אפשר לקיים שניהם

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

שבת דף קלג – אפשר לקיים שניהם

הברייתא (קלב עמוד ב) דרשה מן המלה "בשר" שמילה דוחה את האיסור לקוץ בהרת. הגמרא (קלג עמוד א) מביאה מחלוקת בשאלה האם היה מקום להתיר את המילה מסברה, שהרי המל אינו מתכוון לקוץ את בהרתו. מסקנת הגמרא היא שמכיוון שמדובר ב"פסיק רישיה" גם רבי שמעון מודה שהדבר אסור, אך דעת אביי בהו"א הייתה שהיתר דבר שאינו מתכוין קיים לדעת רבי שמעון גם ב"פסיק רישיה". ממילא יש לדון מדוע יש צורך בפסוק לפי עמדה זו (קלג.):

"ואביי אליבא דרבי שמעון, האי 'בשר' מאי עביד ליה?
אמר רב עמרם: באומר: לקוץ בהרתו הוא מתכוין.
תינח גדול, קטן מאי איכא למימר?
אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין.
ואי איכא אחר (שאינו חושש לטהרו, רש"י) - ליעביד אחר, דאמר רבי שמעון בן לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם - מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה לא תעשה!
דליכא אחר.

הגמרא מביאה את דברי ריש לקיש, שכאשר אפשר לקיים גם את העשה וגם את הלאו יש לקיים את שניהם, ואין דוחים את הלאו מפני העשה. הראשונים ביבמות (ד:) נחלקו בגדריו של כלל זה:

א. לדעת הרמב"ן, כאשר יש אפשרות תאורטית לקיים שניהם, אין עשה דוחה לא תעשה אפילו אם בפועל אין כעת אפשרות לקיים שניהם.

ב. לדעת הרשב"א, כאשר בפועל אין אפשרות כעת לקיים שניהם, עשה דוחה לא תעשה, אף שבמצבים אחרים ניתן לקיים עשה זה בלי דחיית הלאו.

בעל השאגת אריה (סי' צו) דן במחלוקת זו תוך כדי דיון ארוך בשאלת אכילת מצה שיש בה איסור 'חדש' כשאין מצה אחרת, והוכיח מסוגייתנו כדעת הרשב"א. זאת משום שבסוגייתנו מבואר שכאשר אין אדם אחר שיכול לקוץ את בהרת התינוק בהיתר אנו מתירים לאב לקוץ את הבהרת (למרות שמתכוין לכך). כלומר, למרות שיש אפשרות תאורטית לקיים שניהם (על ידי אחר), אנו הולכים לפי המצב הנוכחי (דליכא אחר) ואומרים שעשה דוחה לא תעשה.

אמנם, נראה שיש מקום לפקפק בהוכחה זו מתוך התבוננות בשורש המחלוקת. נראה שמחלוקת הראשונים הנ"ל משקפת שתי הבנות שונות מהותית בדינו של ריש לקיש, המבטאות הבנות שונות בדין עשה דוחה לא תעשה (עי' בעיון הקודם):

א. דעת הרמב"ן היא שדין עשה דוחה לא תעשה עניינו שאיסור הלאו לא נאמר מלכתחילה במקום שבו יש מצוות עשה שסותרת אותו. ממילא, כאשר הסתירה בין המצוות אינה מהותית נשאר האיסור על כנו ואינו נדחה.

ב. דעת הרשב"א היא שאנו מעדיפים בפועל לקיים את מצוות העשה (בשל חשיבותה) ודוחים את האיסור מפניה. ממילא, כאשר ניתן בפועל לקיים את שניהם יש לעשות זאת, ואם לא – לא.

בסוגייתנו מדובר במקרה שבו האיסור והמצווה אכן מתנגשים התנגשות מהותית – אי אפשר לבצע את ברית המילה בלי לקוץ את הבהרת. היכולת לקרוא לאדם אחר היא רק אפשרות להימנע מלבצע את האיסור בכוונה, אך אין אפשרות להפקיע את שם האיסור, וממילא המפגש בין המצווה והאיסור הוא מהותי וגם הרמב"ן יודה שאיסור קציצת בהרת לא נאמר מלכתחילה כאשר הבהרת נמצאת על הערלה. (עיין קובץ הערות סי' ז).

הרב אברהם סתיו