דילוג לתוכן העיקרי

ארבעת הבנים

קובץ טקסט

"ברוך המקום ב"ה ברוך שנתן תורה לישראל ברוך הוא.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

חכם - מה הוא אומר? 'מה העדות והחֻקים והמשפטים אשר צִוה ה' א-לוהינו אתכם'. אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

רשע - מה הוא אומר? 'מה העבודה הזאת לכם'. לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר - אף אתה הקהה את שניו ואמור לו: 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לי ולא לו; אילו היה שם לא היה נגאל.

תם - מה הוא אומר? 'מה זאת?'. ואמרת אליו: 'בחֹזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים'.

ושאינו יודע לשאול - את פתח לו, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא - בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'".

אם נתבונן בפרשיות שהבנים כתובים בהן, נגלה שלא ארבעה בנים הם, אלא ארבעה מצבים וארבע מצוות שונות שעליהן יש לספר את סיפור יציאת מצרים, ואפשר שכולם אינם אלא בבן אחד. מדוע חילק אותן התנא הדרשן בין ארבעה בנים שונים?

נוסיף שאלה נוספת, מוכרת יותר: בבן התם ובבן שאינו יודע לשאול נשאר התנא נאמן לתשובה הנאמרת במקראות. אך לבן החכם נתן התנא תשובה משלו ("אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"), ואילו לבן הרשע נתן התנא את תשובת המקראות לבן שאינו יודע לשאול, ולא את תשובת המקראות לרשע. מדוע?!

נפרט את דברינו. להלן תשובת המקראות לבנים:

הבן החכם:

"כי ישאלך בנך מחר לאמֹר - מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צִוה ה' א-לוהינו אתכם: ואמרת לבנך - עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה". (דברים ו', כ-כא)

הבן הרשע:

"והיה כי יאמרו אליכם בניכם - מה העבֹדה הזאת לכם: ואמרתם - זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הִציל...". (שמות י"ב, כו-כז)

הבן התם:

"והיה כי יבִאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבֹתיך ונתנהּ לך: והעברת כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך - הזכרים לה': וכל פטר חמֹר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו; וכל בכור אדם בבניך תפדה: והיה כי ישאלך בנך מחר לאמֹר - מה זאת; ואמרת אליו - בחֹזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים: ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרֹג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכֹר אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זֹבֵחַ לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". (שמות י"ג, יא-טו)

והבן שאינו יודע לשאול:

"והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחִתי והאמֹרי והחִוי והיבוסי אשר נשבע לאבֹתיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש, ועבדת את העבֹדה הזאת בחדש הזה: שבעת ימים תאכל מצֹת, וביום השביעי חג לה': מצות יֵאכל את שבעת הימים, ולא יֵראה לך חמץ ולא יֵראה לך שאֹר בכל גבֻלך: והגדת לבנך ביום ההוא לאמֹר - בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". (שמות י"ג, ה-ח)

כאמור, נראה שהתורה מביאה ארבע מצוות סיפור שונות: האחת קשורה להנחלת כלל התורה לבן ("מה העדות והחוקים והמשפטים"); השנייה היא חלק ממצוַת קרבן פסח ("מה העבודה הזאת לכם") - לספר על הקרבן את הניסים שעשה לנו ה' בעת היציאה; השלישית[1] היא מצוַת סיפור יציאת מצרים בעת קיום מצוַת הבכור באדם ובבהמה ("על כן אני זובח לה'"); והרביעית היא סיפור יציאת מצרים על אכילת המצה וביעור החמץ.

ושוב: מדוע ארבעה בנים, ומדוע שינה התנא מדברי המקראות בחכם וברשע?

שתי קבוצות של בנים

בציורים שבהגדות המקובלות, מחולקים ארבעת הבנים לשתי קבוצות: החכם מול הרשע, והתם יחד עם זה שאינו יודע לשאול.

החכם והרשע נתפסים כשני הפכים, שכן החכם מזוהה אצלנו עם הצדיק, שהוא היפוכו האמיתי של הרשע. התם מצוייר בהגדות כטיפש, וזה שאינו יודע לשאול מתואר כטיפש יותר ממנו. אך מה טעם ומה ריח בחלוקה זו?!

