ארבע כוסות

  • הרב משה טרגין

ארבע כוסות

הערה: שיעור זה מבוסס על מהלך הלקוח מספרו של ר' חיים מבריסק "חידושי ר' חיים סולובייצ'יק על הרמב"ם".

אחת המצוות המרכזיות בליל הסדר היא מצוות שתיית ארבע כוסות. במובן מסוים, נראה שאנו עוסקים במצווה חדשה וייחודית לליל הסדר, שאין לה כל קשר או יחס עם מצוות אחרות. אם קיים דמיון כלשהו בין מצווה זו למצוות אחרות, הרי שיש לדמות את ארבע כוסות לקידוש, ואולי אף לברכת המזון (שלפעמים נאמרת על כוס יין, כפי שאכן נהוג לומר אותה בליל פסח). שיעור זה יעסוק בשאלה יסודית זו: עד כמה ניתן להתייחס למצוות ארבע כוסות כאל חלק מהמצווה הכללית של ברכה על כוס יין (שבליל הסדר נאמרת ארבע פעמים כנגד כל ברכה שמברכים במהלך הסדר), ועד כמה ניתן לומר שזו מצווה חדשה המיוחדת לליל הסדר, מצווה המשתלבת באופיו הייחודי של לילה זה.

המשנה הראשונה בפרק העשירי של מסכת פסחים דנה באיסור להתחיל ארוחה בערב פסח לאחר חצות היום. מטרתו של האיסור להביא את האדם לידי כך שיאכל מצה לתיאבון בלילה. אף על פי שאדם מצווה להימנע מלאכול אף בערב שבת, בערב פסח איסור זה חמור יותר - כחלק מחובת ההכנה לקיום מצוות מצה. המשנה מוסיפה לומר, שאפילו עני שבישראל חייב להימנע מלאכול בערב פסח (למרות שהיה ניתן לחשוב שייוותר לו תיאבון גם לאחר ארוחתו). כיוון שהמשנה עוברת לדון בדיני העניים, המשנה מודיעה לנו שמצוות ארבע כוסות כה חשובה, עד שיש להפנות משאבים המיועדים לתמחוי (תרומות המיועדות לקניית אוכל לעניים) לצורך קניית יין לארבע כוסות למי שאין לו יין משלו. המשנה אומרת: "אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות".

תוספות שואלים מדוע קונים יין רק לעני - מה עם שאר בני משפחתו? תוספות מסיקים מלשון המשנה שרק אדם אחד חייב לשתות ארבע כוסות. אחרים יכולים לצאת ידי חובתם על ידי שמיעת הברכה ועניית אמן. תוספות מנמקים את דעתם בכך שאין סיבה לומר שמצוות ארבע כוסות שונה מהותית מקידוש, שבו בני הבית יוצאים ידי חובתם במשך כל השנה גם מבלי שיטעמו מן היין. מכאן יוצא, שלדעת תוספות מצוות ארבע כוסות אינה שונה מארבע כוסות של ברכה. בליל הסדר אנו מברכים ארבע ברכות (קידוש, מגיד - אשר גאלנו, ברכת המזון והלל), וכל אחת נאמרת על כוס יין (לסיבת הדבר - ראה סיום). אם אין ארבע כוסות אלו באות אלא להוסיף ולהעשיר את הברכה, אין צורך שכל אחד מהמסובים ישתה מן היין בעצמו.

בפשטות, אנו מבינים את מצוות ארבע כוסות כהרבה יותר ממצוות כוס של ברכה. שתיית היין נתפסת כחלק מאווירת החירות הכללית השוררת בליל הסדר, אווירה המתבטאת גם בהסבה. במובן זה, שבו היין בא לצורך הדגשת חוויה זו, יש צורך שכל אחד מהמסובים ישתה בעצמו. באמירת קידוש במשך שאר ימות השנה, הצורך בכוס יין בא כדי לתת חשיבות למעמד, וחשיבות זו מושגת גם כשאין שאר בני הבית טועמים מהיין. שתיית היין בקידוש במשך השנה אינה מרכיב מהותי של המצווה, אלא רק תוספת חיצונית שנועדה לכבד את הקידוש. אולם במצוות ארבע כוסות, מטרת המצווה היא ליצור אווירת חירות, וכדי להגשים מטרה זו, שתיית היין על ידי כל המסובים הכרחית.

