דילוג לתוכן העיקרי

אכילת צלי בערב פסח

קובץ טקסט

"מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים - אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלין..." (פסחים פ"ד, משנה ד).

בהמשך למנהגים השונים שהזכרנו בשיעור שעבר, משנה זו מזכירה חילוף מנהגים נוסף בנוגע לפסח- אכילת צלי בליל פסח. בשיעור השבוע נעיין במנהג זה, וכן במנהגים אחרים שנשתרשו בקהילות ישראל, הנוגעים לדרך ציון הקרבת קרבן פסח לאחר חורבן בית המקדש. 

כידוע, כיום לא ניתן (הלכתית או מציאותית), לקיים את מצוות קרבן פסח, אולם בזמן המשנה היו מנהגים שונים בנוגע לעשיית 'זכר למצווה'. הסוברים שאין לאכול צלי בלילי פסחים, חששו כי אדם יבוא לאכול קדשים בחוץ, כפי שמובא בפירוש הרמב"ם למשנה:

"טעם האוסרים אכילת בשר צלי בליל פסח - כדי שלא יחשוב הרואה שהוא כבש הפסח ויהיה כאוכל קדשים בחוץ".

מסתבר שהנוהגים לאכול צלי בערב פסח אינם חוששים לכך, והם סוברים כי אין במעשה זה אלא זכר למצווה בלבד. יתכן ומחלוקת זו נוגעת לגישות השונות בנוגע לקביעת מנהגי ערב פסח לאחר החורבן- האם יש להיצמד למה שנעשה בימי הבית או שמא עלינו לחדש ולהתאים את המנהגים לחיים ללא בית המקדש.

שיפודים בערב פסח

כאמור, המשנה מזכירה חילופי מנהגים בנוגע לאכילת צלי בלילי פסח. במספר מקורות אנו קוראים על איום ששלחו חכמי ארץ ישראל לתודוס איש רומי בעניין דומה:

"אי זהו גדי מקולס? כולו צלי ראשו כרעיו וקרבו בישל ממנו כל שהו שלק ממנו כל שהו אין זה גדי מקולס... אמ' ר' יוסה תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי ליקח טלאים בלילי פסחים ועושין אותן מקולסין. אמרו לו אף הוא קרוב להאכיל קדשים בחוץ מפני שקורין אותן פסחין"                                       (תוספתא ביצה ב,טו).

חכמים לא הסכימו למנהגו של תודוס איש רומי, וזאת בניגוד למשנתנו בה אנו קוראים שניתן לאכול גדי מקולס בערב פסח. יתכן והסיבה שחכמים לא קיבלו את מנהגו של תודוס היא מכיוון שהוא קרא לגדי המקולס 'פסח', והדבר היה קרוב לאכילת קדשים בחוץ.

הסבר אחר המתקבל יותר על הדעת הינו שזמנו של תודוס הוא לפני תקופת המנהגים המופיעים במשנה. זמנו של תודוס אינו ברור, ויתכן כי תודוס חי בימי הבית. לפי הסבר זה בימי תודוס הפסח הוקרב כקרבן בירושלים, וחכמים נזפו במי שהנהיג את המעשה בכל רחבי העולם[1].

נראה כי המנהג שמופיע במשנה לאכול צלי בערב פסח מבוסס על שיטתו של רבן גמליאל:

"שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי... אף הוא אמר שלשה דברים להקל - מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרין"             (ביצה פ"ב, משנה ו-ז).

שיטת רבן גמליאל מופיעה בעוד מספר מקומות[2], ונראה שמדובר על רבן גמליאל השני שחי ביבנה לאחר החורבן (כפי שמוזכר שטבי היה עבדו). לפי הסבר זה, רבן גמליאל סובר שיש לעשות זכר לקרבן הפסח לאחר החורבן, דבר שלגיטימי לפי ההלכה ולכן מעשיו לא עוררו תרעומת כמו שהיה בימי תודוס איש רומי.

