור קצירה כדרכה אפשר להבין לפי רבנו תם הן כאיסור מלאכה והן כשלב נוסף באיסור לשמור את השדה.

לסיכום:

קיימות שתי הבנות לאיסור קצירה ובצירה בשביעית: האחת - שהאיסור הוא ביסודו איסור מלאכה, כמשמעות הגמרא במועד קטן, והאחרת - שזהו איסור להראות בעלות על פירות שביעית.

את ההבנה שזהו איסור מלאכה ניתן לפרש בכמה צורות:

1. איסור עבודת הקרקע באמצעות קצירה ובצירה - כמשמעות הרמב"ם.

2. איסור קצירה ובצירה כאיסור עצמאי. לפי הגר"א יש איסור מוחלט לקצור ולבצור ורק תלישה מותרת; לפי הבנה אחת של ה"מעדני ארץ" בשיטת הרמב"ם יש איסור לקצור, אשר הותר רק לצורך אכילת פירות שביעית וגם זאת רק שלא כדרכו; וגם לפי רבנו תם ייתכן שהאיסור לקצור שלא בשינוי הוא איסור מלאכה.

האיסור להתנהג כבעלים יכול אף הוא להתבטא באופנים שונים:

1. שלא יקצור את כל התבואה לעצמו וימנע מאחרים לקצור - כדעת הרמב"ן.

2. שלא יקצור כדרכו בכל שנה (כלומר: יקצור את כל השדה ויעמיד גורן) - כדעת הרמב"ם.

3. שלא יקצור כדרכו אלא בשינוי - כהבנה אפשרית ברבנו תם.

4. שלא יקצור לצורך עבודת הארץ - כהבנה אחת של ה"מעדני ארץ" בשיטת הרמב"ם.