דילוג לתוכן העיקרי

בא | אמונה מוחשית

קובץ טקסט
 
א. הקדמה
בפרשת בא התורה מצווה אותנו כך:
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
(שמות, י”ג, ח).
מפסוק זה למדו חז"ל את ההוראה הבאה:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות, י"ג ח).
(פסחים קטז:).
התורה מנסחת את מצוות סיפור יציאת מצרים לדורות בלשון "עשה ה' לי", ומכך חכמים למדו שכל אדם בכל דור צריך לחיות בתודעה שהוא עצמו יצא ממצרים.[1]
 
ב. התביעה לאמונה חווייתית
ר' שמחה זיסל זיו, הסבא מקלם, שואל על דברי הגמרא הללו:
ידוע מאז"ל בערבי פסחים קט"ז ע"ב במשנה שם "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מעודי הייתי נבוך בזה, איך יוכל האדם לקיים הלכה זו, והלא אמרו "חייב", וכל מקום שאמרו חייב, חובה הוא, ואיך יוכל אדם לקיים הלכה זו, שיהיה בעיניו כאילו הוא יצא ממצרים, ולפי מצבי הדל אי אפשר זאת, ולא אבין איך יוכל אדם לחשוב זאת בעיניו, כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים? ואם יש אדם גדול במדרגה זו לחשוב זאת, איך נפסק הלכה זו לכולם? והלא לא רבים יחכמו כ"כ?
(אור רש"ז, מהדורת כפר חב"ד, תשכ"א, חלק ב', פרשת בא, מאמר רכ"ה, עמוד פ"א).
שאלתו של ר' שמחה זיסל היא כיצד ניתן לצוות את האדם לדמות כאילו הוא יצא ממצרים - זוהי דרישה קשה, ולא ניתן לצפות מכל אדם לעמוד בדרישה זו.
בתשובתו, ר' שמחה זיסל מנסח את אחד העקרונות המרכזיים במהותה של האמונה לפי שיטת קלם:
והנה לבאר המאמר הנ"ל בכל דור וכו' כאילו הוא יצא ממצרים, אקדים עוד מאמר, לסמוך גאולה לגאולה, ממגילה דף יד. "גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו לישראל, שכולם לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת (מאחשורוש להמן) החזירתם למוטב" המאמר הזה אומר דרשני, מאי קמ"ל בזה? והנראה כי דבר גדול דרשו בזה, למדנו מזה, כי החכם היותר גדול בחכמה, כמו שהיו ישראל בזמן הנביאים, עם כל זה לא תעשה עליו רושם כל כך החכמה בשכל לבד, כמו שעשה הדבר בחוש, בימי מרדכי ואסתר...
(שם, עמודים פ"א - פ"ב).
ר' שמחה זיסל פותח את ההסבר בהתייחסות למימרה שמובאת בסוגיה במסכת מגילה. בסוגיה במגילה יד. נאמר שגזירת המן והסרת אחשוורוש את טבעתו והעברתה להמן השפיעה על עם ישראל יותר מהשפעתם של כל הנביאים והנביאות שקמו לישראל במהלך הדורות. ממאמר זה ר' שמחה זיסל למד שחוויה מוחשית עשויה לשנות דפוסי התנהגות באופן משמעותי הרבה יותר מהכרה שכלית. הנביאים והנביאות העלו למודעות של ישראל את נקודות הכשל שצריכות תיקון באמצעות נבואותיהם, אבל בפועל הם לא הצליחו לגרום לעם ישראל לחזור בתשובה; ולעומת זאת, גזירת המן, שהעמידה את עם ישראל בפני סכנה קיומית, הצליחה באופן מיידי לשנות את דרכיהם ולהחזירם בתשובה. בהמשך המאמר מסכם ר' שמחה זיסל את הרעיון במשפט אחד:
היוצא מדברינו בעליל, כי אי אפשר לו לאדם להבין היטב לאשורו, שום דבר שכלי רק על ידי ההתקרבות לחוש.
(שם, עמוד פ"ג).
