אכילת בשר תאווה במדבר

התורה בפרשת ראה (דברים י"ב, כ-כב) עוסקת באדם שחש תאווה לאכול בשר לאחר הכניסה לארץ, וקובעת שני כללים בעניינו:

1. אדם רשאי לאכול בשר ככל אשר תאווה נפשו.

2. הדבר מותר רק לאחר שישחט את הבהמה כדין.

התורה אינה מבארת מה היה המצב במדבר, ומה משתנה עם הכניסה לארץ. בעניין זה ניתן למצוא בספרי (פסקה ע"ה) ובגמרא בחולין (טז ע"ב) שתי גישות הפוכות של התנאים. לדעת ר' ישמעאל, השינוי נוגע לכלל הראשון: במדבר לא הותרה אכילת בשר-תאווה (אלא במסגרת הקרבת שלמים), ורק לאחר הכניסה לארץ הותרה אכילת בשר חולין. לדעת ר' עקיבא, השינוי נוגע לכלל השני: במדבר מותר היה לנחור בהמה (=להורגה שלא בשחיטה כשרה) ולאוכלה, ורק עם הכניסה לארץ חלה החובה לבצע שחיטה כשרה.

מחלוקת זו תלויה, לכאורה, בשאלה מהו יחסה של התורה להריגת בעלי חיים לשם אכילתם: ר' ישמעאל סבור שהתורה אינה רואה את הדבר בעין יפה, ולכן לא התירה במדבר הריגת בהמות לאכילה אלא להקרבה בלבד, ורק בארץ ישראל נאלצה להתיר בשר חולין, מתוך התחשבות במי שגר רחוק מן המקדש, ואינו יכול למלא את תאוותו לאכול בשר ע"י הקרבת קרבן. לעומתו, ר' עקיבא סובר שהתורה אינה רואה שום בעיה בהריגת בעלי חיים לשם אכילתם, והיא רק מנחה את האדם כיצד להרוג את הבהמה באופן הראוי.

מחלוקת זו קשורה גם לפרשת השבוע. הקב"ה אסר על אדם הראשון להרוג בעלי חיים ולאוכלם, ואחר כך התיר את הדבר לנֹח. השאלה היא מה עומד מאחורי מפנה זה: האם נֹח 'רכש' את הזכות להרוג בעלי חיים, לאחר שהללו השחיתו את דרכם ונגזרה עליהם מיתה, והמשך קיומם לא התאפשר אלא בזכות מעשיו של נח, כדברי הרמב"ן על התורה (בראשית א', כט); או שמא התורה הורידה את הרף המוסרי שבו נדרש האדם לעמוד, וויתרה על מה שאידיאלי בעיניה, לאחר שראתה שהארץ מלאה חמס ורצח, ואם לא תתיר לאדם הריגת בהמות - הוא עלול להרוג גם בני אדם, כפי שמסביר למשל הרב קוק במאמרו "חזון הצמחונות והשלום".

הרמב"ם (הל' שחיטה ד', יז) נוקט בשיטת ביניים: שחיטה כשרה של בהמות חולין נאסרה במדבר, אולם מותר היה להמית בהמות בנחירה ולאוכלן. לכאורה הדבר אינו מובן: אם אכילת בשר רצויה בעיני התורה - מדוע שחיטה נאסרה, ואם לא - מדוע נחירה הותרה?

הרמב"ם כנראה סובר שהתורה אינה רואה בעיה באכילת בשר, והאיסור לשחוט במדבר נובע מבעיה שונה לגמרי: שחיטה במהותה שייכת לעולם הקדשים, ופותחת את תהליך הקרבת הקרבנות. יש איסור לקחת פעולה של 'קדשים' ולבצעה במסגרת של 'חולין'. איסור זה הוא חלק מדין 'שחוטי חוץ', ולאחר הכניסה לארץ הוא הוגבל לבהמות שיועדו להקרבה בלבד.