אמירת ברכת חתנים על ידי נשים

  • הרב שלמה לוי
*פתיחה

שאלת השתתפות אישה באמירת ברכה משבע הברכות תחת החופה או בסעודה תלויה בהבנת מעמדן ואופיין של הברכות ובשאלה על מי מוטלת החובה לברכן.

איתא במסכת כלה:

"כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה, אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה. ומניין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר: 'ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו' "            (פ"א ה"א).

במסכת כתובות דף ז ע"א נאמר:

"אמר רבי חלבו אמר רב הונא אמר רב אבא בר זבדא אמר רב: אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה".

מדברי הברייתא במסכת כלה, שהכלה אסורה לבעלה בלא ברכה, משמע לכאורה שעל החתן לברך כדי להתיר לעצמו את הכלה. אמנם אין מדובר בברכת המצוות במובן הרגיל שלה (כפי שהסביר הר"ן [כתובות ז ע"ב ד"ה 'מאי'], שעל האירוסין לא תיקנו ברכת המצוות כיוון שהמצווה נעשית בשני שלבים -   האירוסין והנישואין), אך ייתכן שמאחר שהחופה אינה רק מצווה, אלא גם צורך קיומי ושאיפה בסיסית של האדם, תיקנו ברכת שבח המתירה לאדם ליהנות מהזכות הגדולה של בניין בית, ופוטרת אותו מברכת המצוות.

כעין זה מצינו לכאורה בברכות התורה, הכוללות גם שבח וגם ברכת המצוות (אם כי למעשה אנו נוהגים לברך בנוסח הרגיל של ברכת המצוות - 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה'), וכן ברכת "אהבת עולם" שהיא ברכת שבח המהווה גם את ברכת המצוות לגבי מצוות קריאת שמע, ובמקרים מסוימים גם מחליפה את ברכות התורה, ואם כן, כפי שאמרנו לעיל, החיוב לברך מוטל על הבעל, המקיים את המצווה.

בניגוד להבנה זו, הברייתא בהמשך מביאה את הברכה שבירכו את רבקה כמקור לחיוב ברכת חתנים, ומשמע מכך, שמדובר על ברכה שחיובה מוטל על הציבור -  לברך את החתן והכלה.

אמנם אפשר לומר שאכן ברכת החתנים שהאחרים מברכים היא המתירה את הכלה לבעלה, אולם נראה לעניות דעתי שיותר סביר לומר שהברייתא רומזת כאן לשתי ברכות שונות. הברכה הראשונה - המתירה את הכלה לבעלה - מוטלת על החתן, והברכה השנייה - ברכת החתנים - היא ברכה אחרת המוטלת על הציבור. אף על פי שאנו רגילים לכנות את כל שבע הברכות בשם ברכת חתנים, בברייתא ביטוי זה מופיע רק לגבי הברכה שהאחרים מברכים.

שני חיובים שונים בשבע ברכות

התוספות ד"ה 'שנאמר' (כתובות ז ע"ב) מעלים אפשרות שהברכה לרבקה היא ברכת האירוסין ולא ברכת הנישואין, ולפי זה משמע לכאורה שהברייתא בכלה דיברה על שתי ברכות שונות: האחת - ברכת האירוסין, המוטלת על הציבור, והשנייה - ברכת הנישואין, מוטלת על החתן על מנת להתיר לו את כלתו. יש לציין כי למסקנה התוספות חוזרים בהם מהבנה זו (עיין שם).

בגמרא בכתובות מביא רב יהודה את נוסח הברכות, ובהקשר זה כותב רש"י:

"...אבל 'שהכל ברא לכבודו' אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו" (ח ע"א ד"ה 'שמח תשמח').

עולה מדבריו, ששבע הברכות אינן נובעות כולן מאותו מקור, אלא יש כאן ברכות שונות שצורפו יחד בגלל הכוס. לאור זה ניתן לומר שחלק מהברכות הן חובת החתן וחלק הן ברכות שאחרים מברכים את החתן והכלה.

