דילוג לתוכן העיקרי

אנינות ואבלות

הרב מתן גלידאי
09.04.2014

לדעת הרי"ף, הרמב"ם ואחרים, אבלות ביום המיתה היא מן התורה, ובשאר הימים היא רק מדרבנן. המקור לכך הוא בדבריו של אהרן ביום שמתו שני בניו: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?" (ויקרא י', יט). מדברי אהרן עולה שביום שבו מתו קרוביו של אדם, אסור לו לאכול קדשים מן התורה, ומכאן שאדם מצוּוֶה לנהוג אבלות מסויימת ביום זה.

ברם, ראשונים אחרים (ר"ת, ר"י, רא"ש ועוד) חולקים וסוברים שכל דיני האבלות הם מדרבנן, ואין להם שום מקור בתורה. לדעתם אין ללמוד חובת אבלות מדבריו של אהרן, שהרי אכילת קדשים אינה נמנית עם איסורי האבלות, אלא עם איסורי האנינות. אדם שמת לו מת נחשב אונן ביום המיתה, ומעמד זה גורר מספר איסורים: אכילת קדשים, אכילת מעשר שני ("לא אכלתי באֹני ממנו"), עבודה במקדש ועוד. איסורים אלו תקפים ביום המוות, בלי קשר לשאלה אם המת נקבר באותו היום או לא. דיני האבלות, לעומת זאת, כוללים איסורים אחרים לגמרי: מלאכה, רחיצה, לימוד תורה, תספורת ועוד, וחלים רק משעת הקבורה, כך שאין שום קשר בין דיני האנינות לבין דיני האבלות, ואין לראות באנינות מקור לאבלות.

נראה שמחלוקת זו משקפת שתי תפיסות שונות בנוגע למחייב של דיני האבלות וליחס שבין אנינות ואבלות. לדעת ר"ת וסיעתו, חובתו של האדם להתאבל חלה רק בשעת הקבורה. הקבורה נחשבת כנקודת הסיום המוחלטת של חייו של הנפטר, ורק ממנה והלאה נדרש האדם להגיב לפטירתו. אמנם, הואיל והתורה מכירה בכך שקרובי המת האוננים שרויים במצב של יגון עמוק, אסרה עליהם התורה לבצע כמה פעולות הקשורות לעולם הקודש: אכילת קדשים ומעשר שני או עבודה במקדש, שכן כניסה לעולם של קדושה צריכה להיות מלווה בתחושה של שמחה, ולא של עצב. איסורים אלו אינם נובעים אפוא מהלכות אבלות, אלא מהלכות קדשים, ולא ניתן ללמוד מהם שקרובי המת צריכים להתאבל ביום המיתה.

ואילו הרי"ף וסיעתו סבורים שבאופן עקרוני לא הקבורה מחייבת את האדם להתאבל, אלא המיתה, וכבר משעת המיתה נחשב האדם לאָבֵל, אלא שבפועל אין הוא יכול לקיים את חובת האבלות כהלכתה עד הקבורה, כיוון שהוא צריך לדאוג לצרכי הקבורה. הרמב"ן באמת סבור שכל איסורי האבלות תקפים גם בשעת האנינות, למעט אלו שמפריעים לאדם לדאוג לקבורה (כמו איסור יציאה מהבית או נעילת הסנדל); אולם אפילו לדעת הרמב"ם, הסובר שמרבית איסורי האבלות אינם נוהגים בשעת האנינות, ייתכן שפשוט לא רצו לפצל בין האיסורים השונים, ולכן דחו את חלות כל האיסורים לשעת הקבורה, אבל באופן עקרוני מה שמחייב את האבלות הוא המיתה, ולא הקבורה. לפי זה, איסוריו של האונן לאכול קדשים וכו' אינם דין בהלכות קדשים, אלא דין בהלכות אבלות, הנובע ממעמדו של האונן כאבל.

מהגמרא במועד קטן (כב ע"ב) עולה שקרוב המתעסק בצרכי הגופה, ואחר כך שולח אחרים לקבורה ואינו הולך ללוויה בעצמו - מתחיל למנות את ימי האבל מרגע שליחת הגופה לקבורה, אף שטרם נקברה. דין זה מובן היטב לפי הרי"ף: לא הקבורה מחייבת באבלות אלא המיתה, אלא שהדאגה לקבורה מעכבת את האבלות, כך שמרגע שאדם סיים מבחינתו את הדאגה לקבורה, אין סיבה שלא ינהג אבלות. ואילו לפי ר"ת צריכים לומר שאמנם הקבורה היא המחייבת אבלות, אולם מרגע שאדם התנתק מהמת ושלח אותו לקבורה, הרי זה דומה לקבורה עצמה: סיפורו של אותו אדם הסתיים מבחינתו, וכעת עליו להגיב על המאורע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)