בתלמוד הירושלמי אכן מתחלף שמו של התם לטיפש:

"תני רבי חייה, כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו יודע לשאֹל". (פסחים פ"י ה"ד)

מהירושלמי עולה בצורה ברורה יותר מאשר מלשון הגדתנו, שבן זוגו (ההופכי) של החכם אינו הרשע, אלא הטיפש. לא נותר לנו אלא לחבר ביחד את הרשע ואת שאינו יודע לשאול; אך מה המשותף בין שניהם?

א. הבן הרשע והבן שאינו יודע לשאול קשורים למצוות חג הפסח. הרשע שואל על קרבן פסח, ושאינו יודע לשאול נענה במצוַת מצה ובביעור החמץ, וכפי שנתבאר לעיל. שני הבנים האחרים אינם קשורים לחג הפסח.

ב. אצל שניהם - הרשע ושאינו יודע לשאול - נזכרת "עבודה": "מה העבודה הזאת לכם" ו"ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה".

ג. לשני הבנים הללו נותן בעל ההגדה תשובה זהה:

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמֹר - בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". (שמות י"ג, ח)

פסוק זה הוא התשובה הנאמרת בתורה לבן שאינו יודע לשאול, ובעל ההגדה ענה אותה גם לבן הרשע. אין ספק שהתשובה נאמרת במנגינה שונה, שהרי בעל ההגדה הוסיף צו לאביו של הבן הרשע להקהות את שיניו, אך התשובה עצמה זהה.

והדין עם בעל ההגדה. שהרי שני הבנים הללו אינם יודעים לשאול. השאלה "מה העבודה הזאת לכם" אינה מסתיימת בסימן שאלה, אלא דווקא בסימן קריאה! לכן גם התורה לא כתבה ביחס אליה "כי ישאלו בניכם", אלא "כי יאמרו אליכם בניכם".

ואפשר עוד לדייק כגר"א, שהתשובה שנתנה התורה כלל אינה נאמרת לרשע. בניגוד לבנים האחרים, שנאמר בהם "ואמרת אליו" או "ואמרתם אליהם" - על הבן הרשע נאמר "ואמרתם זבח פסח" וכו'. הבן הרשע עצמו ממתין לתשובה הניתנת לבן שאינו יודע לשאול.

* * *

לאידך גיסא, יש גם הרבה מן המשותף בין המקראות העוסקים בבן החכם לבין המקראות העוסקים בבן התם (הטיפש, כלשון הירושלמי):

א. שניהם אינם קשורים בחג הפסח. החכם שואל על לימוד התורה והמצוות, והתם שואל על מצוַת הבכור.

ב. סגנון המקראות בשאלתם זהה: "כי ישאלך בנך מחר לאמֹר מה...".

ג. יסוד התשובה במקראות לשאלתם - זהה אף הוא:

"כי ישאלך בנך מחר לאמֹר - מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צִוה ה' א-לוהינו אתכם: ואמרת לבנך - עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה". (דברים ו', כ-כא)

"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמֹר - מה זאת; ואמרת אליו - בחֹזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". (שמות י"ג, יא)

ד. התלמוד הירושלמי מחליף בין תשובת האב לבן החכם לבין תשובתו לבן התם כפי שהן בהגדתנו:

"בן חכם - מהו אומר? 'מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' א-לוהינו אותנו'. אף אתה אמור לו - 'בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים'...

טיפש - מהו אומר? 'מה זאת'. אף את למדו הילכות הפסח, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת".

אפשר שהזהות בין הבנים בכל קבוצה נועדה לחדד את ההבדלים שביניהם. בכך נעסוק בפרקים הבאים.

הבן החכם

כאמור לעיל, התשובה לבן החכם ולבן התם במקראות נראית זהה, והתשובה השונה שעונה להם בעל ההגדה מתחלפת בתלמוד הירושלמי. מהו אפוא ההבדל בין שני הבנים הללו, מלבד תוכן שאלתם?