ניתן להבין את הפיצול בין החיובים בברכות בצורה אחרת. בכל הברכות ישנו חיוב גם על החתן וגם על הציבור. לגבי החתן - הברכות הן מתיר, וכברכת המצוות, ולגבי הציבור - הברכות הן רק בגדר ברכת שבח. ייתכן שזו הסיבה שכמה מהאחרונים כתבו שהחתן חייב להתכוון לצאת ידי חובה כשהוא שומע את שבע הברכות.

בגמרא מובאת מחלוקת אמוראים לגבי מקור החיוב של ברכת חתנים בעשרה:

"גופא, אמר רב נחמן: אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: 'ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה'. ורבי אבהו אמר: מהכא: 'במקהלות ברכו א-להים ה' ממקור ישראל'. ורב נחמן, בהאי קרא דרבי אבהו מאי דריש ביה? מיבעי ליה לכדתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים? שנאמר: 'במקהלות ברכו א-להים ה' ממקור ישראל'. ואידך? אם כן, לימא קרא 'מבטן', מאי 'ממקור'? - על עסקי מקור. ורבי אבהו, בהאי קרא דרב נחמן מאי דריש ביה? ההוא מיבעי ליה למידרש: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית, דאי סלקא דעתך לברכה, לא סגיא דלאו זקנים? ואידך? אי סלקא דעתך למידרש, לא סגיא דלאו עשרה? אין, לפרסומי מילתא, וכדאמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה: פוק ואייתי לי בי עשרה, ואימא לך באנפייהו: המזכה לעובר - קנה. והלכתא: המזכה לעובר - לא קנה"   (כתובות ז ע"ב).

ניתן להבין את המחלוקת במספר אופנים. ייתכן שרב נחמן איננו עונה על טענת רבי אבהו, שעשרת האנשים אצל בועז הם לפרסומי מילתא, משום שהוא חולק על אפשרות זו, ולכן הוא סובר שניתן ללמוד משם את הצורך בעשרה בברכת חתנים.

אך ניתן גם להבין את המחלוקת בצורה שונה. רבי אבהו סובר שמהעובדה שהעשרה הם לפרסומי מילתא אי אפשר ללמוד לברכת חתנים, כיוון שלפי הבנתו הצורך בעשרה בברכת חתנים נובע מסיבה אחרת. רב נחמן סובר שגם אם הצורך בעשרה הוא מצד פרסומי מילתא, ניתן ללמוד ממנו לברכת חתנים מכיוון שגם בברכת חתנים הצורך בעשרה הוא משום פרסומי מילתא.

שאלת המקור מצביעה גם על ההבנה הבסיסית בחובת שבע ברכות. רב נחמן, הלומד מבועז, סובר שזו חובת החתן ועליו להזמין עשרה אנשים כדי לפרסם את הדבר, ואילו רבי אבהו מדבר על הברכה שאחרים מברכים במקהלות ולכן זקוקים לעשרה.

גם ברמב"ם נראה שניתן לדבר על חיוב של הציבור וחיוב של החתן:

"וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין..."    (הלכות אישות פ"י ה"ג).

לא נאמר כאן מי צריך לברך, וניתן להבין שמדובר על כל אחד מהנוכחים (הבנה זו תואמת את שיטת הרמב"ם, שמסביר את הצורך בפנים חדשות בכך שהם עדיין לא השתתפו בשבע ברכות, ולכן מוטלת עליהם החובה לברך את החתן והכלה).

בה"ו אומר הרמב"ם:

"המארס את האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו, עדיין ארוסה היא, שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים - הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים".

כאן אנו רואים שישנו חיוב על החתן לברך, ואם לא בירך בזמן, חובתו נשארת אפילו לאחר זמן.

בה"ה כותב הרמב"ם:

"ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין".

