ברכות הנהנין -
שיעור 6
אכילת פירות בתורה | 1
קובץ טקסט
א. פתיחה
בשיעור הקודם, הצבענו על קשרים בין המשנה במסכת ברכות פרק כיצד מברכין לבין פסוקים במקרא. הניתוח שערכנו הצביע על קשר בין מטבעות הברכה לבין פרקי הבריאה בבראשית א', פרשת הבאת ביכורים בדברים כ"ו ותהלים ק"ד ("ברכי נפשי"). בנוסף, הצבענו על קשר בין לשונה של משנה ח' העוסקת ב"ברכת הפירות לאחריה" לבין פרשת ברכת המזון בדברים ח' וחטא המרגלים בבמדבר י"ג.
הנחת היסוד שלנו בשיעור זה הוא שקישורים אלו אינם מצטמצמים למטבע הלשון בלבד. הפסוקים הנרמזים, משובצים במסגרת פרק בתורה, וניתן לעמוד על הרעיון הגלום בפסוק כאשר מעיינים בפרק כולו. לפיכך, אנחנו מבקשים לראות במטבע לשון מקראי המובא במשנה, מעין קישורית (היפר לינק בלע"ז). דרך הפסוק הנרמז, קישורית זו מזמינה אותנו לעיין בפרק כולו וברעיונות המובעים בו.[1] לפיכך, נקדיש את השיעור הזה לעיון בפרקים הנ"ל. עיקר עיוננו יהיה במעקב אחרי האכילה האנושית המתוארת בתורה, תוך ניסיון להתחקות אחרי קשר אפשרי בין הפרקים השונים. בעקבות העיון, נשוב ונתבונן במשמעות של "ברכות הפירות".
ב. האכילה האנושית בבראשית פרק א'- פרי העץ ועשב זרע זרע
בסיום פרשת הבריאה בבראשית א', הקב"ה פונה לזכר ולנקבה שברא, ומציין בפניהם את המזון שהוא מעניק להם ולבעלי החיים:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:
(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
בראשית א', כט-ל
האוכל האנושי בפסוק זה מורכב מהפירות שנבראו ביום השלישי של הבריאה - "כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע" ו"פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע". לעומת זאת, לבעלי החיים ניתן לאכול רק "כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב". משמעות הדבר, שכבר מראשית הבריאה התורה הבחינה בין האכילה האנושית ובין האכילה של בעלי החיים. שני הבדלים מצוינים בפסוקים אלו. ראשית, בעלי החיים אוכלים רק ירק עשב, בעוד שבני האדם אוכלים גם פירות העץ. שנית, גם במאכל המשותף לאדם ולחיה – עשב – יש הבדל מהותי באשר לניסוח ולתיאור של העשב. בעוד שלבעלי החיים ניתן לאכול "כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב", לבני האדם ניתן לאכול "כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". רק בתיאור העשב הניתן לבני האדם, התורה מתארת את התכונה של הזרע. בכך היא רומזת להבדל שבין האדם והבהמה בדרך ייצור מזונו. רק בני האדם ילמדו את הסוד של עבודת האדמה ושל ביות התבואה והיכולת לזרוע ולחרוש. לעומת זאת, בעלי החיים, נעדרי הדעת, אוכלים את מזונם מהבא ליד מהטבע, אך לא יודעים את סוד הזריעה.
בהבדל זה, התורה רומזת להבדל מהותי בין אכילת האדם ובין אכילת החיה. ההבחנה הזו משמעותית, שכן בני האדם ובעלי החיים הם יצורים ביולוגיים הנזקקים לאכול על מנת לקיים את עצמם. השאלה המרחפת מעל אכילה אנושית היא האם האדם אוכל כחיית השדה או האם אנושיותו ניכרת בדרך אכילתו.[2] ההבחנה של התורה בין האכילות של האדם ובין האכילות של בעלי חיים מדגישה את ההבדל המהותי ביניהם. בלשונו של בעל התניא ננסח את הדברים באופן הבא. המבחן לאכילה אנושית הוא האם האדם אוכל רק מכוח "הנפש הבהמית" שלו, או האם הוא אוכל גם מכוח "הנפש האלוקית" שלו.[3] הרמז הטמון, בתיאור העשב הניתן לאדם למאכל, לבינה האנושית היודעת לזרוע, מרמזת שהאכילה האנושית קשורה גם ב"נפש אלוקית".