 הכרה השכלית שאינה הופכת לחוויה מוחשית לוקה בחסר, ולכן אין בכוחה להניע את האדם. באמצעות ההכרה השכלית האדם אמנם יכול להתוודע למציאויות רחוקות מעולם החוויות שלו, למשל לעולם האמונה; אך היא תשאר מנותקת ורחוקה מעולם החוויות של האדם. החידוש של ר' שמחה זיסל הוא שחיסרון בחוויה הוא למעשה חיסרון בהכרה, שלא מצליחה לחדור ולחלחל לתוך הווייתו הקיומית של האדם.
כעת ר' שמחה זיסל חוזר להסבר החיוב המוטל על כל יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים:
והנה עיקר מצות חג הפסח וזכרון יציאת מצרים, רק שיתברר לאדם שכר ועונש, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל סוף פ' בא, כי נתברר על ידם שיש לעולם מנהיג ומשגיח, והוא ענש למצרים על זדון לבם, והטיב לעמו ישראל בעבור ששבו אליו, והנה דבר שהיה לפני כמה שנים, שתעשה עליו רושם ההתפעלות הזאת, כפי שראוי להתפעל מזה, אי אפשר בפשוטו, ע"כ באו חז"ל ויעצו לנו ג"כ כנ"ל - לקרב אל החוש, היינו לציים ציור אמיתי, - אילו הוא היה עבד והיו מוציאים אותו משם, מה היה חושב אז? היה מתבונן גדולת האדון המוציאו, והיה מוסר עצמו וכל אשר לו להאדון לעולם, ועל ידי הציור הנ"ל, תעשה זכירת יציאת מצרים רושם חזק עליו, ונמצא כי אין כונתם לחייב כאילו הוא יצא, זה אי אפשר רק לגדולי החכמים, אבל באו לחייב את האדם, לקרב הנס של יציאת מצרים אל החוש, היינו לצייר כאילו המעשה קרה לו בפועל, וכענין עצת הכתוב "את העני עמך" ועל ידי זה יתפעל מהנס, ויראה כי יש לעולם אדון ומנהיג ואותו נירא, ואותו נעבוד סלה, וטוב לנו סלה. ומתאים שני המאמרים מפורים ומפסח, משולבים זה בזה, וזה כפתור ופרח!
(שם).
החובה המוטלת על האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים נועדה לעורר אותו לחוות ולחוש בעצמו את משמעותה של היציאה מעבדות לחרות. לא ניתן לשחזר את חווית היציאה ממצרים באופן מלא, אבל כדי שלזכירת יציאת מצרים תהיה השפעה של ממש על האדם, צריך להפוך את הידיעה לחוויה.
במהלך המאמר מיישם ר' שמחה זיסל את הרעיון של הפיכת הידיעה לתחושה בהקשר נוסף:
וכן כתוב במשפטים כב--כד "אם כסף תלוה את העני עמך" ופירש"י שם: את העני עמך - הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני עכ"ל, כונתו מבואר, כי הכתוב נותן עצה לאדם, שאל יתעצל להלוות, כי טבע האדם להתעצל בזה, ואמר הכתוב הוי מסתכל כאילו אתה עני, האם היה טוב לפניך שיתעצל המלוה, כן לא תהיה אתה עתה מתעצל להלוות, הרי דברינו מבואר להדיא, כי הכתוב מצוה לקרב הדבר אל החוש, - כאילו אתה עני, ואז יקל לך ההלואה לזולת.
(שם, עמוד פ"ב).
לפי פירושו של רש"י, המילים "את העני עמך" נועדו להציב את הדרישה להלוות לעני בעולם החוויות והתחושות של האדם. מלבד הידיעה וההכרה בחשיבות המצווה, התורה מעוררת את ליבו של העשיר באמצעות המחשת מצוקת העני.
כאמור, התביעה שלא להסתפק באמונה שכלית אלא לשאוף לדרגת לאמונה חושית, היא אחת מנקודות החידוש של ר' שמחה זיסל במהותה של האמונה.
 