והקשו עליו האחרונים: מדוע צריך להדגיש שהחתן מן המנין, וכי יעלה על הדעת שאינו נמנה? יש להסביר שלו היינו סוברים שהברכה היא רק של אחרים המברכים אותו, היו צריכים להיות עשרה אנשים אחרים חוץ ממנו, ולכן יש צורך בהדגשה שהחובה לברך היא גם עליו ולא רק על האחרים, והוא מן המניין.

הרמ"ך מקשה על הרמב"ם בה"ג: מדוע יש צורך להקדים את שבע הברכות לנישואין? הגר"א (מובא שם במהדורת פרנקל) מביא את מחלוקת הבית יוסף והר"ן בתירוץ שאלה זו. לפי הבית יוסף (ריש סימן ס"ב), הסיבה היא שיש לברך עובר לעשייתן, ואילו לר"ן הסיבה היא שהכלה אסורה להתייחד עם בעלה ללא ברכה.

נמצאנו למדים שלפי הבית יוסף יש כאן צד של ברכות המצוות, כפי שביארנו לעיל, ולכן שייך כאן הכלל של עובר לעשייתן, ואילו לר"ן אלו ברכות השבח, אלא שהן מעכבות את הנישואין.

חובת החתן

אם נבין שזו ברכה המוטלת על החתן, הרי שכאשר אדם אחר מברך יכול החתן לשמוע ולצאת ידי חובה, כבכל הברכות האחרות, שאדם יוצא בהן ידי חובתו על ידי אחר.

הרא"ש בברכות (פ"ג סימן יג) מקשה: מדוע הגמרא אומרת שאם נשים חייבות בברכת המזון רק מדרבנן הן אינן יכולות להוציא אנשים החייבים מדאורייתא - והלא מצאנו שהאוכל כזית, החייב מדרבנן, יכול להוציא חייבים מדאורייתא? ומתרץ הרא"ש, שאישה אינה בכלל ערבות ולכן לא יכולה להוציא את מי שחייב מדאורייתא.

בהבנת הרא"ש נחלקו הדגול מרבבה ורבי עקיבא איגר אם נשים אינן בכלל ערבות תמיד, או שמא רק לגבי המצוות שאינן חייבות בהן. הדגול מרבבה (סימן רע"א) סובר שנשים אינן בכלל ערבות תמיד, ואילו רע"א (בתשובות, סימן ז') סובר שבמצוות שהן חייבות בהן - יש להן ערבות.

אם כן, לגבי חובת ברכת שבע הברכות, אם החובה מוטלת על החתן, גם לפי רבי עקיבא איגר אישה לא תוכל להוציאו ידי חובה, כיוון שאינן שייכות בחובה זו.

חובת הציבור

אפשרות נוספת בהבנת שבע ברכות היא שזו חובת הציבור, ואם כן יש לברר תחילה האם אישה יכולה להימנות במניין העשרה.

הריטב"א (כתובות ז ע"א) אומר שהצורך בעשרה נובע מהעובדה שזהו דבר שבקדושה, ואם כן אישה אינה יכולה להימנות, כמו שאינה נמנית למניין בשאר דברים שבקדושה (קדיש, קדושה וקריאת התורה).

אם הצורך בעשרה אינו אלא לפרסומי מילתא, ייתכן שגם אישה תוכל להימנות עליהם. בשו"ת יביע אומר (אבן העזר ח"ג, סימן יא, ד"ה 'ובהיותי') נידונה האפשרות שאישה תיחשב פנים חדשות:

"שהרי מבואר בחידושי הריטב"א (כתובות ז ע"ב) בשם התוספות, דלא חשיב פנים חדשות אלא כשבא אדם חשוב לשם, ואשה לאו בת הכי היא אף על פי שהיא חשובה, שאין פנים חדשות אלא מי שהוא ראוי לימנות בעשרה של ברכת חתנים".