ג. האכילה האנושית בבראשית פרק ב' – פרי העץ
כעת ניתן את דעתנו להסבר ההבחנה השנייה בין מאכל האדם לבין מאכל הבהמה – פירות העץ. נעיין בפרק ב' בו יש תיאור שונה של המאכל הניתן לאדם על ידי הקב"ה. פרק זה מעצים את "פירות העץ" כמאפייני האכילה האנושית. שכן, בגן העדן, עשב השדה לא ניתן לאדם למאכל. הסיבה הפשוטה לכך היא שעשב השדה לא צמח בו:
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:
בראשית ב', ה
לכשנתבונן בטעם הדבר, נבחין שהוא דומה להפליא למה שנאמר לעיל באשר לתיאור העשב שניתן לבני האדם בפרק א'. רש"י מסביר פסוק זה:
ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:
רש"י בראשית ב', ה
עשב השדה לא ניתן לאדם למאכל, כדרך שהוא ניתן לבעלי החיים. הוא יינתן לאדם למאכל, רק כשהוא יעבוד את האדמה ויהיה שותף להוצאת מזונו מן האדמה. העבודה החקלאית של האדם אינה רק ביטוי לתבונה האנושית, אלא גם בעלת היבטים דתיים מובהקים. אנו זקוקים לאכול כדי לחיות. לכן, המודעות למקור האוכל, הינה בעצם מודעות למקור חיינו. החקלאי יודע את תלותו במטר היורד מן השמים. לכן, עבודת האדמה כוללת בתוכה את הבסיס הראשוני הנדרש לחוויה דתית – תודעה שאין לאדם שליטה מוחלטת על תנאי הגידול, וכך נוצרת לחקלאי תחושת תלות בבורא. זו מביאה אותו לעמידה בפני בוראו בתפילה. משמעות הדבר שהאכילה האנושית הבסיסית אמורה לנבוע מתחושה דתית של עמידה לפני ה'. בכך היא נבדלת לחלוטין מהאכילה הבהמית העונה על צרכים ביולוגיים בלבד.
נקודה זו הובלעה, כאמור, כבר בפרק א', אולם נאמרה במפורש בפרק ב'. זאת משום, שעיקר התיאור בפרק א' מתמקד בהמשכיות העולם לאחר ימי הבריאה. תיאור האכילה האנושית נכתב מנקודת מבט זו. לכן, תיאור האכילה האנושית בפרק א' כלל בתוכו בעיקר את הדגש על היכולת לגדל פירות באמצעות הזרעים שלו. לעומת זאת, פרק ב' בבראשית מתמקד באדם ובחוויותיו.[4] הקב"ה שם את האדם בגן שהוא עצמו נטע, ואשר מתואר כמקום אשר "ה' אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית ג', ח). מטרת שימת האדם במרחב אלוקי זה הינה שיחיה חיים לפני ה', ולכן הדגש בתיאור האכילה מתמקד בפן הדתי של תחושת התלות בקב"ה המתלווה לאכילה האנושית.
המשך הפרק מתאר שהקב"ה מצמיח עצים בגן עדן:[5]
וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
שם, ט
היות ויש בגן רק עצים, המאכל הניתן לאדם בפרק ב' מסתכם בפירות העץ בלבד:
(טו) וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
(טז) וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
שם, טו-טז
פסוקים אלו מתארים את המאכל האנושי בגן עדן – "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". אלו ניתנו לו למאכל יחד עם הדגשת המוטיב שתואר קודם בפסוק ה': תיאור מחויבותו של האדם לעבוד להשגת מזונו – "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".
