דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף לח | אפיית מצה לשמה

​​​​

במשנה בדף ל"ה שנינו:

"חלות התודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו - אין יוצא בהן".


כלומר, מצות המיועדות לשם קורבן אינן מתאימות לקיום מצות מצה בליל הסדר. הגמרא בדף ל"ח מציעה שני ביאורים להלכה זו. הביאור השני מתמקד בנקודה טכנית: לחם המיועד לקורבן עשוי להיפסל בלינה, ואיננו ראוי לכל שבעת ימי החג. אנו נתמקד בביאור הראשון, אשר מייסד יסוד עקרוני ומחודש:

"אמר רבה: דאמר קרא "ושמרתם את המצות" - מצה המשתמרת לשם מצה! יצתה זו - שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח".


הגמרא דורשת לאפות את המצה "לשם מצוה". דין "לשמה" מצוי בתחומים הלכתיים שונים: קשירת ציצית, כתיבת סת"ם, הקרבת קורבנות וכן הלאה. החידוש הוא, שדין זה רלוונטי אף ביחס לאפיית מצה.

הפירוש הפשוט לכוונה "לשמה" הוא לצורך קיום מצות אכילת מצה בליל הסדר. עם זאת, ישנם מקורות שמהם ניתן להסיק שדין לשמה במצה מבוסס על נקודה אחרת, והיא: שימור המצה מפני חמץ. הטור (אורח חיים, סימן ת"ס) פסק:

"וכן כתב רב כהן צדק לצאת ידי חובתו בליל ראשון אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות עד שיהא שימור לשם מצה".


רב כהן צדק פותח באפייה "לשם מצה", אך תוך כדי דיבור מוסיף "עד שיהא שימור". כלומר, משמעות דין לשמה במצה היא בשמירתה מפני החימוץ. סוגיות הפרק השני עוסקות בהרחבה בדרך הלישה והאפייה (ראה בעיקר בגמרא בדף מ', בדין "מצה שמורה"). נקודה החוזרת פעמים רבות בסוגיות אלה היא, שמצה אינה מוגדרת באופן חיובי, אלא על דרך השלילה: מצה היא כל לחם ששמרו עליו שלא יחמיץ.

בדברי הפוסקים ניתן למצוא יישומים שונים לשאלת אופי דין לשמה במצות מצה.

דוגמה מובהקת לכך מצויה בדבריו של רבינו דוד הלוי, בעל "טורי זהב" על השולחן ערוך. אף שהט"ז חי כשלוש מאות שנה לפני הגר"ח מבריסק, הוא מדבר בפירוש על "שני דינים":

השולחן ערוך (אורח חיים, סימן ת"ס סעיף א') פוסק, שאין לאפות את מצות המצוה על ידי גוי, או על ידי חרש שוטה וקטן. טעם הלכה זו ברור: יש צורך באפייה לשמה, וגוי או חש"ו אינם בני דעת, על כן הם נפסלו מאפיית מצה (כדרך שנפסלו מכתיבת סת"ם או מטוויית ציצית).

הט"ז על אתר ביקש לבחון את היקף הדרישה "לשמה": האם היא נחוצה כבר בקצירת החיטים או טחינתן, או שמא היא נוגעת אך ורק לאפייה? לדעת הט"ז, נאמרו בעניין זה שתי הלכות:

"נראה לעניות דעתי דוקא לישה ואפייה אסור על ידי גוי דבעינן שימור לשם מצוה... אבל הטחינה של החיטים אין איסור על ידי גוי אם ישראל עומד על גביו... ממילא אם עומד ישראל על גביו ושומר מחימוץ אין איסור. מה שאין כן בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא, אלא שיכוין לשם מצה - בזה דוקא אסור בגוי וחש"ו. וזה מוכח דהני תרי דינים".


לדעת הט"ז, ישנן שתי הלכות: ההלכה האחת היא של שמירה מפני חמץ. לצורך הלכה זו, ניתן להסתפק ב"גדול עומד על גביו", דהיינו ביהודי גדול ובן דעת המפקח על עסק האפייה ונשמר מן החמץ. הלכה זו נוהגת, כמובן, בכל סדר הטיפול בחיטים, שכן החשש מפני חימוץ קיים לאורך הדרך.

ההלכה השנייה מוסיפה וקובעת שבמצוות הכנת המצה קיים גם דין "לשמה" העומד בפני עצמו. דין זה נוהג, אמנם, רק באפייה, אך במסגרת תחולתו הוא מחייב יהודי גדול ובן דעת, (ו"גדול עומד על גביו" - המפקח על מי שאינו בן דעת, לא יועיל).

נמצא, אם כן, שלדעת הט"ז דין לשמה מהווה חלק משימור המצות, ובמקביל עומד אף בפני עצמו - לשם מצת מצוה.

נעיר לסיום, שבמסגרת הפולמוס הגדול סביב "מצות המכונה" תפסה שאלת האפייה לשמה מקום נכבד. זאת, משום שיש שנקטו שאת דין "לשמה" ניתן להחיל רק במעשה שפועל האדם בידיו, אך לא בשימוש במכונה (ראה סיכום הנושא בשו"ת יחוה דעת, חלק א' סימן י"ד).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)