באוצר הפוסקים, המלקט בדרך כלל את רוב הדברים שנכתבו בעניין, אין כלל התייחסות לשאלה זו. ואולם, יש שם דיון נרחב לגבי נישואין במקום שאין עשרה - האם יש לעשות את הנישואין או אולי לדחותן. ברור מכל הפוסקים שדנו שם בכך, שהם לא העלו על דעתם למנות את הכלה או שאר הנשים שם במניין העשרה.

אם אישה יכולה להיכלל במניין העשרה, לכאורה היא יכולה גם לברך ולהוציאם ידי חובה (אך, כאמור, לא את החתן); אם אינה יכולה להימנות, לכאורה אינה יכולה לברך. אמנם מצאנו לגבי קריאת התורה שגם מי שאינו נמנה בעשרה יכול לעלות לתורה, אולם נראה לעניות דעתי שיש הבדל מכיוון ששם העשרה אינם יוצרים את החיוב אלא מדובר בתקנה כללית של קריאת התורה ברבים, ואילו כאן ייתכן שמדובר בחובה הנוצרת על ידי העשרה.

סיכום

למעשה, מכל האמור לעיל נראה שלפי העולה מהברייתא, מהרמב"ם ומהבית יוסף יש כאן חובת ברכה נפרדת לחתן, ואישה אינה יכולה להשתתף בברכת החתנים, כל שכן כאשר אנו עוסקים בעניין ברכות שגם ספק מספיק כדי למנוע ברכה. ואכן מובא בספר 'חוות בנימין' (להרב שאול ישראלי) שפסק לאסור זאת.

התייחסנו עד כאן לנושא מצד הלכות ברכות שבו, אולם נראה לעניות דעתי שיש כאן גם שלושה היבטים נוספים שיש להזכירם בקצרה:

א. הברייתא בברכות דף מה ע"ב אומרת שנשים מזמנות לעצמן ולא עם גברים מטעמי צניעות, וכן נפסק בשולחן ערוך סימן קצ"ט.

ב. גם החושב שעל פי דין יש מקום להתיר, יש לאסור זאת מצד המנהג, וכפי שכתב ה'חוות יאיר' בענין אמירת קדיש על ידי אישה:

"שאלה דבר זר נעשה באמשטרדם שאחד נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל... מכל מקום יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שגם כן תורה הם, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו על פי סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לגלגל בו..."         (סימן רכ"ב).

ג. על פי התורה וההלכה, האיש מקדש והאשה נקנית. הקידושין והנישואין נעשים על ידי האיש הלוקח את האישה, ולפחות לגבי אופן הקניין, ההבדל בין תפקיד האיש לתפקיד האישה הוא ברור ביותר. כידוע עניין זה הוא אחד הסממנים המובהקים של הרפורמים, הכופרים בתורה ובשם השוויוניות מקיימים טקסים שבהם האישה גם כן מקדשת את האיש.

לאחרונה, גם אנשים שומרי מצוות מחפשים דרכים שונות על מנת שגם הכלה תוכל לבטא עצמה תחת החופה, ולטעמם, התפקיד הפסיבי שנועד לה אינו מספיק.

נראה לי שכל שינוי בעניין זה עלול להביא לבלבול ולטעות בהבנת טיב קידושין ונישואין. לעניות דעתי, נתקשה מאוד להסביר לאדם הממוצע מדוע אישה יכולה לערוך חופה וקידושין (לגבי זה אין בעיה של ברכות) אולם אינה יכולה לקדש את בעלה, ולכן חשוב מאוד להבהיר שאין להכניס שום שינויים מתחת לחופה, וכל המשנה ידו על התחתונה.

דברים אלו אמורים הן לגבי קריאת הכתובה, שאין בה ברכה, והן לגבי אמירת ברכה, שכפי שביארנו לעיל, יש סיבות הלכתיות למנוע זאת.

 


*המאמר הופיע לראשונה בגיליון 397 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.