דעה זו נתמכת על ידי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז', ז), הדורש שכל אחד מהמסובים ישתה ארבע כוסות. נראה כי הרמב"ם מחשיב את שתיית ארבע כוסות בין מרכיבי הסדר שתפקידם להביע חירות (כמו הסבה), ובכך הוא מאשש את ההבנה כי ארבע כוסות אינן סתם כוס של ברכה, אלא (ואולי בנוסף) יש להן תפקיד ביצירת אווירה של חירות.

סיכום:

הצלחנו לבודד שני ממדים במצוות ארבע כוסות. ייתכן שהן באות לכבוד ארבעת הברכות שנאמרות במשך הסדר, וייתכן שתפקידן לתרום לאווירה הכללית של חירות. מצאנו נפקא מינה אחת לחקירה זו - מי צריך לשתות יין.

נפקא מינא נוספת לחקירה היא מספר הכוסות שחייבים בהן והסיבה למספר זה. אנו רגילים לשייך את ארבעת הכוסות לארבעת לשונות הגאולה המופיעות בפרשת וארא. המקור לכך הוא ירושלמי במסכת פסחים, המונה גם את ארבעת כוסות התרעלה (זהו דימוי המשמש בתנ"ך לציון נקמת ה' באומות העולם) המופיעות בתנ"ך, כמקור נוסף לארבעת הכוסות. כל אחד מהמקורות הללו מניח כהנחת יסוד שעקרונית אין הגבלה על מספר הכוסות. ואכן, אם מטרת השתייה היא ליצור אווירה של חירות אין סיבה להגביל את מספר הכוסות. כמות היין צריכה להיקבע לפי טעמו ויכולתו של השותה. אולם הר"ן (יט. בדפי הרי"ף) מציע הבנה שונה. מכיוון שבלילה זה אנו מברכים ארבע ברכות, הסמיכו חז"ל את שתיית הכוסות לברכות. גישה זו סבורה שכוס של ברכה היא מרכיב דומיננטי של המצווה, בנוסף למרכיב החירות, ומספר הברכות מכתיב את מספר הכוסות (בסיום נביא גמרא המשלבת שני ממדים אלו).

לעתים קרובות, ניתוח המקרים יוצאי הדופן יעזור לנו בהבנת ההלכה. לא נוכל להבין את אופי ההלכה על ידי בחינת המקרים הרגילים שבהם היא מטפלת. רק אם ננתח את המקרים המיוחדים של ההלכה נוכל להבין את מהותה. מהם המקרים המיוחדים במצוות ארבע כוסות? הגמרא במסכת פסחים (קח:) מתארת שני מקרים כאלה.

הגמרא מתארת מקרה של אדם ששתה יין חי ופוסקת שהוא יצא ידי חובתו. בימי חז"ל היה נהוג לייצר יין מרוכז, למהול אותו במים לפני הארוחה. טעמו של התרכיז לפני המהילה היה מר וחריף. אך עם זאת, תרכיז זה עדיין נחשב יין. לאחר הפסק הראשוני שאדם זה יצא ידי חובתו, הגמרא מוסיפה שאדם זה קיים את המצווה באופן חלקי בלבד. בלשון הגמרא: "ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא". ההבנה הפשוטה לחלוקה זו נעוצה בהבדל שבין שני האספקטים שהעלינו לעיל במצוות ארבע כוסות. אדם ששתה יין חי קיים רק ממד אחד ממצוות ארבע כוסות. כיוון שאדם זה שתה משקה שמוגדר פורמלית כיין, הוא קיים את ממד הכוס של ברכה. אך מכיוון שסוף סוף הוא לא נהנה בשתיית היין, הוא לא קיים את ממד החירות שבשתייה. בשתייה מוזרה זו הוא קיים אספקט אחד של המצווה, ולא קיים את האספקט השני.