מסתבר, שפירות העץ מתאימים למוקד הדתי של הפרק יותר מאשר אכילת עשב. זאת משום שהעץ הוא רב שנתי ואילו העשב הינו חד שנתי. לכן, העשב נזרע מידי שנה על ידי האדם. לעומת זאת, העץ ניטע בגן על ידי הקב"ה, והוא מגדל פירות מגזעו. אוסיף, שרוב פירות העץ נאכלים חיים כפי שהם גדלים בטבע. לכן, תחושת האכילה מידיו של מקום חזקה יותר בפירות העץ מאשר בעשב. תיאור העצים בפסוק ט' גם מוסיף סיבה לכך שאכילת פירות העץ מאפיינת אכילה אנושית דווקא. העצים מתוארים כאן בתור "עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". תיאור זה של העצים מדגיש שיש באכילה מפירותיו חוויה שהיא מעבר לסיפוק צרכיו הביולוגיים של האוכל מהם. פירות העץ מגרים את החושים ומעניקים לאדם האוכל מהם חוויה אסתטית. ניתן לעמוד היטב על תכונה זו של פירות העץ, לכשנתבונן בפסוק המתאר את חטאה של חוה הנמשכת לאכול מעץ הדעת:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
בראשית ג', ו
פסוק זה חוזר על התיאור של העצים מבראשית ב', ט, ומעמיק את התיאור של ריבוי החושים הפועלים באכילת פירות העץ. העץ מפעיל את חוש הראיה – "עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה" ו-"תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם"; העץ מפעיל את חוש הטעם - הוא "טוֹב לְמַאֲכָל", ואני מניח שהכוונה היא שהוא טעים;[6] הפסוק מסיים בתיאור כיצד אכילה מפרי שנאסר גם מפעיל את כוח הבחירה ואת השכל האנושי – "נֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל".[7] בתיאור זה של פרי העץ השימוש בריבוי חושים מעמיק ומעצים את החוויה, והיא אופיינית דווקא לאכילה אנושית.[8]
נתינת הפירות לאדם מלווה בצו של הימנעות מאכילה מעץ הדעת:
(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
שם, טו-טז
פירות העץ ניתנו לאדם למאכל יחד עם צו המגביל אותו לא לאכול מפירות אחד העצים. צו זה מכניס לתוך האכילה האנושית את ממד הבחירה החופשית. היא הופכת את האכילה מפעולת אינסטינקטיבית לפעולה מודעת, ובכך היא מדגישה את זיקת האכילה ל"נפש האלוקית".
ד. האכילה האנושית לאחר הגירוש מגן עדן – לחם ויין
האדם מרד בקונו ואכל מהפרי האסור. חלק מעונשו היה שינוי האכילה שלו:
(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
בראשית ג', יז-יט
עונש הגירוש מגן עדן כלל בתוכו שלילת אכילת פירות העץ מהאדם, ומאכלו ניתן לו מחדש – "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה". המדרש שם לב לכך שעונש זה השווה חזרה את המזון האנושי למזון של בעלי החיים:
כיון ששמע אדם הראשון שאמר לו הקדוש ברוך הוא ואכלת את עשב השדה מיד נזדעזעו אבריו
אמר לפניו רבש"ע אני ובהמתי נאכל באבוס אחד
אמר לו הקדוש ברוך הוא הואיל ונזדעזעו אבריך בזיעת אפיך תאכל לחם
אבות דרבי נתן, מה' שכטר, נוסחא א פרק א
האדם מרד בצורת החיים של גן עדן, של קיום לפני ה', ולכן גורש מהגן. משמעות החטא והגירוש שבעקבותיו, הוא שינוי צורת החיים האנושית. נגזר על האדם לצאת מצורת חיים של אדם האוכל מידו של מקום וחי לפני ה', למרחב שאינו לפני ה'. שינוי זה מסומל באמצעות שלילת אכילת פירות העץ, שכן, כאמור, אלו מסמלים את האכילה מידו של מקום. צמצום אכילת האדם לעשב השדה מסמלת את צורת החיים החדשה במרחב שאינו לפני ה'. ברם, אין בזה משום השוויית האדם לבעלי החיים, שכן מזון האדם מכאן ואילך הוא – "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". בפסוק זה מודגשים שני הבדלים בין מאכל האדם ובין מאכל בעלי החיים. הראשון שבהם הוא "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ", המתאר את מעורבות האדם בהוצאת מזונו מן האדמה.[9] השני שבהם הוא הופעת הלחם. הלחם לא גדל בטבע, והוא תוצר של תהליכי עיבוד אנושיים. האדם מבשל ואופה את מזונו בשונה מבעלי החיים האוכלים את מזונם כפי שהוא גדל בטבע. מכאן ואילך זוהי נקודת ההבחנה המרכזית שבין מאכל האדם ומאכל הבהמה - בעלי החיים אוכלים את עשב השדה, ואילו האדם אוכל לחם.