דעה זו המאפשרת לעשות זכר לקרבן הפסח גם לאחר החרבן, מופיעה בעוד מספר מקומות. כך למשל עולה מדברי התוספתא באהלות (ג,ט) המתארת כי אנשים דאגו להיות טהורים גם לאחר לוויה בבית דגן בערב פסח, כדי לעשות את הפסח לערב (ומדובר על מרחק הליכה גדול מירושלים).

כך אנו מוצאים גם לגבי אשקלון:

"מעשה בר' ור' ישמעאל בר' יוסי ור' אליעזר הקפר ששבתו בחנות של פזי בלוד והיה ר' פנחס בן יאיר יושב לפניהן. אמרו לו אשקלון מה אתם בה? אמר להן מוכרים חטים בבסילקאות שלהן וטובלין ואוכלין את פסחיהן לערב. אמרו לו: מה שנהא בה מארץ העמים..."                                              (תוספתא אהלות יח,יח).

מדובר על אנשים שחיו באשקלון ודאגו להישאר טהורים בערב פסח על מנת להקריב ולאכול פסח בערב. וודאי שלא מדובר בימי הבית, אלא על אנשים שנהגו לעשות זכר לקרבן הפסח כפי שמופיע במשנתנו[3].

לפי הסבר זה אנו מוצאים במשנתנו דוגמה לחילוקי מנהגים בין מקומות שונים, כאשר יסוד החילוק נובע ממחלוקת הלכתית בין התנאים. ההלכה לא הוכרעה בצורה חד משמעית, ולאורך הזמן התפתחו שני מנהגים שונים, כאשר המשנה מקבלת את שניהם וכל קהילה נוהגת על פי מנהגיה.

עוף וביצים בליל הסדר

כיצד התפתחו שני מנהגים אלו? הירושלמי עוסק בשאלה איזה בשר מותר לאכול הלכה למעשה בערב פסח:

"ר' רבי בא בעא קומי רבי אימי אפילו בשר עגל? אמר ליה אפילו בשר עגל. אפילו בשר עוף? אמר ליה אפילו בשר עוף. סברין מימר אפילו ביצה אפילו קולקס. אמר רבי יודן בי רבי חנין ובלבד מן השחיטה"        (פ"ד, הלכה ד).

בדברי הירושלמי לא מפורש לאור איזה מנהג התנהל הדיון בין ר' בא ורבי אימי. ניתן להסביר שהדיון לא נאמר לפי מנהג מסוים, והאמוראים דנו באופן כללי על מה המשנה דיברה. מתשובותיו של רבי אימי עולה כי לפי המנהג שלא אוכלים צלי בערב פסח אין לאכול גם בשר עגל ובשר עוף, אך אין בעיה לאכול ביצה[4] או תבשיל שלא נעשתה בו שחיטה.

בתפוצות ישראל ישנם מנהגים שונים בנוגע לאכילת בשר צלי בערב פסח. עדות אחדות נהגו להכין בשר מבושל ואחרות הכינו צלי ונמנו עליו כמשפחות, כפי שהקריבו קרבן פסח בימי הבית (הרבה מעדות המזרח נוהגים כך, ראה לדוג' פירוט מנהגים בפירוש עלי תמר לירושלמי פסחים על אתר).

המנהג להביא לשולחן הסדר צלי וביצה מופיע כמנהג ארץ ישראל כבר בספרי הראשונים:

"ומביאין סל ובו ירקות כגון כרפס וחזרת, והזרוע צלי זכר לפסח וביצה מבושלת זכר לחגיגה וג' מצות, ואמרינן בירושלמי שהמנהג לקחת זרוע וביצה... ואחר כך מביאין לפניו סל אשר בו ג' מצות משומרות וכרפס וחזרת וב' תבשילין אחד צלי ואחד מבושל הצלי זכר לפסח והמבושל זכר לחגיגה, ומנהגינו לעשות צלי מזרוע הבהמה זכר לזרוע נטויה, ואין צולין אותו בשפוד רק על הגחלים, והטעם לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון לפי שאין בו מוח שאם יצלהו בשפוד של עץ אחר שמא לחות העץ יבשלנו ויהיה מבושל ואסור וגם לא בשפוד של ברזל שמא חמימות הברזל יצלנו ולא יהיה צלי אש רק צלי ברזל. ואין צולין אותו רק על הגחלים שאם נחזר אחר שפוד של רימון יהיה טורח גדול, והמבושל עושין מביצה זכר לאבלות בית המקדש ויש אומרים מפני שהיא קלה לבשלי..."                             (כלבו סימן נ).

