אם בחקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה

  • הרב יהודה עמיטל

"אם בחֻקֹּתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה" / הרב יהודה עמיטל*

לפרשת בהר-בחֻקֹתי

רש"י ריש בחקתי מביא את מדרש חז"ל:

אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו' - הרי קיום המצוות אמור; הא מה אני מקיים 'אם בחקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה.

ומהו השכר על ההליכה בחוקות ה' - על עמלה של תורה? הכתוב ממשיך:

ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וגו' (כ"ו, -ה).

לכאורה הדבר מתמיה: האם כך עמלים בתורה - מתוך רווחה גשמית ושפע כלכלי? והלוא שנינו בברייתא דפרק קניין תורה: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל" (אבות פ"ו מ"ד)! רבי מאיר שפירא, מייסד ישיבת חכמי לובלין, נשאל לא פעם אם אין פאר הישיבה עומד בסתירה לאותה ברייתא. תשובתו הפשוטה הייתה שהברייתא אינה מתארת מצב אידאלי של עיסוק בתורה אלא קובעת כי יש לעסוק בתורה אפילו במצב קשה שכזה. ולעתים היה משיב בבדיחותא שאת הברייתא יש לקרוא עם אנחה לפניה: 'אכן, כך היא דרכה של תורה...'.

ברור, מכל מקום, שהברייתא אינה רואה בחיי צער ומצוקה מצב אידאלי של עמל בתורה. מאידך, התורה תובעת מאתנו יחס נכון לצבירת הון, וזהו עיקר עניינה של פרשת בהר: אחת לשבע שנים אנו מצווים שלא לעבוד בשדות, לעצור לשנה את עשיית ההון ואף לדאוג לשוויון ולשמוט את החובות! התורה אינה שוללת צבירת הון ואינה דוגלת במצוקה ובעוני, אך בד בבד היא דורשת מהאדם להעמיד את התפתחותו הפיננסית במקומה הראוי ולזכור "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כ"ה, כג).

נחזור לברכות שבפרשת בחקתי. כבר בעיון ראשוני ניתן לראות כי כל הברכות מתייחסות לכלל ישראל וכי אין שום ברכה הנוגעת לאדם הפרטי. המסר של התורה חד וברור: אדם צריך לקיים מצוות ולפעול בעולם מתוך תודעה של היותו חלק מכלל ישראל, ולא מתוך דאגה אישית ואנוכית. אסור לאדם לשאול 'מה טוב לי?'; עליו לשאול מה טוב לכלל ישראל.

אך לא זו בלבד שהתורה אינה מזכירה שכר ועונש גשמיים לאדם הפרטי - היא אף איננה מזכירה את השכר והעונש הרוחניים בעולם הבא. וכבר הראשונים התקשו מדוע אין התורה מזכירה דברים אלה אלא ברמז. אברבנאל דן בכך באריכות בריש פירושו לפרשת בחקתי, והוא מציג פתרונות שונים לבעיה. על פי דרכנו נוכל להציע תשובה פשוטה: בהשמטת השכר והעונש הרוחניים מבקשת התורה להעביר מסר שהתביעה מן האדם לפעול למען כלל ישראל ומתוך תודעה כלל-ישראלית אינה מצטמצמת לתחום החומרי; גם שאיפותיו הרוחניות של אדם צריכות להתעצב מתוך אותה תודעה לאומית כללית.

שמא יאמר אדם: היכן, אם כן, תבוא לידי ביטוי אישיותי הייחודית? וכי אינני אלא בורג קטן, חסר-חשיבות, בכלל ישראל? התשובה לשאלה זו טמונה בדברי רש"י שהבאנו לעיל: "אם בחקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה". מצוות תלמוד תורה משקפת יותר מכל מצווה אחרת את אישיותו הייחודית של מקיימה. לכל אדם יש אמנם מצוות שהוא מזדהה עמן יותר ומהדר בהן יותר, ואין ספק שלא הרי הנחת תפילין של ראובן כהרי הנחת תפילין של שמעון; אף על פי כן, בסיסית מדובר בקיום זהה. תלמוד תורה הוא המצווה היחידה שבקיומה באה לידי ביטוי מלא אישיותו של האדם, על האינטלקט המיוחד לו ועל המערכת הרגשית והערכית הייחודית לו.

בפירושם כי המילים "אם בחקתי תלכו", הפותחות פרשה הכתובה מתוך תודעה כלל-ישראלית מובהקת, מתייחסות לתלמוד תורה דווקא, מבקשים חז"ל לומר כי כלל ישראל איננו אוסף של פרטים זהים: כלל ישראל בנוי מיהודים רבים, העובדים את ה' איש איש בדרכו ובאישיותו המיוחדת; ורק מצירוף עבודת כולם יחד נוצרת עבודת ה' של כלל ישראל.

 

* השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת בהר-בחקתי תשס"א וסוכמה על ידי בעז קלוש.