להשלמת תמונת התפריט האנושי בספר בראשית נוסיף שבבראשית פרק ט' נגלה משקה החדש שבא לעולם בעקבות המבול והוא היין. הופעת היין מתוארת בפרק ט' ומקבילה בפרטים רבים לסיפור גן עדן. הפרק מכיל תיאור של נטיעת עצים, של חטא שנעשה בזיקה אל תוצרת הנטיעות ועל גירוש של החוטא. ההבדל הבולט בין הסיפורים הוא באשר למידת המעורבות האנושית וזיקתה למקום. בעוד שהגן של פרק ב' ניטע בידי ה', הגן של פרק ט' ניטע בידי נח המפיק ממנו יין. בכך, יש ביטוי לתהליך שאירע בעקבות הגירוש מגן עדן – העצמת האחריות האנושית על סיפוק צרכי האדם. העצמה זו קבעה גם תפריט אנושי חדש: מוצרי מזון המופקים על ידי האדם מחומרי הגלם הבאים מהטבע – לחם ויין.
הלחם מופק מפירות האדמה ואילו היין מופק מפרי העץ. בכך, המשיך האדם ליהנות משני סוגי הפירות שנבראו ביום השלישי. בסופו של דבר, על אף שלילת אכילת פירות מהאדם, הוא שב וצורך אותם. ברם, הוא לא מתואר יותר כאוכל פירות עץ כפי שהוא אכל בגן עדן, אלא נזקק לפירות במצב מעובד ולא בצורת גידולם הטבעי (לחם ויין).
ה. כגן ה' כארץ מצרים
מכאן ואילך, המאכל המרכזי שספר בראשית יתאר הוא הלחם, כאשר הוא מלווה במרכיבים נוספים.[10] תיאורי החקלאות בהמשך הספר מתייחסות לגידול דגן ותבואה ולא לעצי פרי. כך, בתיאור של ערי הככר כפי שנתגלו ללוט:[11]
וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְקֹוָק אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר
בראשית י"ג, י
ככר הירדן מתוארת "כֻלָּהּ מַשְׁקֶה...כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". תיאור זה מזכיר את התיאור של ארץ מצרים בספר דברים:
כְאֶרֶץ מִצְרַיִם... אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק
דברים י"א, י
הגן של מצרים ושל סדום פרח משום שהיו לו מערכות השקיה מלאכותיות שבני אדם בנו אותם בחכמתם. בכך, הם הבטיחו לעצמם אספקה מסודרת של מים, וממילא אספקה סדירה של אוכל. משום כך, בעתות הרעב השונות בארץ כנען בימי שלושת האבות, היה אוכל מצוי בארץ מצרים. אפילו ברעב הגדול בימי יעקב, ארץ מצרים השכילה, בעקבות עצת יוסף הצדיק, להכין מזון ובר עבור העולם כולו. גן זה מתואר כ"גן ירק", באשר מאכלם של בני מצרים היה בעיקר "עשב השדה", שהם השכילו לייצר ממנו לחם.[12]
ובכן, האנושות למדה להשקות את השדות ולאכול לחם, ובכך העניקה לעצמה בטחון. אולם, בכך, היא התנתקה מתחושת התלות בקב"ה, וחדלה לחיות כחברה המודעת לעמידתה לפני ה'. וכך, מיד לאחר התיאור של ככר הירדן הפורח, התורה מציינת את רשעותם של אנשי סדום. אף ביחס לארץ מצרים, אליה התורה השוותה את סדום, מציינת התורה בתחילת ספר שמות את רשעותה ואת התנתקותה מהכרת ה'.
סיפור האכילה בספר בראשית הוא מעבר מאכילת פירות לאכילת לחם, ומעבר מאכילה המודעת לתלותה בקב"ה לבני אדם המספקים את צרכי עצמם. האם האנושות תשוב לאכול פירות, המסמלות אכילה לפני ה'? את שאלה זו נבחן בשיעור הבא.
[1] על התופעה של רמיזות במשנה למקורות אחרים, ראו בעבודת גמר של חובב יחיאלי, אינטרטקסטואליות במשנה, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט.
[2] סבי מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הקדיש דיון רחב להבחנה בין האכילה האנושית והאכילה בהמית בספרו "זמן חירותנו". הרב מציע שם ארבע הבחנות בין האכילות, ראה: זמן חירותנו, הוצאת מאוצר הרב וידיעות אחרונות, עמ' 34-19.
[3] לעיון ראשוני במונחים, ראה: ספר התניא ליקוטי אמרים, פרקים א-ב.
