דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף מב | אנדרוגינוס

 

במשנה בדף מא עמוד ב מצאנו שלוש דעות בעניין בכור שהוא אנדרוגינוס, דהיינו שאין אפשרות לקבוע האם הוא זכר או נקבה:

"ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה ... וטומטום ואנדרוגינוס, לא במקדש ולא במדינה; רבי ישמעאל אומר: אין לך מום גדול מזה; וחכמים אומרים: אינו בכור, אלא נגזז ונעבד".


לדעת תנא קמא, יש לחשוש שהאנדרוגינוס הוא זכר-בכור, וממילא לשוחטו רק אם נפל בו מום. ר' ישמעאל סבור, שאנדרוגינוס הוא זכר, אלא שעצם מעמדו המשונה מהווה מום המתיר את שחיטתו (כך מפרשת את דבריו הגמרא בדף מא עמוד ב). חכמים סבורים, שהאנדרוגינוס איננו קדוש כלל ועיקר, ואין נוהגים בו דיני בכור.

נחלקו ראשונים בהכרעת ההלכה בסוגייתינו. השולחן ערוך (יורה דעה שטו, ג) כתב:

"אנדרוגינוס הוא ספק בכור, ויאכל במומו לבעלים".


הגר"א בביאורו על אתר מציין, שפסיקת השולחן ערוך מבוססת על דברי רש"י והתוספות ביבמות (דף פג), הסוברים שיש להתייחס לאנדרוגינוס כספק.

הרמב"ם (הלכות בכורות ב, ה) חלק על דברי רש"י והתוספות, וקבע:

"בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל, והרי הוא כנקבה שאין בו לכהן כלום, ועובדים בו וגוזזים אותו כשאר החולין. נולד טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו".


אם כן, הרמב"ם פסק כדעת חכמים במשנתנו. הגר"א באותה הערה מוסיף ומסביר, כי מחלוקת הראשונים מבוססת על פירוש ברייתא ביבמות (פג עמוד א) בה נאמר:

"דתניא, רבי יוסי אומר: אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה".


דבריו של ר' יוסי אינם חד-משמעיים: מחד גיסא, הוא קובע כי האנדרוגינוס הוא "בריה בפני עצמה", הגדרה קרובה לזו של הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח. מאידך גיסא, בהמשך דבריו משתמע כי ביסודו של דבר מדובר על ספק זכר ספק נקבה. ואמנם, נראה שבנקודה זו עצמה נחלקו התוספות והרמב"ם. התוספות ביבמות (שם) קבעו:

"אלא בריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק".


התוספות מבהירים, שישנן סוגיות שבהן המונח "בריה" מתייחס לישות עצמאית ומוגדרת, ואולם ביחס לאנדרוגינוס - מדובר על ספק גרידא.

ככל הנראה, הרמב"ם חולק על הגדרה זו, וסבור שהאנדורגינוס הוא אכן בריה בפני עצמה. מהו, אם כן, מקומו של הספק? מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א נוהג להסביר בשמו של הגרי"ד סולוביצ'יק, שהספק בעניין אנדרוגינוס הוא "ספק מובנה". כלומר, אין מדובר על חוסר ידיעה שעשוי להתברר, אלא על מציאות שמעצם הגדרתה הינה מורכבת ומסופקת. על פי הגדרה זו מבאר הגרי"ד גם את עניין "בין השמשות": מועד זה משתייך ליום וללילה כאחד, והספק שבו הינו אימננטי, ואיננו נובע מחוסר ידיעה או חוסר הבחנה לגבי גבולות היום והלילה.

על דרך זו, ביאר הגרי"ד גם את החלוקה שבין טומטום ואנדרוגינוס. הטומטום מייצג ספק קלאסי, שניתן לבררו (כפי שדנה הגמרא בדף מב עמוד ב בעניין "טומטום שנקרע"). עם זאת, הספק לגבי אנדרוגינוס הוא ספק מובנה, שאין כל אפשרות לבררו. מכאן נובעת, ככל הנראה, פסיקתו של הרמב"ם הפוטר את האנדרוגינוס מן הבכורה באופן גורף, ומאידך מתייחס אל הטומטום כספק בכור, שיש צורך שייפול בו מום. [אמנם, ישנה פסיקה אחת של הרמב"ם שאיננה מתאימה לפסק זה: ראה הלכות איסורי מזבח ג, ג; ויש ליישב.]
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)