אליבא דאמת, רק חלקה הראשון של התשובה לשני הבנים זהה. המשך התשובה לשניהם הוא שונה לחלוטין. נעיין בתשובות המלאות, ונפתח בבן החכם:

"כי ישאלך בנך מחר לאמֹר - מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צוה ה' א-לוהינו אתכם: ואמרת לבנך - עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה: ויתן ה' אותֹת ומֹפתים גדֹלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו: ואותנו הוציא משם למען הביא אֹתנוּ לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבֹתינו: ויצוֵנו ה' לעשות את כל החֻקים האלה ליראה את ה' א-לוהינו לטוב לנו כל הימים לחיֹתֵנו כהיום הזה: וצדקה תהיה לנו כי נשמֹר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-לוהינו כאשר צִונו". (דברים ו', כ-כה)

ניכר כאן רצונו הטוב של הבן ללמוד את התורה ואת המצוות. אך האב מצטווה שלא לפתוח במניין המצוות ולבאר לבנו את כולן, אלא ללמד לבנו 'את התורה כולה על רגל אחת', דוגמת מה שנתבקש הלל ללמד את הנוכרי שבא להתגייר על מנת ללמוד את כל התורה על רגל אחת. הלל לימד את הנוכרי כלל משלו - "מאן דסני עלך לחברך לא תעביד" - וכנס בו, לטעמו, את כל התורה כולה. בסיטואציה דומה, התורה מצווה על האב לומר לבנו כלל אחר: את מצוַת היסוד - "אנֹכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מצווה זו היא הראשונה בעשרת הדברות, הכוללים (על פי אזהרות הרס"ג, ודומני שגם על פי פשוטו של מקרא) את כל התורה כולה. הדיבֵּר הראשון הוא החשוב ביותר, והוא כולל את כולם בתוכו. מצוַת 'אנֹכי', אפוא, היא יסוד התורה כולה[2].

אפשר שזה גם פשרה של פרשת ציצית. שהרי מצוַת הציצית אמורה להזכיר את כל המצוות, וכיצד היא יכולה להזכיר את כל תרי"ג המצוות? וכך נאמר שם:

"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדֹשים לא-לוהיכם: אני ה' א-לוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוהים, אני ה' א-לוהיכם". (במדבר ט"ו, מ-מא)

משמע, המצווה שהציצית מזכירה היא מצוַת האמונה ב"אנֹכי ה'... אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ובכך היא מזכירה גם את כל המצוות האחרות, התלויות בה.

כאמור, זוהי התשובה שמקבל הבן החכם. אם נעיין בפרשה כולה, נגלה שהתשובה לבן החכם באה בעקבות פרשת "שמע ישראל", שעיקרה ייחוד ה' ונאמר בה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך".

אמנם, בהמשך של פרשת התשובה לבן החכם נאמרה לא רק סיבת המצוות - קבלת מלכות ה' שהוציאנו מעבדות מצרים, אלא גם תכליתן של המצוות:

"...עבדים היינו לפרעה במצרים... ואותנו הוציא משם למען הביא אֹתנוּ לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבֹתינו: ויצוֵנו ה' לעשות את כל החֻקים האלה ליראה את ה' א-לוהינו לטוב לנו כל הימים לחיֹתֵנו כהיום הזה: וצדקה תהיה לנו כי נשמֹר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-לוהינו כאשר צִונו". (דברים ו', כא-כה)

תכלית המצוות היא ירושת הארץ, הטוב לנו והצדקה לפניו.

דומה, שלא נוכל להעריך את עומק ההסבר לבן החכם עד שלא נבוא להשוותו עם חברו התם.

הבן התם

נבחן גם את הבן התם בהקשרו המלא, במקראות הדנים במצוַת הבכור:

"וכל פטר חמֹר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה: והיה כי ישאלך בנך מחר לאמֹר - מה זאת, ואמרת אליו - בחֹזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים: ויהי כי הִקשה פרעה לשלחנו, ויהרֹג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכֹר אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זֹבֵחַ לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". (שמות י"ג, יג-טו)

מה נשתנה במצווה זו, שדווקא בה יבחר הבן לשאול את אביו על פשרה?

מן התשובה נראה שעיקר שאלתו של הבן נוגעת לעריפת פטר החמור. ואכן, זוהי מצווה חריגה ומזעזעת, ויש להניח שגם בן שאינו מתעניין במיוחד במעשי המצוות של אביו ישאל לפשרה.