הכלבו מביא מנהג על פיו נהגו להביא צלי שנצלה כדיני קרבן פסח, ובנוסף ביצה המשלבת את זיכרון קרבן חגיגה עם האבלות על בית המקדש. כמנהג המופיע בכלבו כותב גם ה'שולחן ערוך' אך משנה בכך שהבשר מבושל ולא צלוי:

"מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס ירק אחר (וחומץ או מי מלח) ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה. הגה: ...והבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלוי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת. (והוא הדין צלויה, וכן נוהגין בעירנו)"          (סי' תרע"ג, סעיף ד).

מדברי השו"ע עולה שהוא נהג שהבשר מבושל ולא צלוי (שני תבשילין) והרמ"א כותב כדברי הכלבו ששניהם צלויים.

מדברי הירושלמי עולה שאין בעיה לאכול ביצה צלי בליל הסדר היות ואין צורך בשחיטה כפי שכותב הרמ"א, ולפי השו"ע והרמ"א נראה שאין מניעה לאכול את הבשר והביצה. ברם, במספר מקורות עולה שיש מקומות שהחמירו גם בעניין זה בנוגע למנהג אכילת הבשר והביצה. הב"ח כותב:

"ודע שמנהג אשכנז ליטול זרוע וביצה ולצלותם ואין אוכלין אותם לפי שנהגו כמ"ש במרדכי דאין אוכלין צלי בשני לילות אפילו ביצה צלויה..."                                    (שם ד"ה ומה שכתב).

אם כן לפי מנהג הב"ח אין לאכול ביצה צלויה בליל הסדר. המנהג שהוא מצדד בו הוא לבשל את הביצה בדווקא:

"ומהר"ש לוריא (שו"ת מהרש"ל סימן פח) כתב שלפי דין התלמוד צריך לאכלם לזכר כילת פסח וחגיגה ולפיכל צריך לבשלם ומיד אחר הכריכה יאכלם וחלקם לכל המסובין. אבל לא יצלה אותם דאין אוכלין צלי כל עיקר ודבריו נכונים וכך אני נוהג".

גם הט"ז (ס"ק ד) חושש שמא יראה כמקריב קדשים בחוץ ולכן הוא כותב שלא יגיבה הבשר שהוא זכר לפסח שהרי אסור לעשות הגבהה הואיל ונראה כאוכל קדשים בחוץ:

מטעם שנראה כאלו הקדישה מחיים ואע"פ שאומר שהיו אבותינו אוכלים ממילא משמע שאנו אין לנו פסח ואפ"ה אסור להגביה א"כ כשאוכל אותם ומחלקם ואו' זכר לפסח יש לחוש לזה בודאי... ונוהגין לבשל בצים הרבה בלילה ההיא מטעם זה כמ"ש רמ"א סי' תע"ז וע"כ תהיה הביצה מבושלת דוקא לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח כמ"ש רש"ל כנ"ל מנהג אבותינו הוא נכון שאין אוכלין הבשר והביצה אוכלין דבלאו זכר לחגיגה יש בה טעם משום אבילות...

אם כן בעניין זה מצאנו שינויי מנהגים רבים גם בקרב עדות קרובות. כפי שראינו האשכנזים תפסו את מנהג המשנה שלא לאכול צלי אך ישנם חילוקי מנהגים בנוגע להרחבת האיסור בנוגע לבשר ולגבי ביצה צלויה שהט"ז והב"ח אסרו ורבים התירו כדוג' המשנ"ב[5]. עדות אחרות נהגו לאכול בשר כבש זכר לקרבן פסח ולא רואים בכך חשש שמא יראה כמקריב קודשים בחוץ.

