פסחים | דף קיט | אפיקומן

הגמרא בסוגייתנו (פסחים דף קיט) דנה בעניין הוראת המשנה שאין ממשיכים את הסעודה לאחר אכילת קרבן הפסח בהמשך דנה הגמרא האם איסור זה קיים רק בזמן המקדש כשיש קרבן פסח, או גם בזממנו שאין קרבן פסח ואוכלים מצה:

תנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אחר הפסח - הוא דלא, אבל לאחר מצה - מפטירין! - לא מיבעיא קאמר; לא מיבעיא אחר מצה - דלא נפיש טעמייהו, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה, ולא מצי עבוריה - לית לן בה, קמשמע לן.

ההסבר לקביעת הגמרא הוא שאנו למדים מהחידוש הגדול לחידוש הקטן יותר – כלומר, הטעם לאיסור אכילת אפיקומן לאחר הפסח הוא בכדי שיישאר טעם הפסח, ומכיוון שטעם הבשר חזק יותר מטעם המצה ואין לאכול אחר כך אפיקומן מהחשש שהטעם יעבור, אנו למדים שאין לאכול אפיקומן לאחר המצה (שטעמה חלש יותר), שאז בוודאי החשש קיים.

על השאלה מדוע רצו חכמים להשאיר את טעמו של קורבן הפסח בפה, משיב רבי זרחיה הלוי (בעל המאור) את התשובה הבאה: מכיוון שהיו אוכלים את הפסח בירושלים, בתוך החומה, והמקום היה צפוף, מיד לאחר האכילה היו יוצאים ועולים לראש הגג על מנת לומר את ההלל, (וכמטבע הלשון 'כזיתא פסחא והלילא פקע אגרא', חכמים חששו שמא ישכחו לומר את ההלל ולכן רצו שיישאר טעם הפסח בפה. לפי הסבר זה, נראה שהנהגת עניין זה בזמננו על המצה היא רק משום 'זכר למקדש' וממילא אין איסור לאכול לאחר קריאת ההלל (כעיקר הטעם שהיה בזמן המקדש).

הרמב"ן דחה את הסברו של בעל המאור, וכתב שאין לאכול כלל, גם לאחר ההלל. לדבריו, טעם האיסור הוא משום שרצו חכמים שהברכה תעשה כאשר טעם הפסח עדיין בפה, זאת בכדי שהפסח יאכל על השובע – שאם לא כן, עלולים לאכול הפסח באמצע הארוחה על בטן ריקנית וקיים חשש של שבירת עצם.