הבה נפעיל מעט את דמיוננו. הבן התם אינו בהכרח חסר תבונה. אפשר שהוא צעיר בגילו, אפשר שכנער קטן שמח על לידת החמור החדש. כדרכו של נער צעיר, ודאי ליטף את הבהמה הצעירה והאכילה בידיו, והחמור הצעיר אף נקשר אליו. לפתע רואה הבן את אביו נוטל את החמור התמים, ועורף את ראשו. המעשה נראה חסר טעם ותכלית וחסר רחמים. הבן זועק אל אביו - מה זאת!! וכאן מושיב האב את בנו המבוהל על ברכיו, ומספר לו את סיפור יציאת מצרים. זוהי מצוַת האמונה הראשונה, תחילתה כסיפור לבן החכם אך המשכה שונה. האב אינו מתרכז במצוות שה' ציווה אותנו, אלא דווקא במצווה האחת שציווה את פרעה. האב מספר לבנו שפרעה ועמו סירבו לקיים את צו ה', וגורלם היה דומה לגורלו של החמור שראשו נערף זה עתה או לגורל אביו של החמור הצעיר, שבנו בכורו מוטל עתה מת לפניו. הנער המזועזע מפנים בדרך הקשה - אבל ההכרחית - את גורלו של מי שמסרב לקיים את מצוות ה'. הוא עתיד לקיים בשלב זה את המצוות, ולו מחמת הפחד.

האם ראויה דרך זו לשכנע את בני העם לקיים מצוות? מסתבר שכן, שהרי זו הייתה הדרך שבה נפגש העם עם המצוות בפעם הראשונה, עוד לפני ההתגלות השלמה במעמד הר סיני:

"...שׁם שׂם לו חֹק ומשפט ושם נסהו: ויאמר - אם שמוע תשמע לקול ה' א-לוהיך והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו ושמרת כל חֻקיו - כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רֹפאך". (שמות ט"ו, כה-כו)

השכר על המצוות כאן אינו ארץ הייעוד, ואף לא הצדקה לפני ה'. השכר הוא מניעת מכות מצרים ממקיימי המצוות. מכאן אתה למד, שמי שלא יקיים את המצוות - ילקה כדרך שלקו המצרים שלא שמעו לקול ה'.

וביתר הרחבה נכתבו הדברים בפרשת התוכחה במשנה תורה:

"והיה אם לא תשמע בקול ה' א-לוהיך... ידבק ה' בך את הדבר... יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר, מן השמים ירד עליך עד השמדך... יככה ה' בשחין מצרים... והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העִור באפֵלה... זרע רב תוציא השדה ומעט תאסֹף כי יחסלנו הארבה... והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם... והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגֹרת מפניהם ודבקו בך... והשיבך ה' מצרים באניות והתמכרתם שם לאֹיבך לעבדים ולשפחות". (דברים כ"ח)

העונש על אי-השמיעה בקול ה' מובא בסגנון דומה לנאמר במרה: מכות מצרים, אותות ומופתים וגלות ועבדות במצרים.

עם ישראל במרה הוא בבחינת בן צעיר ותם. השכנוע כלפיו מתבצע באופן דומה לחינוכו של הטירון בצבא - 'דרך הרגליים', דרך הפחד מן העונש והדגמתו. עם ישראל במעמד הר סיני הוא כבן הבוגר והחכם. מצוַת האמונה בא-ל שהוציאו ממצרים והמצוות הבאות בעקבותיה מקבלות משמעות נעלה של "והייתם לי סגולה מכל העמים", ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ומעין מה שנאמר לבן החכם.

שני הבנים - החכם והתם - הם דומים בסגנונם בשאלה ובתשובה, אך הם הפוכים זה מזה בסיבת ההתעוררות לשאול את השאלה ובתכלית קיום המצוות המוסברת להם. הבן החכם מתעורר לשאול בעקבות קריאת שמע ובעקבות הערכים העולים מפרשת "שמע ישראל". התכלית הנאמרת לו היא ירושת הארץ, הטוב והצדקה לפני ה'. הבן התם מתעורר בעקבות אירוע קשה ומזעזע - עריפת החמור הצעיר. תכלית המצוות הנרמזת לו היא ההצלה מעונשן של מכות מצרים, שהן מנת חלקו של הממרה את פי ה'.

הבן הרשע

כפי שאמרנו, הבן הרשע הוא בן זוגו של הבן שאינו יודע לשאול, ושניהם קשורים בחג הפסח. הבן הרשע שואל בדרכו שלו דווקא על קרבן הפסח:

"והיה כי יאמרו אליכם בניכם - מה העבֹדה הזאת לכם: ואמרתם - זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הִציל...". (שמות י"ב, כו-כז)

מדוע הוא שואל דווקא על קרבן הפסח?

