אנוכי ה' אלוקיך

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

אנוכי ה' א-לוקיך * / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת יתרו

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ', ב')

הראשונים נחלקו במשמעות פסוק זה. הרמב"ן על אתר מסביר שמדובר במצוות עשה להאמין בקב"ה:

"הדבור הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה'' - יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם; וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת; והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ'"

גם הרמב"ם מנה פסוק זה כמצוה הראשונה בספר המצוות, אם כי אצלו מקבל ציווי זה גוון יותר 'פילוסופי':

"המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות, והוא אמרו יתברך 'אנכי ה' אלהיך'"

ה'חינוך' גם הוא מונה פסוק זה כמצוות עשה, אלא שלדעתו כלול בחיוב זה גם האמונה בנצחיות הקב"ה, ביציאה מצרים ובנתינת התורה:

"להאמין שיש לעולם אלוה אחד שהמציא כל הנמצא, ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא, ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו התורה, שנאמר בתחילת נתינת התורה 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' וגו'" (מצוה כ"ה)

לעומת ראשונים אלו, בה"ג לא מנה פסוק זה כמצווה. נדמה, שהסיבה לכך היא שבפסוק מתוארת עובדה ולא ציווי; לא 'דע כי אנוכי ה' אלוקיך', אלא 'אנוכי ה' אלוקיך', נקודה! ואמנם, יש להבין מדוע התורה לא מצווה על האמונה בקיומו של הקב"ה? גם אם נניח שאכן מדובר בציווי, יש להסביר מדוע דווקא ציווי זה מנוסח בלשון עובדה.

ניתן לתרץ, שישנה בעיה אימננטית בציווי רגיל על אמונה בקב"ה. בעיה זו היא כפולה: ראשית, לא ניתן לצוות להאמין בקב"ה בלי להסביר מיהו הקב"ה, והסבר כזה הוא בעייתי; ושנית, ישנה בעיה לוגית בכך שהקב"ה עצמו יצווה להאמין בו. לכן, משתי הסיבות שתיארנו, לא ניתן לנסח את ציווי האמונה בצורה רגילה, וכיבכול אומר הקב"ה: אכן חובה עליכם להאמין בי, אולם קבלו זאת כנתון.

תירוץ אפשרי שני, הוא שגם אילו ניתן היה לצוות להאמין בקב"ה, לא רצוי לעשות זאת. בני ישראל חיו שנים רבות במצרים וספגו מתרבותה האלילית. תרבות זו הייתה מאופיינת לא רק באלילים רבים, אלא גם בכך שכל אחד מהאלים פועל במציאות הממשית. האלילים נתפסו כאחראים לכל מה שמתרחש במציאות. בניגוד לאלים אלו, הקב"ה שונה לא רק בכך שהוא יחיד, אלא גם בכך שהוא גם טרנצנדנטי - עליון ומנותק מהמציאות.

אם כן, קודם שמתחילים ללמד לעם ישראל את המצוות, עליהם להבין מסר זה. ממילא, אילו ציווי האמונה היה ציווי רגיל, לא היו ישראל מבינים שמדובר באמונה שונה לגמרי מאלו שהכירו עד עתה.

אולם, לפי דברינו יש להבין כיצד הקב"ה מעביר לעם ישראל את השוני בינו ובין אלילי מצרים, בכך שהוא אומר לו 'אנוכי ה' אלוקיך'?

רש"י (כ', י"ט) מבאר את מעמד הר סיני, ומתקשה בסתירה הקיימת לכאורה בפסוקים:

"כי מן השמים דברתי - וכתוב אחד אומר 'וירד ה' על הר סיני'? בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם - 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה', כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ"

מדברי רש"י ניתן לעמוד על הבעייתיות הקיימת במעמד הר סיני: מצד אחד, עם ישראל לא היה קולט דבר אם הקב"ה היה נשאר בשמים ולא יורד להעביר את הדיברות לעם ישראל; אולם מצד שני, היה חשוב שעם ישראל יבין שהקב"ה הוא טרנסדנטי, ואינו דומה לאלילים אליהם היו רגילים. לכן, היה צורך בחוויה עמוקה כדי להעביר מסר מורכב זה - "אשו וגבורתו על הארץ".

מעמד הר סיני היה חוויה עמוקה, אותה חוו בני ישראל עד לרובד הבסיסי העמוק של הנשמה. עם ישראל היה זקוק לחוויה והתגלות, כדי שיוכל לחוש את הקב"ה ולא רק את היותו מצווה. בכל בן אדם קיים המשולש רצון-רגש-שכל, והחוויה ייחודית בכך שהיא חודרת אל שלושת הרבדים. כיוון שלא מספיק שאדם ידע שהוא צריך להשתעבד לקב"ה, אלא הוא גם זקוק לרצות לעשות זאת, יש צורך בכך שיחווה את מציאות הקב"ה עצמה, ולא רק את היותו מצווה - 'אנוכי ה' אלוקיך!'.



* השיחה נאמרה בשנת תשנ"ו ולא עברה את ביקורת הרב.