ג. דרגות שונות באמונה

לסיום, נצטט מדבריו בנושא זה של המשגיח ר' יחזקאל לוינשטין, שהיה מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם:
וביאור הדברים, נראה מכאן יסוד גדול בהבנת כל ענין האמונה הנדרשת מאתנו. ובאמת הדברים מבוססים על יסודות ששמעתי מפי הסבא מקעלם ז"ל, שהבורא ית"ש רוצה שתהא אמונתנו בו בגדר חוש ממש, ושלא תסתפק בידיעה בעלמא. וכן נאמר בכתוב לפני מתן תורה, (שמות יט) "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים" ופירש"י אתם ראיתם לא במסורת היא בידכם ולא בדברים אני משגר לכם ולא בעדים אני מעיד עליכם אלא אתם ראיתם, מבואר דהתורה תובעת מישראל שיהיה הכל כראיה ממש, והטעם לזה אינו משום דללא ראיה יש חסרון באמונה, אלא דהתורה דורשת "שלימות", והיינו שיש גדרים באמונה. אצלנו שאנו מחוסרי הבנה אין הבחנה בין מדריגות שונות באמונה והכל נקראים בעינינו כמאמינים. אך האמת שהמדריגות באמונה. הם ללא תכלית.
וראו נא בתורה כמה דרגות יש באמונה, שבתחילה עוד לפני ביאת משה ואהרן לפרעה. נאמר בחז"ל (שמות רבה ג יד) שבשעה שאמר משרע"ה להקב"ה "והן לא יאמינו לי" אמר הקב"ה לשון הרע אתה דובר על בני ישראל מאמינים בני מאמינים הם. חזינן שנקראו כבר אז למאמינים, ומ"מ מצינו שלאחר קריעת ים סוף כתיב "וייראו העם את ד' ויאמינו בדי ובמשה עבדו" דהיינו שקריעת ים סוף הביאה את עם ישראל ליראה וזה הוביל לאמונה בד', משמע שכאילו ולפני זה עדיין לא נקראו שהאמינו בד'. כי בראשונה האמינו מכח המסורת שקיבלו שיבוא הגואל ויאמר פקד פקדתי אולם עדיין אין זה שלימות האמונה. ורק לאחר כל המעשים כולם של יציאת מצרים ועשרת המכות וקריעת ים סוף נתחזקה האמונה וע"ז נאמר "וייראו ויאמינו". (שמות יד) והדברים מתוקים כדבש, ובאמת מכח הארה זו לבד אפשר להתחזק באמונה, שרק הקב"ה יכול לגלות לנו דברים כאלה, כיון שהקב"ה הוא בלא תכלית וגבול, והתורה אף ללא תכלית כן האמונה יכולה להיות בלא תכלית ולכן שייך מדריגות רבות ללא תכלית באמונה, ואף הנפש הרוחני ג"כ בלא תכלית. והמדריגה העליונה היא בעת שהדברים נעשים כחוש ממש, דהיינו שאף הגשם ג"כ מכיר את האמונה, והעיני בשר של האדם נעשים למאמינים, ומדריגה זו היא תביעת הקב"ה מאתנו.
(אור יחזקאל, בני ברק, תשמ"ג, חלק ג', אמונה, עמודים כ"ז, כ"ח).
דרגת האמונה העליונה שר' שמחה מציב היא אמונה חווייתית, בה האדם לא רק יודע ומכיר בשכלו, אלא גם חווה את האמונה כחוויה קיומית ממשית. ר' יחזקאל מדגיש שיש דרגות רבות בעוצמת האמונה, והאדם נדרש להתקדם ולעלות מדרגה לדרגה. בני ישראל, בצאתם ממצרים, עברו תהליך ממושך של חיזוק האמונה, עד לשיא לו הם זכו בעקבות קריעת ים סוף - "ויאמינו בה'" (שמות, י"ד, ל"ד).
 
 
 

[1]   בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, שמות, פרק י"ב), עקרון זה נלמד בצורה דומה מפסוק אחר בפרשת בא - "ואת בתינו הציל" (שמות, י"ב, כז).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)