נראה, שקרבן פסח אינו (רק) ממצוות הזיכרון של החג, שכן תלותו ביום יציאת מצרים קטנה מתלותן של שאר מצוות הזיכרון, כמצה וכמרור. עדות לכך ניתן למצוא באפשרות שמעלה המכילתא (ואמנם דוחה אותה מייד), שכל גר המתגייר יקריב קרבן פסח בעת כניסתו למצוות:

"'וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה'' - שומע אני, כיון שנתגייר יעשה פסח מיד? תלמוד לומר: 'והיה כאזרח הארץ'. מה אזרח בי"ד - אף גר בי"ד". (מכילתא דרבי ישמעאל מס' דפסחא פרשה טו)

בדומה לכך, גם מצוַת פסח שני מנתקת בין קרבן הפסח לבין זמנה של יציאת מצרים. ואכן, המקומות במקרא שהקרבת קרבן הפסח מוזכרת בהם (ובהרחבה!) מורים על כך ש'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', בלא קשר חד-משמעי ליציאת מצרים הראשונה, זו שהייתה בחמישה עשר יום לחודש הראשון.

בכל מקום במקרא, קרבן הפסח נלווה לכריתת ברית חדשה עם הקב"ה להיות לו לעם, כשם שהיה ביציאת מצרים המקורית. כיוון שאף הגר כורת ברית עם הקב"ה בזמן התגיירותו - היה מקום לחשוב שמצווה עליו להקריב קרבן פסח.

נבהיר מעט יותר: הפסח מתואר בחומש הפקודים (פ"ט), בשנה השנייה במדבר ערב כניסתם הצפויה של בני ישראל לארץ (לפני שנגזרה גזירת ארבעים השנים במדבר). משלא נכנסו לארץ - עשו בני ישראל פסח נוסף בעת כניסתם לארץ בימי יהושע (פ"ה), ביחד עם ברית המילה. זו הייתה ברית חדשה שכרת העם עם הקב"ה בעת כניסתו לארץ.

פסח כיוצא בו עשו שבי הגולה בעת שבאו לארץ (עזרא פ"ו), ואף שם נכרתה ברית חדשה עם הקב"ה.

בספר דברי-הימים (ב', כ"ט-ל"א) מופיע תיאור נרחב של הפסח שעשה חזקיהו מלך יהודה לאחר שהסיר את כל העבודה הזרה ואת כל במות התופת שבנה אביו אחז בגיא בן הינום, ולאחר שטיהר את המקדש משיקוצי אביו. כיוצא בו עשה יאשיהו פסח גדול (דברי הימים ב' ל"ה) לאחר שכרת ברית בין העם לבין ה', והסיר את שיקוצי מנשה ואמון מירושלים ומן המקדש.

מכל המקורות האלו עולה שהפסח אינו רק חג זיכרון. הפסח מבטא ברית חדשה הנכרתת בין הקב"ה ובין עמו במקום הברית שהופרה בחטאי הראשונים - דור המדבר, אחז, מנשה ואמון, דור החורבן וגולי בבל. שאלתו של הבן הרשע אינה נובעת, אפוא, מחוסר ידיעה של ההיסטוריה הקדומה. שאלתו היא קריאת תגר על כריתת הברית הנוכחית עם הקב"ה, בדורו שלו!

נבהיר את דברינו: חזקיהו מלך יהודה עלה למלוכה על סף חורבן שתי הממלכות, יהודה וישראל, בחטאיהן. אחז מלך יהודה ובן זמנו, פקח בן רמליהו מלך ישראל, הרשיעו לעשות מכל קודמיהם, וברקע ניצבת ממלכת אשור, שבט אפו ומטה זעמו של הקב"ה. חזקיהו עשה הכל כדי לעצור ברגע האחרון את המפולת. הוא טיהר את ירושלים ואת המקדש מן העבודה הזרה, החזיר עטרה ליושנה במצוות רבות וחשובות וכרת ברית עם הקב"ה על הפסח. הוא ניסה לעצור את המפולת גם בממלכת שומרון, וקרא לשבטי ישראל הנותרים לעמוד עמו בברית על קרבן הפסח:

"ויעמידו דבר להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח לה' א-לוהי ישראל בירושלִַם, כי לא לרֹב עשו ככתוב: וילכו הרצים באגרות מיד המלך ושריו בכל ישראל ויהודה וכמצות המלך לאמֹר - בני ישראל שובו אל ה' א-לוהי אברהם יצחק וישראל, וישב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור: ואל תהיו כאבותיכם וכאחיכם אשר מעלו בה' א-לוהי אבותיהם ויתנם לשמה כאשר אתם רֹאים: עתה אל תקשו ערפכם כאבותיכם, תנו יד לה' ובֹאו למקדשו אשר הקדיש לעולם ועִבדו את ה' א-לוהיכם וישב מכם חרון אפו: כי בשובכם על ה', אחיכם ובניכם לרחמים לפני שוביהם ולשוב לארץ הזאת כי חנון ורחום ה' א-לוהיכם ולא יסיר פנים מכם אם תשובו אליו: ויהיו הרצים עֹברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבֻלון, ויהיו משחיקים עליהם ומלעִגים בם". (דברי-הימים ב' ל', ה-י)

חזקיהו מפציר בשבטי ישראל לכרות ברית חדשה עם ה', אך בערי אפרים, מנשה וזבולון לעגו לשליחיו. בלשונו של בעל ההגדה - שבטים אלו שאלו: "מה העבודה הזאת לכם".

הנסים שנעשו לחזקיהו מפני חיל אשור בשערי ירושלים מתוארים בפיוטי ליל הסדר, כיוון שהם אירעו בליל פסח. אך אנשי ממלכת שומרון לא זכו לראותם. הם גלו שנים ספורות קודם לכן לחלח, לחבור, לנהר גוזן ולערי מדי. ממש כפי שאומר בעל ההגדה - "אילו היה שם לא היה נגאל".

הבן שמדובר בו בנסיבות אלו אינו אחר מאשר רשע.

שאינו יודע לשאול

כאמור לעיל, אנו נוהגים לראות בבן זה אחד שאינו מבין דבר, ולהתייחס אליו בסלחנות וברחמים. הוא בתודעתנו הבן הקטן, שאינו מבחין בשינוי שנעשה סביבו; העולה החדש מרוסיה, יהודי למחצה שלא ראה סדר כהלכתו מעולם; החייל מן המשפחה המתבוללת שהזדמן באקראי לשולחננו; וכדומה.

אך עקרון הזוגות המנוגדים שהצבנו, המעמיד את הבן שאינו יודע לשאול אל מול הבן הרשע, מביא אותנו לבחינה מחודשת של טיבו של בן זה. ואכן, כולנו מכירים את הסיפור על האב שרצה לתת את תורתו לבניו. הוא הציע אותה לשלושת בניו הראשונים, אך הם שאלו מה כתוב בה ומצאו בה פרט שאינו מתאים לאופיים. כשהציע את תורתו לבן הרביעי - לא שאל דבר, ואמר מיד "נעשה ונשמע". בן זה היה עם ישראל במתן תורה.

היעדר הנכונות לשאול אינו חייב להתפרש כטיפשות. הוא יכול להתפרש כאמונה תמימה וכנכונות לעשות כל דבר בלי לשאול מה הסיבה ומה התכלית. לעיתים אנו מכירים בכך שאין צורך בסיבה: ''ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה''". אין צורך בסיבה ואין צורך בתכלית; דיינו בכך שהתורה ציוותה לעשות כן. הבן הרביעי הוא הצדיק והמאמין.

וכאן ההבדל הגדול שבין הבן הרשע לבין הבן שאינו יודע לשאול, אף ששניהם נאמרו בסגנון דומה. מדבריו של הרשע ניכר שהוא אינו מוכן לקיים את המצווה עד שישתכנע בחשיבותה. במקרה שלנו הוא אינו משתכנע בחשיבותה, והוא מנגח בה ולועג לה.