[4] רבים עסקו ביחס בין שני תיאורי הבריאה בבראשית א' ובראשית ב'. אחד ההסברים הידועים הוא של סבי מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל בספרו "איש האמונה הבודד". הרב מציע שיש בשני פרקים אלו שני תיאורים שונים של האדם היות והאדם עצמו הוא יצור דיאלקטי בעל שניות באישיותו. אני מבקש להציע שהתיאור השונה בפרקים נובע מכך שהם מציבים במרכזם נקודות מבט שונות. פרק א' מתאר את בריאת העולם מנקודת המבט של היקום, והאדם מתואר רק מנקודת מבט זו. תיאור הבריאה אינו שלם מבלי שיכלול התייחסות להמשך קיום העולם. לכן, הפרק עוסק בסופו בפריון של החי ושל הצומח, היות והוא המפתח להמשכיות העולם. בפרק זה האדם מכונה זכר ונקבה בכדי להדגיש את הפוריות, והברכה בה הוא מתברך היא ברכת פרו ורבו. כמו כן, הצומח מתואר כבעל זרע, בכדי להדגיש שהפירות שנבראו ביום השלישי, יתרבו ויפרו. זאת גם הסיבה להכללת מאכל החיות בפרק א'. לעומת זאת, פרק ב' מציב במרכזו את תיאור האדם, והוא זה שמעמיק את הבנתנו בחוויה האנושית. לכן, הוא מרחיב בתיאור יסודות האכילה האנושית, ולא עוסק באכילת בעלי החיים.
[5] פרשני התורה מבארים שפסוק ה' שצוטט לעיל, מתייחס גם לעצי פרי. כך כותב הראב"ע: "וכל שיח – עץ, וכן 'בין שיחים ינהקו' (איוב ל, ז). ועל דעתי שהוא עץ פרי, בעבור שנמשל האדם אל עץ". וכן פירש הרד"ק בביאורו לפסוק זה. לביאורם, פסוק ה' מתאר את המצב הראשוני של העדר העצים והעשב בגן עדן, והפרק ממשיך לתאר רק את נטיעת העצים על ידי הקב"ה.
[6] ראה את הסבר הרמב"ן על הפסוק: "כי טוב העץ למאכל - היתה סבורה כי הוא מר וסם המות, ולכן יזהירנו ממנו. ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק".
[7] ראה את הסבר הרמב"ן על הפסוק - "ונחמד העץ להשכיל - כי בו ישכיל לחמוד, ונתנה התאוה לעינים והחמדה בשכל. והכלל, כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו".
[8] ראה: בבלי יומא ע"ד, ב - "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי: הלכך, מאן דאית ליה סעודתא - לא ליכלה אלא ביממא". הגמרא שם בהמשך הסוגיה אומרת דבר דומה גם על המיניות – "אמר רבי זירא: מאי קרא (קהלת ו) – 'טוב מראה עינים מהלך נפש'. אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר 'טוב מראה עינים מהלך נפש'. הקשר בין התאוה לאוכל לתאוה מינית מפורש בפרשה זו. שכן, כוח התאוה התעורר אצל חוה ביחס לפרי העץ, והוא השפיע על המיניות של אדם וחוה שהתביישו בעירום שלהם. הסבר הדבר הוא פשוט – תאוה היא כוח בנפש, ולאחר החטא היא התעוררה בתוכם.
[9] כפי שראינו לעיל, אפיון זה של עשב השדה הנאכל על ידי האדם כבר מצוי בפסוקים שלפני חטא גן עדן. להסבר התופעה שחלק מתיאורי העונש לאחר חטא גן עדן מצויים כבר בפסוקים שקודם החטא, ראה: הרב מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, א', פרק חמישי, עמ' 122-82.
[10] מלכי צדק מוציא לאברהם לחם ויין; הסעודה שאברהם מגיש לשלושת האנשים כוללת לחם; סעודת נזיד העדשים שיעקב נתן לעשו כללה לחם, וכן הוא הגיש ליצחק את מטעמים יחד עם לחם. וכן עוד הופעות רבות של לחם בספר בראשית, בעיקר בתיאור של פרשיות יוסף במצרים.
[11] דומני שהפסוק מדגיש את הדמיון בין ככר הירדן ובין מצרים, משום שהירידה למצרים בשנות הרעב היא הסיבה לקושי של לוט לשוב לארץ ישראל. לכן, הוא חיפש בארץ ישראל מקום הדומה למצרים, כפי שמודגש בפסוק זה.
[12] אעיר בקצרה שסוד ההחמצה ואפיית הלחם פותחו במצרים. זה כמובן שופך אור על איסור חמץ. ראה: טובה דיקשטיין, "ראייה חדשה על לחם, מצה ומה שביניהם", בתוך: מטעמי המקרא, עמ' 160.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)