ארון כפורת וכרובים | 4

בהתייחסותנו לארון, לכפורת ולכרובים בשיעורינו הקודמים, הראינו עד עתה את ההקבלה בין הארון, הכפורת והכרובים, ואת משמעות חזרתה של התורה על נתינת העדות הן בארון והן בכפורת ובכרובים^[1]. כמו כן, ניסנו לבחון האם מדובר על כלי אחד או על שני כלים. בחינה זאת נעשתה הן על ידי עיון במקראות המתארים את הכלים, והן על ידי בחינת תפקיד כל אחד מן הכלים.

איך שלא נבין, ברור כי ישנו קשר משמעותי ביותר בין הארון לכפורת ולכרובים. הקשר הינו גם קשר מעשי מבחינת מבנה הכלי וגם קשר מהותי מבחינת הזיקה התוכנית הפנימית בין שני החלקים.

מבחינה מעשית, קשה להעלות על הדעת ארון המכיל בתוכו את הלוחות וספר התורה כשהוא פתוח בלא כל כיסוי, ועל כן הכפורת משמשת ככיסוי לארון. מאידך גיסא, ברור הן מצד החומר ממנו הוא עשוי מקשה זהב והן מצד שני הכרובים היוצאים מן הכפורת, כי לא מדובר על כיסוי טכני סתמי אלא כיסוי על ידי כלי בעל משמעות עצמית.

מבחינה מהותית, הצבענו על שני תכנים הקושרים בין הארון לכפורת ולכרובים:

• התורה על שני היבטיה – התורה שבכתב והתורה שבעל פה מתגלים בארון, בכפורת ובכרובים. בתוך הארון העשוי עצי שיטים מצופי זהב, מצויים הלוחות וספר התורה, ואילו מעל הכפורת מבין שני הכרובים העשויים מקשה זהב, נועד ה' עם משה, בחינת תורה שבעל פה המתחדשת ומתגלה ונמסרת לבני ישראל דרך משה בזמן שהותם במדבר.
• מצד שני, ישנו כאן כביכול מושב מלכותי של השכינה המורכב משני חלקים. החלק העליון הוא המושב, הכסא והכרובים משמשים ככסא ה', ואילו הארון משמש כהדום רגליים, כמעין שרפרף לכסא עצמו. בתוך ההדום, חוזה הברית הקושר בין הקב"ה לבין כנסת ישראל.

בהתחשב בשני ההיבטים הללו, אנו מציעים כי לפנינו מכלול אחד המורכב משני חלקים כשלכל חלק צביון משלו (הן מצד החומר ממנו הוא עשוי וצורתו, והן מצד ייעודו ומהותו), ועם כל ייחודיותו של כל חלק, הם מהווים יחדיו יחידה אחת.

 

 

 

תורה והתגלות

בהמשך לדברינו, ברצוננו להוסיף הערה בעניין הגדרת כל אחד מן החלקים שנמסרה לי על ידי ידידי הרב איתמר אלדר^[2]. הרב אתמר אלדר, מציע להגדיר את ייעוד הארון כתורה, ואת יעוד הכפורת והכרובים כהתגלות.

דגם יפה ליחס זה הינו מעמד הר סיני:

• שמות י"ט מציג לפנינו את עצם ההתגלות האלוקית: קולות, ברקים, ענן כבד על ההר, קול שופר חזק מאוד, אש, עשן כעשן הכבשן וכל ההנחיות הקשורות בהגבלת ההר ובהתקדשות העם וההר שלא יהרסו לעלות אל ההר. עצם ההתגלות הזאת הינה בעלת משמעות עצמית מבחינת הקשר בין הקב"ה לישראל.
• לעומת זאת בשמות פרק כ', מופיעים התכנים, הדבורים עצמם, עשרת הדברות.

ברור לגמרי, כי יש לעשרת הדברים שנמסרו תוכן בפני עצמו שאינו מותנה בהתגלות שקדמה. אולם, הקב"ה בחר למסור את התורה באופן זה, בו הוא מחד מתגלה כשישנה משמעות גדולה הן לראיה והן לשמיעה, ויחד עם ההתגלות הוא מוסר לוחות כתובים ותורה הכוללת מצוות ותכנים.