הגמרא מעלה מקרה מיוחד נוסף של שתיית ארבע כוסות. מה הדין אם אדם שתה את כל ארבעת הכוסות בבת אחת - בזו אחר זו - ולא כסדרן? הגמרא מסיקה שהוא קיים את המצווה - אך שוב, קיום חלקי בלבד. במקרה זה יש הבדל משמעותי בין הגירסה המופיעה בגמרות שלנו לבין גירסת הרי"ף והרמב"ם. אנו נלמד את גירסת הרי"ף והרמב"ם בעניין. לפי גירסה זו יש לגרוס בגמרא "ידי חירות יצא ידי יין לא יצא". מקרה זה הוא המקרה ההפוך למקרה של שתיית יין חי. כיוון שהוא לגם כמות גדולה של יין הוא בוודאי חווה חירות. אולם, כיוון שהוא שתה את כל הכוסות בבת אחת, ללא קשר עם הברכות שהיה עליו לומר, הוא לא קיים את מצוות כוס של ברכה. גם אדם זה קיים רק ממד אחד מבין שני הממדים של מצוות ארבע כוסות.

סיכום:

בניסיון להגדיר את מצוות ארבע כוסות מצאנו שלוש נפקא מינות: מי מחויב בשתייה, כמה כוסות, ומקרים מיוחדים של שתיית ארבע כוסות. מקרים מיוחדים אלו הראו לנו שבמקרים הרגילים של המצווה קיימים שני מרכיבים. על ידי שתיית סוג מיוחד של יין, או ע"י שינוי סדר השתייה, אפשר לפגום באחד המרכיבים של המצווה.

יש לדון בעניין נוסף: מהו שיעור היין שיש לשתות? הגמרא במסכת פסחים (קח:) סבורה שיש לשתות רוב כוס. דעה זו עומדת בניגוד למה שאנו פוסקים בנוגע לקידוש (הפסק מבוסס בחלקו על הגמרא שם קז.) שיש לשתות רק רוב רביעית. אפשר לומר שההבדל בין השיעורים נעוץ בכך שארבע כוסות אינן רק כוס של ברכה. אילו הן היו רק כוס של ברכה, היה מספיק לשתות גם בהן רק רוב רביעית. במקרים של כוס של ברכה המרכיב המרכזי הוא הברכה, והשתייה היא מרכיב משני בלבד, לכן ניתן להסתפק בשתיית רוב רביעית. לעומת זאת, במקרה של ארבע כוסות יש לשתות רוב כוס, אפילו אם כוס זו מכילה יותר מרביעית, מכיוון שיש בהן מרכיב של חירות. תוספות במקום מתנגדים שוב לחלוקה בין ארבע כוסות לבין קידוש. כשם שבקידוש יש לשתות רק רוב רביעית, ורק אדם אחד צריך לשתות שיעור זה, כך גם בארבע כוסות. מתוספות עולה כי הם מתעלמים מפן החירות שבארבע כוסות.

נקודות מתודיות:

1. בתחילת ניתוח הלכה מסוימת, ניתן להשתמש וצריך להשתמש בשאלה יסודית שנוכל להיעזר בה בניתוח: האם זו הלכה ישנה ומוכרת (קרוב לוודאי עם כמה שינויים קלים) או שמא זו הלכה שונה בתכלית? כמובן, לכל צד בשאלה ישנן מספר רמות אפשריות, אך שאלה זו יכולה למקד אותנו בסוג ההוכחות והראיות שבהן עלינו להשתמש.