הבן שאינו יודע לשאול, שמצוַת הגדתו נאמרה על המצה, מקבל את המצה ואוכל אותה. הוא אינו שואל מדוע ולמה. אפשר שהוא מושפע מאווירת החיפזון האופפת את המצה, חיפזון המקרין הוראת 'עכשיו אין זמן לשאלות, עת לעשות!'. הבן ראה את האפייה הנחפזת, הוא ראה את אביו בעת אכילת מצת המצווה דוחס אל פיו את ה'כשני זיתים', מביט על השעון ומודד זמן של 'כדי אכילת פרס', הוא ראה אותו שם את אצבעו על פיו בעת אכילת המצה ורומז למסובים שלא לדבר עד תום אכילתה. הבן ראה גם את אכילת ה'סנדוויץ'' הראשון - מצוַת כורך - והסנדוויץ' תמיד התקשר בתודעתו לאכילה נחפזת בעת מסע או בשעת העבודה. בעת שהיה המקדש קיים, הוא אכל ביחד עם המצה את בשר הצלי החפוז של הקרבן. אפשר שראה את אביו כשמותניו חגורים ומקלו בידו (כשם שבניו של כותב שורות אלו רואים את אביהם בעת שהוא אוכל את האפיקומן לזכר קרבן פסח, נעלי המסע שלו לרגליו, תרמילו על כתפו, הוא לבוש בגדי מסע וממתין לאליהו שיבוא לקחת אותו אל המסע הארוך והמייגע של הגאולה). הבן ראה כל זאת והבין שאין זו שעה לשאול שאלות. זוהי שעה לעשות, ולא לדבר!

וכאן מצווה התורה את אביו לומר לבן למרות החיפזון:

"בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". (שמות י"ג, ח)

לי וגם לך, בני! החיפזון אינו כה גדול עד שלא אבאר לך את פשרו, את פשר יציאת מצרים.

בנימה קלילה יותר, אציין שאף שלא מצאתי דרך זו בין המפרשים - מצאתיה בין המשוררים. לנעמי שמר היו תמיד אינטואיציות טובות. את השיר "ירושלים של זהב" היא חיברה כחודש לפני מלחמת ששת הימים, כשאיש עוד לא העיז לחלום! היא חיברה גם שיר קליל על ארבעת הבנים היוצאים מן ההגדה, איש איש לגורלו, וכל אחד מוצא את האישה המתאימה לו. וכך היא (כמעט) מסיימת את השיר:

"וזה שלא ידע לשאול / לקח את היפה מכול
שילב ידו בתוך ידה / וחזר איתה להגדה"

לאמור: דווקא זהו הבן המובחר והחביב מכולם.

* * *

מילה אישית אחרונה מניסיוני הדל כהורה. ארבעת הבנים אינם חייבים בהכרח להיות ארבעה בנים שונים. הם יכולים כולם להתגלם בבן אחד במצבים שונים. בן צעיר שלא יאכל דבר מן הצהרים של ערב פסח ועד ליל הסדר, עלול לשדר בהתנהגותו כבר כעשרים דקות אחרי "מה נשתנה" - "מה העבודה הזאת לכם". הוא יודיע לאמו בדרכו פעם אחר פעם, שהוא אינו רואה תוחלת ותכלית בהמתנה ל'שולחן עורך' עד לשעה עשר בלילה או קרוב לכך. בן שלא יישן בערב פסח אחר הצהרים עלול להפוך זמן קצר אחרי "מה נשתנה" לבן התם, האדיש והמנומנם, שסיפור יציאת מצרים אינו בראש מעייניו. הוא עלול להפוך כעבור זמן לזה שאינו יודע לשאול, אך לא מחמת אמונה תמימה אלא מחמת התרדמה. בן שיישן ויאכל כדי צורכו (על פי מגבלות ההלכה בערב פסח) - יש סיכוי טוב שיהיה בליל הסדר הבן החכם, עד 'חד גדיא' ועד בכלל.

ומן הבנים אל אמם. אין דבר המדאיב את הלב יותר מאישה שטרחה בשבועות שלפני פסח על ניקיון הבית, שטרחה בימים שלפני פסח על הידורי ה'שולחן עורך', ונפלה שדודה בעייפותה באמצע ה'מגיד'. החכם עיניו בראשו, ויש עליו לעשות הכל - וממש הכל - כדי שבני ביתו ינוחו כל צורכם בערב פסח אחרי חצות היום, וכדי שהלילה היפה ביותר שלנו במשך השנה יהיה ערני ומלא בתוכן.

חג שמח וכשר!

 


[1] המניין מתייחס לסדר שמנינו, אך הוא אינו הסדר של התורה.

[2] כך עולה גם מדברי ריה"ל בספר הכוזרי במאמר א'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)