לפי זה, הכפורת והכרובים מייצגים את צד ההתגלות, ואילו עשרת הדברים את הצד של התורה על כל התוכן שבה.

על פי הדגמה זו ישנו קשר מהותי בין התורה להתגלות. לא הייתה התגלות לבד ותורה לבד, אלא הם נמסרו יחדיו. כל אחד מן המרכיבים זקוק לשני למרות שלכל אחד מהם קיום עצמאי: התורה נמסרת מתוך התגלות כדי להמחיש את המימד החי, הקיומי, הנוכח של הופעת השכינה. ואילו מצד שני, ההתגלות עצמה מלווה בכריתת ברית עם תוכן עם התורה והלוחות.

בצורה זו, מסביר יפה הרב איתמר את הכפילות לגבי נתינת העדות:

הציווי הראשון קשור לארון ולתורה שבו, ואילו הציווי השני המתייחס לכפורת והכרובים מזכיר שוב את העדות כאמצעי עבור ההתגלות ועל כן תוצאתו הוא גילוי השכינה.

גם בהגדרה יפה זו של הרב איתמר, ישנם שני מרכיבים שלכל אחד מהם הגדרה עצמית, אך הם מופיעים לפנינו משולבים כמכלול אחד.

 

 

 

היחס בין הארון לכפורת

עד עתה, עסקנו בשאלה האם ישנו כלי אחד, שנים או שנים שהם אחד. כפי שהוזכר בתחילת השיעורים בנושא זה, ברצוננו לבחון את היחס בין שני החלקים. האם מעבר לצדדים המעשיים, אחד הכלים משרת את השני או שישנה זיקה הדדית כאשר כל חלק מסייע לחלק השני בדבר כזה או אחר^[3].

מבחינת המבנה יש לזכור כי החלק התחתון המונח על הארץ הינו הארון, הארון עשוי עצי שיטים המצופים זהב. כמו כן, בעזרת בדי הארון נושאים את הארון הכפורת והכרובים - את המכלול כולו, ועל כן, בוודאי שהארון הינו הבסיס, היסוד שמעליו הכפורת והכרובים.

מבחינת החומרים, העובדה כי הארון עשוי עצי שיטים מצופים זהב, ואילו הכפורת והכרובים עשויים מקשה זהב, מחזקת לכאורה את ההבנה כי היסוד הינו הארון ואילו הכפורת והכרובים הם מעליו ובמובן זה במעלה עליונה יותר מצד החומר.

אך מאידך, בתוך הארון מונחים הלוחות וספר התורה, בחינת תורה שבכתב ועשרת הדברות, זכרון כתוב מקורי ממעמד הר סיני ועל פניו מעלתם עליונה מאוד, אולי במידה מסוימת אף יותר מן התורה המתגלה ונמסרת על פה על ידי הקב"ה למשה מבין שני הכרובים.

הנחתנו בכל אופן היא כי לכל אחד מן הכלים ישנו תפקיד ומהות עצמיים ויחדיו הם מהווים מכלול אחד. ננסה לתת כמה כיוונים שיבארו את היחס בין הכלים:

הרב ישראל אריאל^[4] מצביע על המקורות בתורה בהם הכפורת מופיעה בכלי המשכן לכאורה ככלי בפני עצמו (שמות ל"א, ז; ל"ה, יב; ל"ט, לה; מ', כא)^[5].

הזכרנו בדברינו בשיעורים קודמים, כי כאשר נמנים הכלים שנמשחו בשמן המשחה (שמות ל', כו) הכפורת אינה נמנית איתם. אי הזכרתה של הכפורת שם יכולה להתפרש כהכללת הכפורת בארון אשר כן נמשח, אך היא יכולה גם להתפרש בכיוון הפוך: היא איננה זקוקה כלל למשיחה. במובן זה הכפורת הינה מקור המשיחה של כלל הכלים, בה כביכול נוכחות השכינה תדירה - "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז, ב), ממנה יוצאת אש השורפת את הקרבנות.

הרב ישראל אריאל מציע כי ניתן לראות בפסוקים בכורה לכל אחד מן הכלים בהיבט אחר:

בכפורת באה לידי גילוי ההתגלות האלוקית במימד הראיה, ואילו בארון על ידי לוחות העדות מתקיימת זכירתה של התורה על ידי שמיעה.