2. כפי שכבר ראינו בעבר, טבעה ואופיה של ההלכה קובע את פרטי ההלכה (מי המחויב, מה החיוב, מקום וזמן וכו'), ובהתאם - ניתן להסיק מפרטים אלו על אופי ההלכה.

3. ניתן לזרוע אור על אופי ההלכה באמצעות ניתוח המקרים המיוחדים. על ידי חקירת יוצאי הדופן אנו בוחנים את ההלכה, מתוך ניסיון להגדיר את תוכנה.

סיום:

בשיעור זה נגענו בנושאים רבים הקשורים לפסח. אני אתייחס בקצרה לכמה מהם. אשמח לספק הסבר נוסף, לבקשתכם.

1. כשעוסקים בכוס של ברכה עולה מאליה השאלה הבאה: מדוע הברכות בלילה זה נאמרות על כוס יין, בניגוד לצורה שבה הן נאמרות בשאר ימות השנה? אפשר להבין מדוע קידוש וכוס של ברכת המזון צריכים להיאמר על היין. גם את אמירת הלל על היין ניתן לשייך לאופיו המיוחד של הלל הנאמר בלילה זה. הר"ן במסכת פסחים מצטט את דעת הגאונים הסבורים שייחודו של ההלל זה הוא בכך שהוא נאמר כשירה יותר מאשר כהלל רגיל. בעוד שההלל הנאמר במשך שאר ימות השנה נאמר על מנת לציין ולחגוג אירוע היסטורי, הלל זה נאמר בצורה ספונטנית כחלק מחוויה מחודשת של הנס (ברוח "אז ישיר" - בני ישראל אמרו שירה תוך כדי הנס). כיוון שבלילה זה חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, בלילה זה אנו אומרים הלל כשירה ולא רק כחגיגת מאורע היסטורי. הבדל זה יכול לשמש גם כהסבר לעובדה שאנו מפסיקים באמצע ההלל הנאמר בליל הסדר, בניגוד להלל הנאמר בשאר ימות השנה. אפשר לומר, שאופיו המיוחד של הלל זה מחייב את אמירתו על כוס יין.

2. הגמרא במסכת פסחים (קיז:) מנסה להוכיח מברכת המזון של ליל הסדר שכל ברכת המזון טעונה כוס. בניסיון זה, הגמרא מניחה שמטרת ארבעת הכוסות הוא לשמש ככוס של ברכה. אם כך, המהלך של הגמרא מובן - מדוע להוסיף כוס יין לברכת המזון אם בדרך כלל אין צורך בכוס יין לברכת המזון? הגמרא מתרצת שאין להביא הוכחה משום ש"ארבע כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצווה" - חכמים תיקנו ארבע כוסות משום חירות, ואחרי שנתקנו מסיבה זו, הוסמכה כל כוס לברכה. במשך שאר ימות השנה אין סיבה מיוחדת לתקן כוס של יין בברכת המזון. נראה כי הגמרא משנה את עמדתה בעניין ארבע כוסות במסקנתה. מטרתן העיקרית היא ליצור תחושת חירות, ורק משנתקנו כחובה, הוסמכו הכוסות לברכות. שתי הבנות אלו משקפות את ההבנות המשתקפות מתוך דברי הראשונים.

3. גירסתנו בגמרא (פסחים קח:) (בנוגע למי ששתה ארבע כוסות בבת אחת) היא: "ידי יין יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא" - מבלי להזכיר את המושג חירות. הרשב"ם מסביר ששתייה בצורה כזו, למרות שאין בה קיום מצוות ארבע כוסות (משום שהכוסות נשתו שלא כסדרן), יש בה תחושת שמחה - הנצרכת בכל יום טוב, והמוגברת על ידי היין. מסיבה כלשהי, מסרבת גירסה זו לראות בצורה כזו של שתייה קיום של חירות. האם זה בשל העובדה שחירות אינה כלל מרכיב במצוות ארבע כוסות, או שמא רק משום שצורה כזו של שתייה אין בה כדי לקיים את המרכיב של חירות בשתיית היין?