זכר לקרבן פסח בימינו

ליל הסדר כפי שנחגג בימינו, משלב עקרונות ורמזים לערב פסח של ימי הבית עם תוספות מתקופות שונות, שמטרתם להחיות את ליל הסדר עבור כל דור. הזכרנו כבר בשיעור קודם על המסכת שיש ראשונים שמבינים שהמצה העיקרית אינה המצה שמברכים עליה 'על אכילת מצה' אלא מצת האפיקומן. טעמם של ראשונים אלו הינו שמצה זו מסמלת את אכילת המצה עם קרבן הפסח על השובע, וזה העיקר. כך למשל דברי רש"י:

"שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה - אותה שלאחר אכילה. ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, [אף על פי שאינה באה] לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל (קטו.) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו, הכי נמי גבי מצה. הלכך תרוייהו מברך  ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור דלאו חובה הוא"   (ד"ה אין מפטירין).

נראה כי גם את ההלכה הדנה בזמן אכילת מצת האפיקומן, יש לראות לאור עקרון זה. נחלקו התנאים עד מתי יש לאכול את קרבן הפסח: דעת ר"ע שזמן אכילת הפסח כל הלילה, ואילו דעת ר' אלעזר בן עזריה היא שיש לאכול עד חצות. בשיעור זה לא נדון בהרחבה במחלוקת זו ורק נזכיר שנחלקו הראשונים כמי לפסוק: כר"ע (רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח, הלכה טו) או כראב"ע (רא"ש י,לח ותוס' בדף קכ). לאור כך מופיע בגמרא (קכ.) כי לדעת ראב"ע מי שאוכל מצה בזמן הזה לאחר חצות, לא יצא ידי חובתו (וראה את פסיקת השו"ע בסימן תעז). אם כן בליל הסדר אנו שומרים על הקשר שבין הלילה בימינו, ובין צורת חגיגתו בימי הבית.

אך יש לזכור שמטרת ליל הסדר אינה רק זכרון העבר אלא יש צורך לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים. נדגים עקרון זה לאור דיון המופיע בגמרא בנוגע לחובת סומא בליל הסדר:

"אמר רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה. כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם 'בננו זה' (דברים כ"א), מה להלן - פרט לסומא, אף כאן - פרט לסומין"                                           (קטז:). 

רב אחא סבר שסומא פטור מחובות ליל הסדר, ובהמשך הגמרא מובא שרב ששת אמר את ההגדה למרות שהיה עיוור, והוא חלק על רב אחא בנוגע לדרשת הפסוקים. דינו של רב אחא צריך עיון משתי בחינות: 1. מדוע שחובת סומא בהגדה תהיה שונה מחובתו בשאר המצוות? 2. עצם הלימוד קשה- איך רב אחא לומד את הדין מהשוואה לדין בן סורר ומורא? מה הקשר בין המילה 'זה' לחיוב סומא בהגדה?

הרשב"ם (ד"ה פרט לסומין) מסביר שמשמעות המילה 'זה' היא שיכירהו בראיית עין. במדרשי חז"ל דורשים את המילה 'זה' כראייה פיסית בעין ('כזה ראה וקדש', 'וזה מעשה המנורה'). לפירושו, על יסוד הבנה זו בנויה דרשת רב אחא- יש חשיבות בראייה פיסית בסיפור ההגדה. כאשר ההורים באים לבי"ד ואומרים שבנם סורר ומורה, הם צריכים להצביע עליו. לא מספיקה הודעת סתמית והגשת תלונה, אלא יש צורך כי הם יראו את בנם, יסתכלו לו בעניים, ואז יצביעו עליו ויגידו לבי"ד שמגיע לו עונש מוות. ישנה חשיבות לראייה הפיסית של הבן מעבר לעצם התלונה.

רב אחא סובר שיש צורך בראייה פיסית בשעת ההגדה, ולכן יש חיסרון למי אינו רואה בזמן אמירת ההגדה. דרשת רב אחא מופיעה מיד אחרי דינו של רבא שיש חובה להגביה את המצה במהלך הסדר. ליל הסדר אינו בנוי מסיפור ואמירה פרונטאלית, אלא משילוב של פעולות פיסיות שהם חלק בלתי נפרד ממהלך הסדר. עיוור אינו יכול להיות שותף בכל דרכי העברת המסר בליל הסדר, ולכן הוא פטור מההגדה[6].