במובן זה, ישנו צד בו המפגש החי והישיר עם הנוכחות האלוקית מתקיים יותר מעל הכפורת מבין שני הכרובים מאשר בארון. מאידך גיסא, בלוחות האבן ובתורה המונחים בארון, באה לידי ביטוי בצורה יותר משמעותית נצחיותה של התורה, בעוד מבין שני הכרובים מעל הכפורת מתגלה תורה שבעל פה המתחדשת, שם ניתנות הוראות השעה, שם הדיבור אל משה כנציגם של כל ישראל.

בהיבט זה, ברור כי ישנה בכורה לתורה שבכתב הנצחית והקבועה שבארון, ואילו התורה שבעל פה הנמסרת בין הכרובים היא בבחינת תוספת קומה.

על פי הצעה זו, ישנו צד בכל כלי בו הוא במדרגה גבוהה יותר ממשנהו והפוך, ועל כן, אין לדבר על העדפה או על עליונות של כלי אחד על פני חברו. השאלה הינה ביחס לאיזה תחום מדובר.

ביחס לבחינות הראיה והשמיעה ברצוננו להעיר כך:

מן הפסוק המתאר את עבודת יום הכיפורים "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא ט"ז, ב) עולה לכאורה קשר בין הכפורת לראיה, ואילו התורה והלוחות הקשורים למעמד הר סיני, זכירתם וזיקתם למעמד מבליטים את עניין השמיעה.

אך במידה מסוימת ניתן לומר הפוך: הנקודה המיוחדת בה מתרחשת ההתגלות האלוקית מעל הכפורת מבין שני הכרובים הינה דווקא הדיבור כמבואר במספר מקומות:

"ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל"                                                     (שמות כ"ה, כב).

וכן ביחס למזבח הקטורת:

"ונתתה אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר איוועד לך שמה"       (שם ל', ו).

וכן בסיום תיאור חנוכת המשכן

"ובבא משה אל אוהל מועד לדבר איתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו"                                             (במדבר ז', פט).

משלושת המקורות הללו ברור ומפורש כי מעל הכפורת מבין שני הכרובים ה' נועד עם משה והיוועדות זו הינה על ידי דיבור מן המקום הזה ומשה שומע את הקול שיוצא משם. מכאן, שהבחינה העיקרית הקשורה בכפורת היא בחינת השמיעה ולא הראיה.

ברור לגמרי כי כניסת כהן גדול לפני ולפנים מביאה אותו להיפגש עם הנוכחות האלוקית הבאה לידי ביטוי הן בראיה והן בשמיעה, וברור כי הענן מהווה מסך המונע מן הכהן להסתכל לכיוון הארון, הכפורת והכרובים, אך קשה לנו לראות איך עניין זה הופך את ההתגלות על הכפורת כראיה?

מאידך גיסא, דווקא ביחס לארון מצינו איסור ראיה. כאשר התורה מתייחסת לשבט משפחות הקהתי היא אומרת כך:

"אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלווים וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קדש הקדשים אהרון ובניו יבואו ושמו אותו איש על עבודתו ועל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו"   (במדבר ד', יז )^[6].

גם כשבני קהת באים לכסות את ארון העדות על מנת לפרק את המשכן ולטלטלו, אומרת התורה:

"ובא אהרון ובנו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות"        (במדבר ד', ה).

כשהמטרה הפשוטה הינה למנוע את ראיית הארון.

כך גם כשמוחזר הארון שנשבה על ידי הפלישתים במלחמת אבן העזר לבני ישראל והוא מגיע לבית שמש אומר הנביא

"ובית שמש קוצרים קציר חיטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות"          (שמואל א ו', יג).

ובהמשך:

"ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה"     (שם יט).

העונש הינו על הראיה בארון ה'. וכך מפרש הרשב"ם:

"ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו - כשסותרין את ההיכל נגלה (הארון) ואם יראו ימותו כמו שמצינו באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' כבלע ה' ולא חמל... משעה שהיו מתחילין לפרק את המשכן היו מתרחקין בני קהת כדכתיב (במדבר ד, ה-טו) ובא אהרון ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך... ואחר כך יבואו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקודש ומתו"        (במדבר ד', כ).

וכן מבאר על אתר האברבנאל:

"נפש האדם בגשתו אל הקודש תכסוף לראות חוץ מגבולו ולכן אתם צריכים לכסות ולהעלים כדי שלא ימותו בהורסם לראות".

הרמב"ן על אתר גם הוא קושר את העניין לראיית הארון בבית שמש והוא מנמק כך:

"כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם הוזהרו הלויים שלא יהרסו לראות את ה' עד שיורידו הכהנים את הפרוכת כי אז תראה הכבוד בחביון עוזו וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים והיה כבלע את הקודש כפשוטו והמשכיל יבין".

על כן נראה יותר לקשור את בחינת איסור הראיה לארון ואת עניין השמיעה לכפורת והכרובים.

יש מקום לדון ביחס בין שתי הבחינות הללו בין ראיה לשמיעה^[7], בחינת השמיעה היא יותר פנימית לכאורה ואילו הראיה חיצונית יותר.

עדות וויעוד

במסגרת שיעורינו בשנת תש"ע, בעיסוק במשכן ואוהל מועד, דיברנו על היחס בין עדות לויעוד:

מחד, בקדש הקדשים נמצא ארון העדות המעיד על הברית בין הקב"ה לכנסת ישראל, ומכאן השם משכן העדות. העדות הינה על עצם כריתת הברית בהר סיני והנצחתה לדורות על ידי הלוחות, ספר התורה והארון בקדש הקדשים. במובן זה קדש הקדשים ובו הארון, הלוחות וספר התורה מייצג את צד העדות.

לעומתו הקודש הינו מקום הויעוד וההתוועדות, מקום המפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל. מקום בו ה' נועד למשה כנציג כל ישראל (כך בשמות כה, כא-כב ול, ו) ולכל ישראל (שמות כ"ט, מב-מג, במדבר י"ב, יט).

הספרי מציג בעניין זה סתירה בין הפסוקים ומיישב אותה:

"'ודברתי אתך מעל הכפורת' ובמקום אחר הוא אומר 'וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר' (ויקרא א, א) זה המשכן מחוץ לפרוכת. נמצאו שני כתובים מכחישין זה את זה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם 'ובבא משה אל אוהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת' (במדבר ז, פט), משה היה נכנס למשכן וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא ונשמע למשה באוהל מועד"

                                                               (בפרשת נשא נח).

יוצא כי הקול היוצא מבין שני הכרובים נשמע על ידי משה בהיכל, באוהל מועד. לפי זה מקום הדיבור הינו קדש הקדשים ומקום השמיעה הוא הקדש.

הברייתא דמלאכת המשכן בפרק יד מנסה לברר היכן הוא מקום הויעוד. הבריתא דורשת את הפסוקים הבאים:

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כ"ט, מב-מג).

איזה מקום הוא "שמה"?

הברייתא מביאה שלוש דעות לגבי מקום ויעוד ה' עם כנסת ישראל:

• מעל הכפורת מבין שני הכרובים בקדש הקדשים.
• מעל מזבח הקטורת בקדש.
• מעל מזבח העולה בעזרה.

ברור שישנו קשר מהותי בין עדות לבין היוועדות: העדות במובן מה מנציחה את הר סיני, את המפגש המכונן בין הקב"ה לבין כנסת ישראל, את החידוש העצום של הופעת התורה בעולם. התורה המקיימת את העולם, התורה המהווה את תכנית העולם ("הסתכל באורייתא וברא עלמא") שלמען קיומה העולם נברא.

ההיועדות הינה הגילוי החי והמתמשך של העדות, ההופעה שלה בפועל. המפגש הממשיך את הקשר שנוצר, מפגש שיש בו גם התגלות, הופעה אלוקית וגם תכנים חדשים המבארים ומשלימים את מה שנמסר בכתב.

כשם שהעדות החתומה מושלמת על ידי ההיוועדות החיה ומתחדשת, כך ההיוועדות לבדה שלא קדמה לה העדות - חסירה את היסוד והתשתית.

ולכן בהקשר זה מובן כי מיקומה של העדות הינו בקדש הקדשים וההיועדות הינה בקדש בהיכל.