חכמים תקנו במהלך הערב פעולות שמטרתם לעורר את הלבבות בצד שילוב העבר, וכך נותנים אפשרות להגיע לציבור רחב של אנשים. העובדה שחכמים תקנו דרכים אלו אינה פוטרת כל אדם ממחשבה עצמית איך ניתן להפוך את ליל הסדר ללילה משמעותי ושונה עבור בני ביתו. הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קנז) מדגיש עיקרון זה ואומר כי החובה היא לספר לפי צחות לשון המספר, ומצווה להרבות בדיבור ובתיאור המאורע. הרב תמר מרחיב בנקודה זו בהסבר דברי המשנה 'הביאו לפניו גופו של פסח', ואומר:

"והטעם שהרי מצוות סיפור שעבוד ויציאת מצרים אינה בסיפור מופשט לבד, אלא יש להמחיש את הסיפור גם באופן מוחשי וזהו מפני שהסיפור באופן מוחשי יותר בהיר ויותר נקלט בזכרון ומעורר המחשה לעיון...[7]"       (עלי תמר פ"י, הלכה ג ד"ה ובמקדש).

.

 

 

 

 

 

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   הסבר זה וחלקים נוספים מפסקה זו מבוססים על משנת ארץ ישראל עם פירוש ספראי.

[2]   משנה עדויות ג,יא; ירושלמי פסחים פ"ז ה"ב.

[3]   המנהגים השונים השתמרו גם בנוסח השונה של מה נשתנה במסורת הארץ ישראלית. בקטעי הגניזה אנו מוצאים את הנוסח של הלילה הזה כולו צלי, וכן ברכה מיוחדת על אכילת מצה מרורים בשר צלי ואש. ראה בעניין זה בהרחבה גם 'בהגדת חז"ל', ש. ספראי וז. ספראי בפרק על ליל הסדר בימי התנאים.

[4]   מדברי הירושלמי עולה שהייתה הוא אמינא שאסור לאכול ביצה משום שנראה כאוכל קרבן פסח בחוץ. ההבנה החבויה באפשרות זו היא שביצה היא סוג של בשר או עוף, שאמנם לא הגיע לידי חיים אך יש בו יסוד של בשר. למרות שביצה אינה בשרית יש בה צד של נפש של האפרוח שהיה טמון בה. כך אנו מוצאים גם בשיטה שמובאת בתלמוד הירושלמי בנוגע לברכה שלפני האכילה:

           "רבי אבא בר יעקב בשם רבי יצחק רובה ר' כשהיה אוכל בשר או ביצה היה או' אשר ברא נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי בא"י חי העולמים"           (ברכות פ"ו ה"א).

     רבי אבא סבר שיש ברכה שונה עבור בשר או ביצה, ולשון הברכה נוגע לכך שהקב"ה בורא נפשות רבות בין שהגיעו לידי בשר או לידי ביצה בלבד. לאור כך ניתן להבין מניין צמח המנהג לאכול ביצה בליל הסדר, זכר לקרבן הפסח או לקרבן חגיגה.

[5]   ס"ק לב: וכן נוהגין בעירנו - לצלות הביצה. ואסור לאכול הזרוע בלילה דאין אוכלין צלי בלילה אבל הביצה אף שהיא צלויה מותר שאין איסור צלי בביצה.... כתב בח"א רע עלי המעשה שזורקין הזרוע והוא ביזוי מצוה. ומצוה להניח ביו"ט שני בבקר לתוך הצלי שצולין ליו"ט ואוכלין אותו:

 

[6]   ושמעתי ממורי הרב מדן הוסיף שיש לצרף פסוק שלישי לגזירה שווה- "זה אלי ואנוהו- ופירש רש"י: "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". רק מי שיכול לראות את ההתגלות במלוא הדרה וכוחה, הוא יכול להעביר את המסר של פסח בצורה השלמה.

[7]   הסבר שונה לדברי רב אחא בגמרא ניתן למצוא בפירוש 'משך חכמה' שמות יג,ח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)