ברצוננו להציע כי קיימת הקבלה ביחס בין קדש הקדשים לקדש, ליחס בין הכלים בתוך קודש הקודשים עצמו. ניתן להציע כי היחס בין הארון לבין הכפורת והכרובים, הינו היחס הבסיסי בין העדות להיוועדות, בין ארון העדות לבין הכפורת מעליה מבין שני הכרובים נועד ה' עם משה ועם בני ישראל.

אלא שבקדש הקדשים העדות ומעליה ההיוועדות, ואילו באופן בסיסי העדות בקדש הקדשים ואילו ההיוועדות בקדש בהיכל.

וכך נמצא כי בקדש הקדשים הם אחד כשבאופן בסיסי קיימת חלוקה בין קדש הקדשים לקדש.

ארון ושולחן כפורת ומנורה

ידידי הרב יוני גרוסמן הראה במאמר מאלף^[8] את ההקבלה המעניינת מאוד הקיימת בין הארון לשולחן ובין הכפורת והכרובים למנורה.

נביא כאן את תמצית הדברים:

הארון והשולחן:

1. עשויים עצי שיטים מצופים זהב.

2. לשניהם זר, טבעות ובדים לשאת בהם את הכלי.
3. תיאורם במקראות דומה ומקביל.

הכלים מבטאים עולם בעל ריבוי תופעות ופנים, מטרת שני הכלים מוגדרת על ידי גורם חיצוני לוחות העדות ולחם הפנים.

הכפורת והמנורה:

1. לשני הכלים אין מידות מדויקות.
2. עשויים מקשה זהב טהור ("מן הכפורת תעשו את הכרובים" ו"גביעיה ממנה יהיו").
3. צורתם עגולה ומן הקצוות פונים לאמצע.
4. שניהם נובעים ממקום אחד הולכים אל מקום אחד ופונים אל מקום אחד.
5. שני הכלים הללו מבטאים עולם של אחדות והם מוגדרים מתוך עצמם.
6. יש לתת את הכפורת על הארון וכן בהקבלה יש לשים את המנורה נוכח השולחן.

קיימת זיקה בין שני הכלים בקדש הקדשים ובין שני הכלים בקודש.

על פי דברינו, המעניין בהקבלה זאת היא ההבנה כי בקדש הקדשים הכרובים שעל הארון מהווים כאמור מכלול אחד, על מאפייניו השונים, ואילו בקודש מכלול זה מתפרט השולחן המקביל לארון מחד והמנורה המקבילה לכפורת מאידך גיסא^[9].

ניתן היה לשאול האם ההקבלה הזאת מחדדת את השוני המהותי בין הארון מחד לכפורת והכרובים מאידך גיסא, או שמא להפך - מחברת אותם?

שאלה זאת ניתן לשאול גם בסגנון שונה: האם הקשר הבסיסי בין הכלים נבחן בקדש הקדשים או בקודש:

• אם בקודש הקדשים, התפיסה הבסיסית הינה אחדותית.
• אם בקודש, כל כלי מתפרט לעצמו.

קיימת כאן הקבלה מסויימת לדברינו לעיל בזיקה בין עדות לויעוד, בקדש הקדשים ארון העדות והכפורת בה נועד ה' לבני ישראל מהווים מכלול אחד ואילו בראיה רחבה יותר, העדות הינה בקדש הקדשים והויעוד בקודש.

בכל אופן מעיוננו זה ההרכבה בין שני הכלים הארון מחד והכפורת והכרובים מאידך גיסא, אינה מצביעה בבירור על כלי אחד המשרת את משנהו, אלא על כלים שלכל אחד מהם אפיונים משלו ובצדדים מסוימים ובהיבטים מסוימים האחד משרת את השני ולהיפך, אך בקדש הקדשים הם מופיעים באחדות מורכבת ואילו בקודש בהתפרטות כל אחד לעצמו.

נקודה זו בוודאי רומזת לאחדות המאפיינת את קדש הקדשים, החדר המבטא את נוכחות השכינה לעומת ריבוי הגוונים והתפרטות הכלים הבא לידי ביטוי בקודש- בהיכל, החדר המבטא את עבודתו של האדם לפני האלוקים.